המכתב שלא הגיע
סבתא רבקה ישבה מול החלון, אף שלחוץ לא היה כמעט מה לראות. החצר חשכה מוקדם, פנס הרחוב ליד החלון התעמעם והבהב, כאילו מתעצל להדליק באמת. על רצפת הבטון נשארו פה ושם עקבות של כלב ושל עובר אורח. מרחוק נשמע גריפת מטאטא של ועד הבית, ושוב דממה.
על אדן החלון היו מונחות משקפיים עם מסגרת דקה וטלפון נייד ישן עם מסך סדוק. לפעמים הוא רטט קצרות כשהגיעו תמונות או הקלטות לווטסאפ המשפחתי, אבל היום שתק. הדירה שקטה. השעון שעל הקיר ספר שניות ברעש מיותר.
רבקה התרוממה, הלכה למטבח והדליקה את האור. מנורה עגולה הפיצה עיגול צהבהב על השולחן. בצלחת הייתה קערה עם קובה ישן, מכוסה בצלחת, שהכינה בצהרים אולי מישהו יקפוץ, חשבה, אף אחד לא קפץ.
היא התיישבה, לקחה בעדינות קובה, נגסה מיד והניחה בצד. כל קובה הפך כבר ליציקת גומי. לא טעים, רק ממלא. מזגה לעצמה תה מהקומקום המוברגה, הקשיבה לצליל המים לתוך הכוס, ובאופן לא מתוכנן, נשמעה ממנה אנחה ברורה.
האנחה הייתה כבדה, כאילו משהו פרץ מהלב וישב לידה על השרפרף.
אני סתם מתלוננת, חשבה. כולם בריאים, תודה לאל. יש גג. ובכל זאת
אבל בתוך הראש חזרו קטעי שיחות מהימים האחרונים. קולה של נעמה, הבת, מתוח כחוט:
אמא, אני לא יכולה איתו יותר. הוא שוב
וקולו של החתן, עידו, ספק לועג:
היא מתלוננת אצלך, אה? תגידי לה שלא כל החיים לפי פנטזיה.
ועידו, הנכד דניאל, זורק “כן” יבשוני בטלפון כשהיא שואלת לשלומו. פעם היה מדבר שעות, על בית ספר, על חברים. גדל, ברור. אבל בכל זאת.
הם לא רבו לידה ממש, לא דופקים דלתות. אבל בין מילה למילה עמד קיר שקוף. עקיצות, מילים שלא נאמרות, עלבונות שאף אחד לא מודה בהם. והיא ביניהם, מתמרנת בזהירות. לפעמים נדמה לה שהיא אשמה, שלא חינכה נכון, שלא רגלה, שלא שתקה בזמן.
עם הלגימה השנייה, נכוותה מהתה ונזכרה פתאום כשדניאל היה קטן, כתבו יחד מכתב לסבא חנוכה. הוא כתב, בעיפרון עקום: “תביא לי בבקשה לגו, ושאמא ואבא יפסיקו לריב”. אז עוד צחקה, ליטפה לו את הראש: סבא חנוכה יקשיב.
עכשיו קצת התביישה בזיכרון הזה כאילו שיקרה לנכד. ההורים לא פסקו לריב, רק למדו איך, בשקט.
היא דחפה את הכוס, ניגבה סתם את השולחן, וחזרה לסלון. הדליקה מנורת קריאה, האירה שולחן ישן של כיתה. כבר לא כותבת ידנית, הכול בטלפון אסמסים, סמיילים, הקלטות. ובכל זאת עט מונח בין עפרונות, ועוד, מחברת משובצת.
עמדה רגע והרהרה, ואחר כך חשבה למה לא.
רעיון ילדותי, שטותי, אבל חימם לה את החזה. לכתוב מכתב. אמיתי. לא בשביל מתנה. רק לבקש. לא מאנשים, שלכל אחד עניין משלו, אלא ממישהו שאינו חייב מאומה.
היא גיחכה על עצמה סבתא חולת רוח, כותבת לפנטזיה. ובכל זאת הושיטה יד למחברת.
התיישבה, סידרה את המשקפיים, לקחה את העט. דפדפה למחברת עמוסת קשקושים, מצאה דף נקי. לקחה אוויר וכתבה: “סבא חנוכה היקר”.
העט רעדה. הרגישה שבושות, כאילו מישהו מביט מעבר לכתף. העיפה מבט לחדר הריק מיטה, ארון סגור, אף אחד.
