“אל תעיז לגעת בדברים של אמא שלי,” אמר הבעל “זאת הבגדים — שייכות לאמא שלי. למה את בכלל אספת אותן?” שמעתי את קולו של הבעל, והוא בקושי נשמע מוכר. “נזרוק אותן. מה אנחנו צריכים אותן, סלאבה? הן תופסות חצי ארון, ואני צריכה מקום לשמיכות החורף והכריות הרזרביות. אצלנו הכול מפוזר ומבולגן.” אולגה, עם מבט מעשי, המשיכה להוריד מהקולבים את החולצות הצנועות, החצאיות והשמלות הקלות של חמותה המנוחה. ולנטינה איוונובנה הייתה מסדרת בקפידה כמעט את כל הבגדים שלה על קולבים, כדי שיישמרו במצב טוב. לזה גם הרגילה את בנה. אצל אולגה, לעומת זאת, תמיד שלט בלאגן מוחלט בארונות: כל בוקר היא הייתה צוללת למדפי הבגדים, מחפשת איזה סוודר או חולצה, מתלוננת שאין לה מה ללבוש, ואז עובדת קשה עם מגהץ הקיטור כדי לסדר את הקמטים — והבגדים נראו כאילו עברו לעיסה של פרה. רק שלושה שבועות עברו מאז שסלאבה ליווה את אמא בדרכה האחרונה. ולנטינה איוונובנה נזקקה לטיפול — ברובו כבר חסר סיכוי — ולשקט. הסרטן בדרגה רביעית התקדם מהר מאוד. סלאבה לקח את אמא אליו הביתה. היא כבתה לגמרי בתוך חודש. ועכשיו, כשחזר מהעבודה, ראה את הבגדים שלה מושלכים במרכז המסדרון כאילו היו פסולת מיותרת, עמד ולא האמין. זה הכול? ככה מתייחסים לאמא שלו? זורקים ושוכחים? “מה את מסתכלת עליי כאילו אני בן גוריון מדבר על קפיטליזם?” זזה אולגה הצידה. “אל תעזי לגעת בדברים האלה,” סלאבה לחש בשיניים חשוקות. הדם הלם לו בראש, לרגע הוא איבד תחושה בידיים וברגליים. “למה אנחנו בכלל צריכים את כל הג’אנק הזה!” צעקה אולגה והתחילה להתעצבן, “רוצה להפוך את הבית למוזיאון של אמא שלך? כבר אין אותה, תקבל את זה! חבל שלא דאגת אליה ככה כשהייתה חיה. היית בא לבקר, אולי היית יודע כמה היא סבלה.” המילים שלה היכו אותו כמו שוט. “תלכי מפה, לפני שאני עושה משהו שאצטער עליו,” אמר בקול רועד. אולגה גיחכה: “בסדר, פסיכי…” כל מי שהעז לא להסכים איתה מיד הוגדר כ”פסיכי”. סלאבה, מבלי להוריד נעליים, ניגש לארון במסדרון, פתח את הדלת העליונה, עלה על שרפרף והוציא אחת מהשקיות המשובצות — כאלה שהיו להם שבע מהן, מימי מעבר הדירה. בזהירות קיפל את כל הבגדים של ולנטינה איוונובנה, לא זרק סתם אלא כל פריט קיפל בריבוע מסודר. מעל הניח את המעיל של אמא וגם שקית עם הנעליים שלה. בינתיים הילד הקטן שלהם, בן שלוש, הסתובב מסביב ועזר לו, אפילו זרק פנימה טרקטור צעצוע. לבסוף חיפש סלאבה מגירה, מצא מפתח והכניס לכיס המכנסיים. “אבא, לאן אתה הולך?” סלאבה חייך בעצב ולקח את ידית הדלת: “אני אחזור עוד מעט, חמוד. רוץ לאמא.” “חכה!” נשמעה אולגה, מודאגת, מהסלון, “אתה נוסע? לאן? ומה לגבי ארוחת ערב?” “תודה, כבר שבעתי מהיחס שלך לאמא שלי.” “נו באמת, למה אתה לוקח ללב? תתפשט כבר, לאן נוסעים בשעה כזאת?” סלאבה לא ענה ויצא, עם השקית ביד. הניע את הרכב, יצא מהחנייה ונסע לכיוון כביש 6. בתוך הזרם, פיזית נוהג אבל המחשבות במקום אחר: כל הדאגות, הפרויקטים בעבודה, התוכניות לקיץ — הכול נדחק לשוליים. בראשו הסתובבה מחשבה אחת בלבד והכול נראה אחרת מבעד לפרספקטיבה שלה. רק העיקר נותר — הילדים, אשתו… ואמא. הוא האשים את עצמו על מותה — לא הספיק, לא הגיע בזמן, תמיד עסוק, טרוד, עייף. והיא, שלא רצתה להטריח, לא רצתה להיות עול, והוא