תראי, חשבנו למה שהבית שלך במושב סתם יעמוד? אנחנו ניסע לשם עם הילדים בחופשת חנוכה. אוויר נקי, גבעה ליד, נאש קמן נדליק. את, יעל, גם ככה כל הזמן בעבודה, ויהודה צריך מנוחה, אבל לא רוצה לנסוע, אומר רוצה רק לישון כמו שצריך. אז תני מפתחות, אנחנו מחר בבוקר קופצים.
אורטל, אחותו של יהודה, דיברה בטלפון בקול רם ועם ביטחון כזה, שיעל כמעט הרחיקה את המכשיר מהאוזן. היא עמדה באמצע המטבח, מנגבת צלחת עם מגבת, מנסה לעכל מה ששמעה. החוצפה של המשפחה מצד בעלה הייתה כבר לאגדה בקרב המשפחה, אבל הפעם זה היה בוטה מתמיד.
חכי, אורטל יעל אמרה לאט, לכבוש את הקול שלא ירעד מהעצבים. מי זה “החלטנו”? עם מי החלטתם? הבית במושב הוא לא חדר ציבורי, ולא מחנה נופש זה הבית שלנו, של יהודה ושלי. תכננו בעצמנו לנסוע אליו.
יאללה, עזבי שטויות! תקעה אורטל מהצד השני, ואפשר היה לשמוע אותה לועסת משהו. תכננתם. יהודה אמר לאמא שתהיו בבית, נטפליקס וטלוויזיה. יש מלא מקום, שתי קומות. אפילו אם תקפצו זה לא מפריע לנו. אבל עדיף שלא יש לנו חבורה שמחה. דני יביא חברים, מוזיקה, מנגל… את עם הספרים שלך תשתעממי.
יעל הרגישה את הדם עולה לראש. מול עיניה עלתה התמונה מיד: דני, בעלה של אורטל, אוהב שירי מזרחית, בקבוקי ערק, שני ילדים שזורקים סוכריות לכל עבר ואין להם מושג מה זה “אסור”, והבית האהוב עליו שהשקיעה בו את כל כספה והנשמה בחמש השנים האחרונות.
לא אורטל. לא אתן מפתח. הבית לא מוכן לאירוח, צריך לדעת לשמור על החימום, הביוב עושה בעיות. אני לא רוצה שמישהו זר יעשה שם מסיבה.
אנחנו זרים?! צווחה אורטל, הפסיקה ללעוס. אחות של גיסך, האחיינים שלך! מה נהיית, קפואה עם החשבונאות שלך? אני מתקשרת לאמא עכשיו שתשמע איך את מתנהגת למשפחה!
הקווים נותקו. יעל הניחה את הטלפון על השולחן, ידה רועדת. היא ידעה שזה רק ההתחלה. “הארטילריה הכבדה” אימו של יהודה, רותי תכף תתחיל במצור משלה.
יהודה נכנס למטבח בדקות שאחר כך, בחיוך מתנצל. הוא שמע, כמובן, אבל בחר להסתתר בתקווה שיעל תסתדר בעצמה.
יעלי, למה כך בנוקשות? פתח בעקיפין, מושיט יד לכתף שלה. אורטל לא קלה, אבל משפחה בסוף. ייפגעו, את יודעת…
יעל דחפה את ידו. במבטה היו עייפות עיקשת ונחישות. יהודה שתק.
אתה זוכר את פסח שעבר? שאלה חרישית.
יהודה נאנח.
זוכר.
“זוכר”? הם באו ליומיים למנגל והשאירו עץ תפוח שמסבא נשבר, שטיח שרוף שקרצפתי שבוע, כלים הרמות כי לאורטל יש לק ג’ל אבל לא להפעיל מדיח, אז סתם דחפה הכל פנימה עם אוכל. מסננת נסתמה! והאגרטל? והפאפיה שנדרסה בגינה?
ילדים, מה שיחקו ממלמל יהודה, מתבונן בדוגמה שעל הריצוף.