שיהיה, אמרה בשקט והמשיכה:
“אני יודעת שאתה לילדים, ואני כבר זקנה. אבל אני לא אבקש ממך מעיל או טלוויזיה, או דבר מה חומרי. לא חסר לי. אני רק רוצה דבר אחד: שלום במשפחה שלנו.
שנעמה ועידו לא יריבו, שדניאל לא ישתוק כמו זר. שנוכל לשבת יחד בלי לחשוש שמישהו יאמר את המילה הלא נכונה. אני יודעת שאנשים בעצמם מסתבכים, ושאתה לא ממש קשור. אבל אולי, תוכל קצת לעזור. בטח אין לי זכות לבקש אבל אני בכל זאת מבקשת. אם אפשר שנשמע אחד את השני”.
בכבוד, רבקה.
קראה שוב. המילים נראו ודיות, ילדותיות. אבל לא מחקה. הרגישה מעט קלילה, כאילו מישהי שחררה אבן.
הנייר השמיע רחש יבש מתחת לאצבעות. קיפלה אותו, שוב. התיישבה עם הדף בלב, בלי לדעת מה לעשות הלאה. לזרוק מהחלון? לשים בתיבת דואר? מגוחך.
נעמדה, לקחה את התיק, נזכרה שמחר עליה ללכת למכולת ולדואר חשבונות. אכניס גם את זה, לתיבה של סבא חנוכה החלטה משונה, אבל בתקופה האחרונה יש כאלה בפינות רחוב בכל עיר. כבר הרגישה פחות מוזרה. כנראה לא היחידה.
הכניסה את המכתב לכיס התיק, ליד תעודת זהות והקבלות, וכיבתה את האור. הדירה שקעה בשקט. היא שכבה במיטה, התהפכה זמן רב, מאזינה לריק, עד שנרדמה.
בבוקר יצאה מוקדם, לפני שיא החום. ברחוב היה קריר, שלוליות בוץ ותני משאיות. בכניסה פגשה את יהודית השכנה, עם מיקה הכלבה. שלום, מה שלומך? הן החליפו כמה מילים ורבקה המשיכה, מהדקת את הרצועה.
בדואר היה תור. עמדו לידה אנשים עם קבלות. שלפה את הנייר תיבת סבא חנוכה לא הייתה. רק תיבות רגילות, דלפק עם מעטפות ובולים.
עמדה אבודה. הנה, את רואה? לא חייבת. שקל לזרוק לפח אבל ידה לא האזינה. החזירה בחזרה לכיס, שילמה חשבונות, יצאה.
ליד הדואר דוכן מצועצע, מלא חנוכה וגביעים נוצצים. עליו קופסה מקרטון: “מכתבים לסבא חנוכה”. אבל היא הייתה ריקה. המוכרת הורידה את הסלוטייפ.
זהו, פנתה אליה נגמר, אתמול היה היום האחרון. עכשיו מאוחר.
רבקה הנהנה, למרות שלא אצה לה הדרך. הודתה בנימוס והלכה. המכתב נשאר בתיק, מתחמם חרישי.
בבית חלצה נעליים, תלתה את המעיל, הניחה את התיק על כיסא. הטלפון זמזם. הודעה מנעמה: “אמא, נבוא אלייך בסופ”ש, בסדר? דניאל שאל על איזו ספר ישן שלך להיסטוריה”.
הרגישה איך משהו בתוכה מתכווץ ואז נפתח יבואו. כנראה לא הכול רע. כתבה חזרה: “ברור, בואו. מחכה לכם”.
נכנסה למטבח, פרקה קניות, שמה על האש מרק עוף. המכתב נשאר בכיס התיק, על הכיסא.
בערב שבת, נשמעו צעדים בדלת, נטרקה הכניסה. רבקה הציצה דרך העינית הצללים מוכרים: נעמה עם שקית, עידו עם קופסה, ודניאל עם תיק תלוי על כתף אחת. גבוה, רזה, שיער בשלכת.
סבתא, שלום, חייך כשהגיע, מתכופף לנשיקה.
תיכנסו, תיכנסו, מיהרה להחוות, הנה נעלי בית בשבילכם.
הכניסה התפוצצה מרעש טוב: ריח רחוב, רסיס מתיקות, עידו התלונן שהלכלוך בחדר מדרגות, דניאל חולץ נעליים ונוקש בווֹקן.
אמא, לא להרבה זמן, נעמה מניחה את השקית, מחר אנחנו אצל אמא שלו, את זוכרת.
זוכרת, הנהנה רבקה, יאללה, תיכנסו, מרק בהכנה.
