מחר יום ההולדת של חמותי.
התינוקת שלי בת ארבעה חודשים וחצי. בהתחלה היא הזמינה אותנו אליה, ותכננו שאמא שלי תשמור על הקטנה, אבל אז חמותי שינתה את דעתה והחליטה להגיע אלינו עם חמי והבת שלי כדי לחגוג יחד. אין לי כסף לארוחת ערב במסעדה, ובעלי גם לא מסכים לזה וגם ההורים שלו לא כאלה שמפנקים את עצמם.
אני לא מצליח להבין למה חמותי החליטה דווקא לחגוג אצלנו בדירה. אולי בשביל לעצבן אותי, אולי להראות שאני מארח גרוע, אולי פשוט רצתה לאחד את המשפחה ולשבת סביב אותו שולחן… מאז שהכרנו, הקשר ביני לבינה היה מתוח, וזה רק החמיר מאז שנולדה הילדה שלנו. נראה לי שהיא מנסה לשבור את הקרח, אבל ככה זה לא יקרה. לא שהיא העליבה אותי במילים, אבל המעשים שלה פגעו בי עמוק. שארית ההרגשה הטובה שהייתה בליבי כלפיה נעלמה. כי עכשיו ברור לי שגם אם היא מחייכת מה היא באמת חושבת עליי.
אני לא מנסה למנוע ממנה לראות את הילדה, היא בעצמה לא ממש מביעה רצון לזה. כל סוף שבוע אני שואל את אשתי אם סבתא רוצה לראות את הנכדה. כלומר, אין לי בעיה שהנכדה תראה את הסבתא שלה. ברור שלא מתחשק לי לראות אותה שוב בעצמי; אנחנו מתנהגים מגושם כשנפגשים. היא, אולי כי נזכרת בדברים שאמרה לי בעבר, ואני בוודאות מאותה סיבה.
כן, אני בא ממשפחה לא פשוטה, אבא ואחותי שותים. אז מה, אני לא בן אדם? היא לא חייבת לכבד את הרצון שלי לישון קצת יותר בסוף השבוע, אם הילדה מאפשרת. שבתות זה הברכה שלי אני לא צריך לקום ב-6:30 בבוקר כדי להכין אוכל לאשתי (בזמן הזה אני מת להמשיך לישון, הילדה ישנה, ואני חייב לקום). פעם אומרת שמגיעה, פעם לא מגיעה. כל פעם שאני שומע מפתח בדלת, בא לי פשוט להיעלם…
וכל פעם היא דואגת להזכיר שזה הבית שלה והחוקים שלה. נכון, זו הדירה שלה, אני מבין, אבל אני גר פה ולכן אני יכול להסתובב איך שבא לי. יש דרך ארץ, יש נימוס בסיסי. כשהשוכרים דירה, כל בעל דירה פשוט פותח את הדלת בלי לדפוק? ככה זה אמור להיות? בעיניי זו רק תזכורת שקופה למי באמת שייך הבית.
היחסים שלנו מתוחים כי חמותי אפילו לא ניסתה להכיר אותי, אפילו אחרי ששמעה שבנה הציע לי נישואים. אחרי שהגשנו טפסים, היא התקשרה לעשר פעמים לבדוק אם באמת הלכנו לרבנות. ממש לא רצתה לפגוש אותי לא בבית, לא בבית קפה. היא כמובן לא ידעה שמעולם לא היה לי חבר לפניה בנה.
נפגשנו ממש במקרה, אחרי שחמשה חודשים הכרתי את אשתי ובאמת, לא הייתה מנומסת בכלל כשהבת שלה הביאה אותי להכיר. את חמי ראיתי רק בחתונה. אולי בגלל זה יש לי אנטי חזק כלפיה.
אני לא אוהב להעמיד פנים, למרות שאני די טוב בזה כשצריך. בכל זאת, כאן אין לי כוח להתאמץ להראות חיבה מזויפת. נכון, אנחנו אולי גרים בבית שלה, אבל מה אכפת לי? היא נתנה את הדירה כמתנה לבת שלה. יומיים אחרי ששוחררנו מבית החולים, היא פשוט אמרה לי במפורש מה היא חושבת על המשפחה שלי, על זה שאני תלוי בבת שלה וכל זה מול תינוקת שזה עתה נולדה. איך אישה בת 55 מרשה לעצמה לדבר כך אל חתנה שלא עשה לה כלום? (מלבד זה שהתחתן עם הבת שלה) ככה לדבר אלי אחרי לידה?
אין לי בעיה עם אורחים, אבל לא מתחבר לארח אותה. אני צריך לעזור לה לערוך את השולחן, לרוץ מהילדה למטבח ולחכות שכל אחד יסיים לאכול. זה מעייף. אבל בסדר, קניתי לה מתנה יפה.
בסוף, למדתי שבחיים צריך לשים גבולות אפילו עם המשפחה, אפילו כשלא נעים. אני לומד שכבוד עצמי זה לא מובן מאליו ושום סיבה בעולם לא מצדיקה יחס משפיל, גם לא מסבתא של הילדה שלי.