ילדים? האחיין בן חמש עשרה. האחיינית בת שלוש עשרה. לא קטנים! הם הדליקו את הסאונה בהפקר, שכחו לסגור תריס כמעט שריפה! ואתה רוצה שככה יקבלו את הבית בחורף?
הם הבטיחו שיהיו זהירים… דני ישגיח.
דני ישגיח רק על הערק! היא הסתובבה לחלון. לא. אמרתי לא. זה הבית שלי. מהכסף ממכירת הדירה של סבתא שיפצתי. כל בורג אני מכירה. הם לא יהפכו אותו למזבלה.
בערב היה שקט מתוח. יהודה ניסה להדליק טלוויזיה אבל בסוף הסתגר בחדר. יעל שתתה תה קר במטבח, חשבה איך בנו את הבית הזה.
זה לא היה עוד בית. זאת הייתה חלום. בית עץ ישן מההורים, שיפצו שלוש שנים. יעל חסכה בכל, לא קנתה בגדים, לא טסה. הכל הושקע. היא בעצמה שייפה, צבעה, תפרה ווילונות, בחרה אריחים לאח. זה היה לה מקלט מן העיר והמוּרת העבודה. בשביל משפחתו של יהודה רק “בסיס אירוח חינם”.
למחרת, שבת, דפיקה בדלת. יעל הביטה בעינית, נאנחה. רותי, חמותה, עמדה בחזית: כובע פרווה, שפתיים באדום וטרולי ממנה בלט זנב דג קפוא.
תפתחי, יעל! צריך לדבר! קרה הקול מהכניסה.
רותי התפרצה לבית, ממלאת את המסדרון. יהודה מיהר לשמח ולהילחץ:
אמא! למה בלי להודיע?
לבן עכשיו צריך רישום מראש? נשפה רותי, זורקת את המיל מכתפיה. תכיני תה. וגם טיפות הלב דוקר כבר יומיים בגללה.
במטבח התיישבה כמו שופט. יעל הגישה עוגה בשתיקה. היא ידעה מה מגיע.
נו, כלתי, תסבירי מה לא טוב באורטל? רק ביקשו מפתח, לנפוש קצת. יש להם שיפוץ, אבק, לילדים קשה. ויש לכם טירה עומדת ריקה. לא חבל?
רותי, הבית דורש תחזוקה. אורטל כבר חמש שנים משפצת וזה לא תירוץ לקחת בית שאינו שלה. ועשיתם נזק בביקור הקודם שלכם. הריח של הסיגריות עוד לא יצא מהווילון בחדר של האורחים, למרות שביקשתי לא לעשן בפנים.
אוי, יעל, מה הרעש? פותחים חלון, עוברת הריח! את חושבת יותר מדי על חפצים, לא על אנשים. זו קטנות! מיהו יהודה יפה נפש ומפנק, ואת הופכת אותו לקמצן. לבית לא הולכים עם האדם לקבר…
אמא, יעל באמת השקיעה המון… ניסה יהודה ברוך.
שתוק! סנטה. היא עושה ממך שטיח. ואחותך צריכה לקפוא בחוץ?! לדני יש יום הולדת בשלישי בינואר, ארבעים וחמש! רצו לחגוג בטבע, הזמינו אנשים, קנו בשר. עכשיו לבטל להישאר קטנים מול כולם?
לא היה צריך להזמין בלי לתאם ענתה יעל. זה חוצפה.
פניה של רותי האדימו. לא הורגלה להתנגדות, ובטח לא מהכלה.
חוצפה? תפסה את החזה. ככה מדברים לכלה? הייתי אמא בשבילך! יהודה, אם לא תתן מפתח אקלל את הבית הזה! רגלי לא תדרוך שם!
גם ככה את לא מגיעה, את לא חובבת גינון נפלט ליעל.
נחש! קמה רותי, הפילה כיסא. יהודה! אתן אני אתן לאורטל. מי פה בעל בית?