סביב השולחן התיישבו ברווח צר. עידו ליד החלון, נעמה לידו, דניאל ממול לסבתא. המרק נמזג, רק הכפות מחלידות את השקט, עד שהתגלגל שיחה קלילה על עבודה, פקקים, מחירים שטחית, אבל מתחת רטטו זרמים של סמוי.
דניאל, רצית ספר בנושא ההיסטוריה, הזכירה נעמה.
אה, נכון, דניאל התעורר, סבתא, יש לך משהו על ישראל במלחמות? צריכים חוץ מהספרים, מורה אמר שאפשר משהו מגניב.
בטח, שמחה רבקה, יש לי אוסף. בוא, אראה.
עברו לחדר. הדליקה מנורה, טיפסה למדף העליון, ידיה מריאות לקלאסיקות של פעם.
הנה, התחילה למנות זה על תש”ח, זה על ששת הימים, זה מְמוּאָר עומק… מה מסקרן?
סתם, משך בכתף, שלא יהיה משעמם.
ריחפה לידו בתחושה שהוא שוב הנכד הקטן עם הסקרנות האינסופית. עכשיו כמעט שתק, אבל בעיניים בצבץ העניין.
קח את זו, הגישה לו חוברת דהויה, כתוב בגובה עיניים.
התחיל לדפדף. תודה, סבתא.
התגלגלה שיחה קטנה על בית הספר, המורה להיסטוריה, שנחמד אבל לפעמים “חופר”. רבקה הקשיבה, הנהנה היה לה טוב פשוט ככה: לשמוע.
נעמה השחילה ראש בדלת:
דניאל, זזים עוד מעט, תארוז.
כן, ארז את הספר והלך למבואה.
כשהלכו, שוב התפוצצה הדלת בחילופים. שקיות, צעיפים, “תתקשרי”, “תשמרי על עצמך”, רבקה ליוותה אותם עד למעלית, חיכתה עד שנסגרה, וחזרה לדירה.
הריק עטף אותה מיד. נכנסה למטבח, פינתה שולחן. על השרפרף שליד הקיר עמד התיק, שבו המכתב. הכניסה ידה, הרגישה נייר מקופל. שנייה רצתה לקרוע, אבל רק דחפה עמוק וסגרה רוכסן.
היא לא ידעה שבחדר, כשחיפשה ספרים, דניאל שלף בטעות את התיק ברגלו. ראה את קצה המכתב ונתקע, ראה את הכותרת “סבא חנוכה היקר” ועצר.
לא פתח מיד. המבוגרים קרובים, היה רעש. אבל המכתב השאיר חותם.
בלילה, כשפרק את התיק, נתקף מחשבות: סבתא, אישה בוגרת, כותבת לסבא חנוכה? הצחיק ומוזר, אבל בעיקר הדאיג.
למחרת נסע עם ההורים לסעודת משפחה רחוקה סלטים, שיחות של מבוגרים, משחק עם הטלפון אבל המכתב הציץ שוב ושוב מהמחשבה.
אחרי יומיים, בדרך חזרה מבית הספר, שלח לה הודעה: “סבתא, קופץ אלייך, צריך עוד משהו להיסטוריה”. חזרה תוך רגע: “בוא, מחכה”.
נכנס אליה אחרי הצהרים, תיק על הגב, אוזניות. בכניסה ריח כרוב ותרסיס ניקיון. רבקה פתחה מהר, כאילו עמדה ליד הדלת.
תיכנס, דניאלי, חסלתי בשבילך לביבות.
הוריד מעיל, הניח את התיק, ממש ליד התיק שלה שוב הזדקר קצה של נייר. הכול בתוכו התקשה.
כשהיא עמלה במטבח, הוא כופף, כאילו קושר שרוך, ושלף את הדף. הלב דפק חזק. ידע שזה לא ממש בסדר אבל לא עמד בפיתוי.
הכניס לכיס הקפוצ’ון, מיהר למטבח.
לביבות! אמר, שמח. אליפות.
אכלו, שוחחו על בית הספר, על מזג האוויר, על חנוכה שבפתח. רבקה שאלה, כמו תמיד: “אתה חם? הבוטניק לא קרוע?”. הוא התחמק בשנינויות.
בסיום, עברו לסלון, הוא הציץ בספר, יצא כמו תמיד, בלי לעורר תשומת לב.
בבית, לבד, שלף את המכתב. הנייר קצת מקומט. כתב מסולסל ויפה.
התחיל לקרוא. תחושה בלתי נוחה: מאזין לשיחת סוד. החמיר כשקרא את המשפט: “שדניאל לא ישתוק כמו זר”.
