יומן אישי, תל אביב, 3 בינואר
שתהיה לך אחלה יום, דניאל התכופף אליי ונשק ללחיי נגיעה קלה.
אני, שירה, הנהנתי בלי לחשוב. הלחי נשארה קרה ויבשה לא חמימות, לא רוגז, סתם עור, סתם מגע. הדלת נסגרה והשקט כבש את הדירה.
עמדתי במסדרון עוד כמה שניות, מנסה להקשיב לעצמי. מתי בדיוק זה קרה? מתי בפנים משהו נכבה? אני זוכרת, איך לפני שנתיים בכיתי במקלחת כי דניאל שכח את יום השנה שלנו. ואיך לפני שנה רעדתי מתסכול כששוב שכח לקחת את תמר מהגן. אפילו לפני חצי שנה עוד ניסיתי לדבר, להסביר, לבקש.
עכשיו אוויר. שקט וישר, כמו שדה חרוך.
נכנסתי למטבח, מזגתי לעצמי קפה והתיישבתי לשולחן. עשרים ותשע שנים אני כאן. שבע מהן נשואה. והנה אני, יושבת בדירה ריקה עם כוס שמתקררת, ומשננת לעצמי איך האהבה שלי לדניאל נגמרה כל כך שקט ויומיומי, שבקושי שמתי לב מתי זה קרה.
דניאל המשיך בשגרה: מבטיח לקחת את תמר מהגן לא מגיע. אומר שיתקן את הברז במקלחת כבר שלושה חודשים דולף. מתחייב שביום שבת ניסע לגן החיות אבל תמיד יש פתאום עניין דחוף עם החברים”, וביום ראשון הוא על הספה.
תמר כבר לא שואלת מתי אבא שלה ישחק איתה. בגיל חמש היא כבר מבינה: אימא זו הכתובת. ואבא? דמות שעוברת בסוף היום ומדליקה טלוויזיה.
אני הפסקתי לצעוק. לא בכיתי לכרית. לא סידרתי תוכניות איך לשקם אותנו. פשוט הוצאתי את דניאל מהמשוואה של החיים שלי.
צריך לקחת את הרכב לטסט? אני דואגת. מנעול הדלת תקול? אני מזמינה בעל מקצוע. לתמר דרוש תחפושת לשלגיה למסיבת חנוכה? אני תופרת בלילות, בעוד בעלי ישן בחדר השני.
המשפחה שלנו נהייתה מבנה מוזר של שני מבוגרים שחיים כל אחד בעולמו, תחת אותה קורת גג.
לילה אחד דניאל ניסה להתקרב אליי במיטה. התרחקתי בנימוס, תירצתי כאב ראש. ואז זה היה עייפות. ואז מחלות מדומות. לבנה אחר לבנה, בניתי חומה. עם כל דחייה היא נהייתה גבוהה יותר.
“אולי שיתחיל עם מישהי”, חשבתי. “שייתן לי סיבה. סיבה ברורה שמקובלת על ההורים, על אמא שלו. שלא אצטרך להסביר”.
כי איך אסביר לאמא שלי שאני עוזבת את דניאל בגלל שהוא פשוט… כלום? לא מכה, לא שותה, מביא משכורת הביתה. לא עוזר בבית? גם אצל אחרים זה כך. לא משחק עם הילדה? מהגברים האלה שבקושי יודעים איך להתנהל עם ילדים.
פתחתי חשבון בנק נוסף והתחלתי לשים בו קצת מהמשכורת שלי. נרשמתי לחדר כושר לא בשבילו, בשבילי. בשביל החיים החדשים שמדי פעם מציצים אי שם אחרי הגירושין. בערבים, אחרי שתמר נרדמת, שמתי אוזניות והאזנתי לפודקאסטים באנגלית. משפטי עבודה, תקשורת עם לקוחות. החברה שלי עובדת עם חו”ל ולדעת אנגלית פותח שערים.
שתי ערבים בשבוע זה הקורס לשיפור מיומנויות. דניאל התלונן שצריך לשמור על תמר, למרות שאצלו “לשמור” אומר לדחוף לה טאבלט ולבהות בטלפון.
סופי שבוע הקדשתי לתמר. פארקים, גינות, גלידריות, סרטי ילדים. תמר כבר רגילה: זה הזמן של שתינו. אבא זה כמו רהיט נמצא איפשהו ברקע.
“ילדה שלי לא תרגיש הבדל”, שכנעתי את עצמי. “אחרי הגירושין, כמעט כלום לא ישתנה עבורה”.
מחשבה מנחמת. נאחזתי בה כמו בגלגל הצלה.
ואז, ממש לאט, משהו זז.
בקושי שמתי לב. יום אחד דניאל בעצמו הציע להרדים את תמר. אחר כך הוא הלך לקחת אותה מהגן. ערב שלישי הכין ארוחת ערב, סתם פסטה עם גבינה, אבל בלעדיי, בלי שאבקש.
הסתכלתי עליו בחשדנות מהצד. מה הקטע שלו? ייסורי מצפון? יציאה חד פעמית מהשגרה? מסתיר ממני משהו?
אבל הזמן עבר, והוא לא חזר לאדישות המוכרת. קם בבוקר, לקח את תמר לגן. תיקן את הברז. רשם את תמר לחוג שחייה והתחיל להקפיץ אותה בעצמו בשבתות.
אמא, אמא, תראי, אני יודעת לצלול! תמר רצה בבית, מחקה שחיינית.
דניאל תפס אותה, הרים אותה לתקרה, והצחוק שלה הדהד בכול הדירה.