יהודה הביט באֵשתו, באמו, מתייסר. פחד מחרון האם, רצה את שלום אשתו. גם הוא הרגיש צער על הבית. זכר את השיפוצים שתיקן בעקבות שברי המנגל של דני הגיס.
אמא, המפתחות אצל יעל… ואולי ניסע אנחנו בעצמנו…
שקרן! חבטה רותי. מחר בבוקר אורטל תגיע. המפתחות על השולחן. כתוב גם איך מדליקים את הדוד. אחרת איני אמא לך. ואת תזכרי אותך. העולם עגול.
הדלת נטרקה. דממה נותרה.
לא תתני להם? שאל יהודה אחרי זמן.
לא אתן, יעל ענתה. והפעם יהודה, נוסעים אנחנו בעצמנו. מחר. אם לא נהיה שם הם ייכנסו בכוח. הם יודעים לפרוץ גם מהחלון. אם נהיה שם הם ילכו.
זו מלחמה, יעל…
הגנה על הגבולות שלנו, יהודה. תארוז, בבקשה.
יצאו עם שחר, כשהעיר ריקה ויפה לקראת חנוכה, אך לבם לא שמח. יהודה בדק שוב ושוב את הטלפון יעל קבע להעמידו על שקט.
שעה וחצי נסיעה. כשהגיעו לשער, המושב שכב מתחת שמיכת שלג. הבית, עץ בהיר וגג מושלג, היה כמו אגדה. יעל נושמת לרווחה ביטחון.
הדליקו חימום, יעל קישטה בנרות ובראשן חורש ברוש, עד שריח הדרים וטיול מהיער מילאו את הבית. המתח החל להשתחרר. יהודה מפנה שלג בחצר גם הוא נרגע כך.
הסערה הגיעה בשלוש.
צפירות רכב בשער. יעל ראתה: שתי מכוניות. ג’יפ ישן של דני, ואחת לא מוכרת. יצאה קבוצה אורטל במעיל צמר, דני, הילדים, זוג זר עם כלב רועה ענק בלי רצועה, ורותי מעל כולם מפקדת.
יהודה קפא עם מעדרו בחצר.
תפתחו! הגענו! דני הרעים, קולו נשבר בתוך המושב.
יעל לבשה מעיל, נעלה מגפיים ויצאה. יהודה עמד בשער, לא פותח.
יהודה, תפתח, קפואים! קראה אורטל, מושכת את הדלת. יעל, נו, הפתעה! אם אתם פה עוד יותר כיף! יחד נחגוג!
יעל שמה יד על יהודה והכריזה בקול:
שלום, לא חיכינו לאורחים.
עזבי, אל תעשי בעיות! נפנף דני, ולשונו עוד מריח אלכוהול. הפתעה! הבאנו בשר, ערק, תראי, חברים באו, כלב הם רגוע. יהודה תן להיכנס!
כלב?! יעל ראתה איך הכלב מרים רגל על ברוש שניסתה להגן עליו מהקרה. תרחיקו את הכלב מהצמחים שלי!
יאללה, זה עץ! צחקה אורטל. תפתחו כבר! ילדים חייבים לשירותים!
יש שירותים בתחנת דלק חמש דקות מכאן, אמרה יעל יבש. אמרתי הבית תפוס. אנחנו כאן. אין מקום לעשרה אנשים וכלב.
שתיקה מעבר לשער. כולם עיכלו. חשבו שיגיעו ובהפתעה יקבלו הכול, במיוחד עם האם. ככה רגילים לקבוע עובדות.
אז את לא תכניסי אותנו?! קול רותי רעד מכעס. תשאירי את אמא שלך בחוץ בקור?! יהודה! תגיד לה!
יהודה הביט על אשתו, עיניו מתחננות.
יעלי, הם כבר כאן… איך אפשר?