נעצר, קרא שוב. צמרמורת. נזכר איך לאחרונה ענה קצר, דחה שיחות. לא בגלל שלא אוהב פשוט בגרות, עומסים, שקט. אבל סבתא הרגישה אחרת.
קרא עד הסוף. על השלום, על השולחן, על לשמוע. פתאום התמלא ברחמים. רצה מיד לנסוע אליה, לחבק, להבטיח שיהיה טוב, ואז התבייש מרגשנותו.
נשכב, הביט בתקרה. המכתב לצידו כתם לבן על כיסוי כהה.
מה עכשיו? לספר לאמא? לספר לאבא? יזלזלו, יכעסו, יריבו עוד. להחזיר את המכתב? תדע שקרא. תתבייש. גם הוא.
התהפך, טמן פניו בכרית. המשפטים התגלגלו בראש: “שנשב כולנו יחד”, “שנשמע אחד את השני”. בקשות לא לדמות מהאגדה אלא אליו.
בערב, במהלך הארוחה, פעמיים ניסה להתחיל לומר “אמא, סבתא…”, תמיד נקטע. פעם אבא התעניין בציונים, פעם אמא התמרמרה על הבוסית. לבסוף שתק.
בלילה לא הצליח להרדם. המכתב במגירה, הפך בו שוב ושוב.
למחרת, בהפסקה, סיפר לחבר שמצא מכתב לסבא חנוכה. ההוא צחק: “אצלנו סבא מאמין רק בפנסיה”.
לא מצחיק, ענה דניאל, קולו פתאום תקיף.
החבר החליף נושא, דניאל נשאר לבד, עם העומס המשונה.
בערב חייג אל סבתא, לא היה אומץ לענות. נכנס לוואטסאפ, הציץ. תמונת סלט, בדיחה על פקקים, הזמנה להרמת כוסית הכול שטחי. שום מכתב.
פתאום כתב: “אמא, אולי נעשה אצל סבתא את החג?”. מחק מיד. דמיין ריב זה לא בא בחשבון.
התיישב ליד השולחן, פתח את המכתב שוב. המילים “שנשב כולנו יחד” קפצו לו מול העיניים.
ואז באה לו המחשבה המוזרה. לא חג. סתם ערב משפחתי. בלי סיבה רשמית.
נכנס לחדר של אמא, הביטה בלפטופ.
אמא… אולי נבוא כולנו לסבתא? ארוחת ערב כזה, כולם.
הביטה, הופתעה.
אנחנו באים אליה גם ככה, לא?
לא כזה. לא לשעה. לשבת, לאכול, לדבר. אני אעזור במטבח, אם צריך.
חייכה.
אתה? במטבח? אטרקציה. אבל אין זמן, אבא מאחר, לי יש עבודה.
אפשר בסוף השבוע, התעקש. לא חבל?
נאנחה, נשענה לאחור.
נדבר עם אבא, הסכימה. לא מבטיחה.
הוא הנהן. הרגיש דפיקות באוזניים אבל הייתה זו אחיזה ראשונה. בערב, שמע הדי שיחה: “הוא מבקש”, אמא לחשה. “בשבילו, נלך”.
סוף סוף ניצחון קטן. נשאר עוד להתגבר על המבוכה מול סבתא.
למחרת התקשר אליה בעצמו:
סבתא, באנו בשבת. חשבתי שאולי, נבשל משהו יחד.
שתקה קצת.
ברור. מה להכין?
מה שאת רוצה. אני אשבור סלט.
סלט עוד לא שברת, צחקה. נלמד.
בשבת הגיע מוקדם, עם אמא ושני שקיות מצרכים.
מה זה, מאכילים חצי גבעה, הצטעצעה רבקה.
עדיף שישאר, גיחך.
בישלו יחד. רבקה התבוננה איך הוא מחזיק את הסכין, מתקנת: “אצבעות אחורה, תראה שתחתוך”. “בסדר, בסדר”, מלמל, אבל שמע.
ריח בצל ובשר מטוגן. רדיו ברקע. בחוץ החשיך, אנשים נחפזים.
סבתא, לפתע אמר, את מאמינה בסבא חנוכה?
קפאה, הכף קפצה. המטבח השתתק.
למה אתה שואל? סובבה את ראשה.
משכה בכתף. ויכוח בבית הספר.
חיבלה בשר, כבתה את הגז, והביטה בו. עיניה דרוכות.
בתור ילדה, כן. אחר כך… אולי יש, לא כמו בסרטים. ולמה?
סתם. היה מגניב אם באמת היה.