הסתכלתי עליהם מהמטבח, ולא זיהיתי את הבעל שלי.
אני יכולה לשבת איתה ביום ראשון, הציע דניאל פעם. יש לך פגישה עם בנות?
הנהנתי באיטיות. בעצם לא תכננתי כלום, רציתי פשוט קפה לבד עם ספר. הוא בכלל שם לב לשיחות שלי עם חברות?
הימים הפכו לשבועות, שבועות לחודשיים. דניאל לא נשבר, לא מדשדש אחורה, לא חוזר לאדישות ההיא.
סגרתי לנו מקום במסעדה האיטלקית הזאת, אמר יום אחד. לשישי בערב. אמא שלי תשמור על תמר.
הרמתי עיניים מהמחשב.
על שום מה?
סתם. בא לי לאכול איתך.
הסכמתי. בעיקר מסקרנות. רציתי לראות מה תכלס מתרקם פה.
המסעדה הייתה אינטימית, תאורה רכה, נגן בפינה. דניאל הזמין בדיוק את היין האהוב עליי ולהפתעתי זכר איזה.
השתנית, אמרתי לו ישר.
דניאל סובב את הכוס ביד.
הייתי עיוור. קלאסי, כן? אידיוט אמיתי.
לא חדש.
אני יודע, חייך בעצב. חשבתי שאני עובד בשביל כולנו. שבשבילך ובשביל תמר צריך כסף, דירה יותר גדולה, אוטו חדש. אבל בעצם כל הזמן ברחתי. מאחריות, מהחיים האמיתיים.
שמרתי על שתיקה, נתתי לו לדבר.
שמתי לב שהשתנית גם את. שאת בכלל לא מגיבה. וזה… זה היה יותר מפחיד מכל מריבה. היית צועקת או כועסת זה עוד היה בסדר. אבל כשפתאום שתקת, כאילו אני אוויר בבית…
הניח את הכוס.
כמעט איבדתי אתכן. רק אז קלטתי שהכול לא בסדר.
ישבתי שם, הקשבתי. האיש שמולך שבסוף אמר מה שחיכית לשמוע שנים. מאוחר מדי? אולי לא.
כבר תכננתי גירושין, לחשתי. רק חיכיתי שתיתן לי את הסיבה.
פניו הלבינו.
שירה…
שמתי כסף בצד, חיפשתי דירה.
לא ידעתי שזה ככה…
היית אמור לדעת, חתכתי. זו המשפחה שלך. היית אמור לראות.
המשכנו לשבת בדממה. המלצר התרחק מהם.
אני רוצה לעבוד על זה, עלינו. אם רק תסכימי.
סיכוי אחד.
אחד יותר ממה שמגיע לי.
נשארנו שם עד שגמרו לסגור. דיברנו על תמר, על כסף, על מי עושה מה, על הציפיות. סוף סוף שיחה אמיתית, לא רק תירוצים או מריבות אינסופיות.
התיקון התרחש לאט. לא קפצתי לו לזרועות בבוקר. בדקתי, התבוננתי, חשדתי. אבל דניאל באמת השתנה.
התחיל לבשל בסופי שבוע. נכנס לקבוצות הווטסאפ של הגן. אפילו למד לקלוע לתמר צמות עקום, מוזר, אבל מכל הלב.
אמא, תראי, אבא בנה לי דרקון! תמר נכנסה למטבח, מחזיקה יצירה מקופסאות וניירות צבעוניים.
הסתכלתי על הדרקון המעוות, עם כנף אחת גדולה מהשנייה, וחיוך עלה לי.
…הלכו להם שישה חודשים בלי ששמתי לב.
דצמבר, והפעם כולנו נסענו יחד לסבא וסבתא שלי במושב. בית עץ ישן, ריח עוגות, חצר מכוסה בגשם, דלת חורקת.
ישבתי ליד החלון, כוס תה ביד, ובהיתי על הגינה. דניאל ותמר בונים בובת שלג. תמר מפקדת: “האף כאן, העיניים למעלה, הצעיף עקום!” ודניאל מדייק לבקשותיה, מדי פעם מחבק אותה ומעיף באוויר. הצחוק של תמר נשמע לכל המושב.
אמא! בואי! בואי! תמר מסמנת לי.
שמתי גקט, יצאתי החוצה. הגשם עוד נבט, הלחיים קפאו, ומצד הגיע לי גוש שלג קל.
זה אבא! תמר הסגירה אותו.
בוגדת! דניאל צחק.
איגרפתי שלג וזרקתי עליו. החמצתי. כולנו התגלגלנו בצחוק שלג, רטוב, קר, והעולם עצר מלכת.
בערב, כשסוף סוף תמר נרדמה מול הטלוויזיה, דניאל הרים אותה בזהירות למיטה. ישבתי מול האח, מחממת ידיים. בחוץ המשיך לרדת גשם, העולם עטוף בלבן.
דניאל התיישב לידי.
מה עובר לך בראש?
תודה לאל שלא הספקתי.
הוא לא שאל למה. הבין מיד.
לקשר לוקח לבנות אותו כל יום מחדש. לא צריך מעשים גדולים רק הקשבה, עזרה, תשומת לב. ידעתי שיהיו עוד ימים קשים, עוד אי הבנות, מריבות מטופשות.
אבל עכשיו, ברגע הזה, הבעל שלי והבת שלי לצידי. חיות, נושמות, שלי.
תמר התעוררה, התכרבלה בינינו על הספה. דניאל חיבק אותנו, ואני הרגשתי יש דברים שממש שווה להילחם עליהם.