כך בדיוק, יהודה. אם תפתח, תוך שעה הבית יהיה מושבת. הכלב יהרוס את הגינות, יחרבן על השטיח, הילדים יעיפו את הקומה העליונה, אחותך תעביר לי שיעור בפתיתים, גיסך יעשן בפנים. החג יהרס. זה מה שאתה רוצה? או רוצה שקט אמיתי איתי? תבחר.
יהודה הביט שוב במשפחתו מחוץ לשער. דני בעט בגלגל, אורטל צעקה קללות, הילדים זרקו שלג על חלונות, רותי החזיקה חזה “בעלבון”.
פתאום נזכר בתיקונים אחרי החג האחרון, בבושתו על הבית ובתשוקתו השקטה פשוט לנוח ליד האח.
הזדקף, התקרב לשער ואמר בשקט אך בביטחון:
אמא, אורטל. יעל צודקת. אמרנו שלא נביא מפתחות ולא נארח. תחזרו הביתה.
מה?! צרחה המשפחה.
מה ששמעתם. גם הבית שלי. איני רוצה בלגן. סעו.
אבל, אתה… אני, דני ניסה להיכנס, ידה בשער.
תלך, דני, יהודה איים עם המעדר. אקרא לשומר, ולמשטרה אם צריך.
זרים?! נאנקה רותי. אנחנו “זרים”?! שתהיה לך קללה! ולנחש שלך! לא אכנס לחייכם עוד!
קדימה! קראה אורטל, מושכת את בעלה. משוגעים, בואו נעבור לאיזי, אצלו לפחות לב עקום יש!
כן, נלך! הוסיף איזי, נבוך מהקרב.
הרכבים הסתובבו, משאירים שלג מתפזר. אורטל פלטה קללה, רותי בשקט ישבה באוטו.
שוב שקט רק כתם צהוב נשאר ליד הברוש.
יהודה תקע המעדר בקרקע, ישב על מדרגת הבית, פניו בידיו.
איזה בושה… לחש. את אמא שלי…
יעל ישבה לידו, חיבקה אותו אליה:
לא בושה, יהודה. זו בגרות. פעם ראשונה הגנת עלינו לא על “המשפחה” הדורשת בלי סוף, אלא עלינו.
היא לא תסלח…
תסלח. כשהיא שוב תצטרך משהו כסף, רופא. הם כאלה. לא רואים עלבונות כשלא משתלם. עכשיו יודעים שיש גבול. יתחילו לכבד. לא מיד, אבל יתחילו.
את חושבת?
אני בטוחה. ואם לא יהיה לנו שקט. בוא הביתה, שלא תצטנן. אחמם יין.
נכנסו לבית החם, יעל סגרה וילונות, ניתקו עצמם מהקור ומהרעש. בלילה ישבו מול האח, בשקט עמוקה לא של טינה, אלא של הבנה.
שלושה ימים שלווה. טיולים, מנגל קטן, סאונה, ספרים. הטלפונים דממו חרם משפחתי.
בשלישי לינואר, בדיוק כפי שיעל ניבאה, אורטל שלחה ליהודה תמונה: מבנה דרומי מתפרק, מיחם גחלים, ערמות בקבוקי ערק ופרצופים אדומים. הכותרת: “גם בלעדיכם חגיגה! תקנאו!”
יעל הביטה, חייכה לעבר המנוחה של יהודה שרדם בכורסה עם ספר, פניו נינוחים.
אין במה לקנא, אורטל, לחשה ומחקה את ההודעה.
שבוע אחרי שחזרו לעיר, רותי התקשרה. קולה היה קשה ופגוע, אבל ביקשה מיהודה הסעה לרופא. המושב לא הוזכר. הגבול נחרץ. פה ושם עוד נורות קטנות התלקחו, אבל המבצר לא נפל.
יעל הבינה את העיקר: לפעמים צריך “להיות הרעה”, כדי להישאר טובה כלפי עצמך ולשמור על המשפחה באמת. והמפתחות לבית במושב? מהיום הם בכספת. ליתר ביטחון.