עוד דקה שקטה. חזרה לבישול, הוא נסמך לשיש. בפנים רעד, אבל לא סיפר שמצא המכתב. ועדיין, משהו השתנה הם הקיפו את הסוד בלי לומר.
בערב הגיעו ההורים. אבא עייף אך לא קשוח כתמיד, אמא הביאה עוגה.
כאן באמת אפשר להאכיל מחלקה, אמר אבא, סוקר את המפה.
זה הבן שלכם, צחקה רבקה, עזר לי.
באמת? כל הכבוד, חייך לעבר דניאל.
מה, מלמל, לא נפל העולם.
התחילו לאכול. בהתחלה הייתה צינה באוויר, כל אחד בוחר מילים בקפידה. האוכל וקצת צחוק ממס סיפורי ילדות, השיחה התרככה. אבא ספר על איזה פלופ במשרד, רבקה צחקה, לפעמים תופסת ביד על הפה.
דניאל צפוי, המכתב מהדהד. הרגיש שבין השורות מתקיים שיח שני. זה מהמכתב.
פתאום אמא, כאשר מזגה תה, הביטה בסבתה: אמא, סליחה שאנחנו כל כך עמוסים. אני… אנחנו… כל הזמן רודפים.
אמרה לא כהצדקה, כהודאה. רבקה השפילה עיניים, ליטפה את הספל.
אני מבינה, לחשה. יש לכם חיים. לא נעלבת.
דניאל פתאום התערב:
אמא, אפשר גם לא רק בחגים. פעם-פעמיים.
ההורים הביטו בו. התבלבל, המשיך:
כמו היום. זה נחמד.
אבא חייך בלי ציניות.
נכון, אמר. אפילו טוב.
אמא הנהנה.
נשתדל, קולה מעט אחר.
השיחה גלשה ללימודים, עתיד, שיעורים פרטיים. רבקה עקבה, לא מבינה הכול, מנסה לא להשאר מאחור.
בסיום שוב בלאגן בכניסה. אבא עזר לשים סיר על מדף, אמא ניקתה. אמא, קראה, חוזרת ללבוש מעיל, לפעם הבאה יאללה נעשה שוב ככה? אגיד מראש.
ברור, רבקה חייכה, אשמח.
דניאל נשאר רגע. הביט במחברת שעל השולחן, העט. המכתב אצלו בכיס. החליט לא חוזר אליו. נאמר שם יותר מדי, לא צריך להעלים שוב.
סבתא, לחש כשכולם כבר יצאו, אם תצטרכי משהו… תגידי לנו. לא צריך מכתבים. פשוט תגידי.
הביטה בו, חיוך עווית קל.
בסדר, ענתה, אגיד.
הוא הנהן, ויצא למעלית.
רבקה נשארה לבד. חזרה למטבח, התיישבה. השולחן מלא שאריות, כוסות, ריח צלי ותה באוויר. קימצה פירורים לאט.
בתוכה התפשטה מעין שלווה זרה לא שמחה, צוהר רוחני קטן על חדר מעופש. עדיין ריבים, עדיין קירות. אבל בערב הזה, נדמה, התקרבו.
נזכרה במכתב. לא ידעה מה עלה בגורלו. אולי עדיין שם. אולי אבד. אולי מישהו מצא. וכבר לא היה חשוב.
ניגשה לחלון. ילדי השכונה מתגלגלים תחת פנס, בונים עולם משלג. ילד בשקמת אדומה צוחק צליל צלול עולה לקומה שלישית.
רבקה נשענה קלות על הזכוכית הקרה, חייכה חיוך זעיר כאילו סימנה למישהו רחוק אבל מובן.
ובכיס מעיל של דניאל, באותו פרוזדור אחר, שכב המכתב מקופל. לעתים דפדף בו שוב, קרא שורה או שתיים, והחזיר. לא כבר בקשת קסם, אלא תזכורת למה שמבקשים ממי שמכין עבורם מרק, ומחכה לטלפון.
לא אמר על כך לאיש. כשתוך זמן קצר אמרה אמא: “עייפה, לא ניסע השבוע לסבתא”, ענה בשקט: אני אקפוץ לבד.
הלך. לא בגלל חג, לא כאירוע. פשוט כך. זה לא היה נס. רק עוד צעד קטן לעבר אותו שלום, שמישהו פעם כתב במחברת ישנה.
רבקה, פותחת לו את הדלת, הופתעה אבל לא חקרה. רק אמרה:
תיכנס, דני. הרתחתי לך מים לתה.
וזה הספיק, כדי שיהיה פתאום עוד קצת חמים בבית.