הלך וביקר פחות, התקשר לעיתים רחוקות, לא האזין ולא שאל. בערך בשליש הדרך עוצר סלאבה ליד מסעדת דרכים קטנה, אוכל משהו פשוט, ואז עוד שלוש שעות נהיגה רצופה. רק לשקיעה שם לב לרגע — כשהשמיים נפרסים בסדקים אדומים, כמו שהשמש מנסה להיתלות רגע אחרון על האופק. בחושך מוחלט הוא מגיע ליישוב, מסתובב ברחובות הלא סלולים, מכבה מנוע מול הבית של אמא. הבית בו עברו עליו ילדותו ונעוריו. אמן: שון פרגוסון בחושך אי אפשר לראות כלום. הוא מתעכב במנעול השער, מאיר בפלאפון. חמש שיחות שלא נענו מאשתו — לא, היום לא יענה. שהטלפון יישאר על שקט. ריח מתקתק של עסיסי שלכת פרח הלבנה משך פרפרי לילה, והפרחים בלטו לבן במחשך. החלון שיקף עמום את שמי הלילה. הוא פותח דלת ראשונה במפתחות, בחושך מגשש למתג ומדליק את המנורה המאובקת. בכניסה עומדים נעלי הבית של אמא, ובצד הנעליים הכחולות שלה עם שני ארנבים אדומים — סלאבה קנה לה אותם לפני שמונה שנים. הוא נעמד, בוהה, ואז מנער את הראש וממשיך לפתוח עוד דלת. שלום, אמא, חיכית לי? לא, בבית הזה כבר לא חיכה לו אף אחד. הריח של רהיטים סובייטיים ישנים וטחב קל באוויר, כאילו הטחב מהמרתף עולה למעלה. הבית היה צריך חימום כל הזמן כדי לא להעלות עובש. על השידה היה מונח מברשת שיער וערכה צנועה של קוסמטיקה, ולצידם על הקולב — שקית שקופה עם מלאי אסטרטגי של פסטה ב”מחיר אדום”. בסלון בלט ספה חדשה — סלאבה קנה אותה יחד עם טלוויזיה לאמא. דלת המקרר הפתוחה במטבח הזכירה — כאן כבר לא גרים. חדר השינה של אמא מול — שם המיטה שלה עם ערימת כריות לבנות. סלאבה התיישב על הקצה. פעם החדר הזה היה שלו, וההורים ישנו בחדר הגדול. הייתה פה מיטה נוספת של אחיו, ושולחן כתיבה ליד החלון. עכשיו יש שם מכונת תפירה — אמא אהבה לתפור. את המיטה של אחיו החליפה בארון בגדים משלה. הוא ישב בדממה ובהלם מול הארון, כאילו רואה את רוחה של אמא. מבטו מזדגג. הוא מעביר יד בשיער, מתכופף ושוקע בין הברכיים. כתפיו רועדות, הוא מתמוטט על כיסוי המיטה — ובוכה. הוא בכה על כך שלא הספיק להשיב לה שום דבר כשאחזה בידו בפעם האחרונה שלה. ישב מעליה כמו פסל, ראה שהיא כבה, ואלפי מילים לא נאמרות נחנקו בגרונו. אמא לחשה: “לא צריך, סלאבה, אל תסתכל עליי ככה… הייתי מאושרת אתכם”. והוא כל כך רצה! להודות לה על הילדות, לאמר “תודה” על כל האהבה, ההקרבות, הבית, התחושה שאתה תמיד יכול לחזור — פשוט תודה על כל היסודות. מקום שבו תמיד מחכים ואוהבים, לא משנה כמה טעויות עשית. אבל הוא ישב קפוא, חסר מילים. לפעמים כל האוצר שבלשון לא מספיק לבטא את מה שבאמת מרגישים — מה שנשמע מפואר ומיושן, לא אמר לאמא. בעידן שלנו עוד לא הומצאו מילים פשוטות לנחמה, אבל ציניות והתחמקות — יש בכמויות. סלאבה כיבה את האורות ונרדם על המיטה, כמעט בלי להזיז את הסדינים. מצא שמיכת צמר, התכסה — ונרדם. לא האמין שישן כל כך טוב. בבוקר קם בשבע, כאילו יש לו שעון ביולוגי. יצא לרכב לקחת את השקית. עצי הבירזה מול הגדר, לבושים בירוק לימוני, עמדה בשלשות כמו עלמות אביב. קרני השמש התאספו ביניהם. סלאבה התעכב על הדלת, שאף אוויר, האזין לשירת הציפורים — ואיזה מזל היה לו לגדול בכפר קטן ולא בעיר. נמתח, חזר פנימה, וגרר את השקית לארון של אמא. פריט אחרי פריט, הוציא את הדברים שלה וסידר אותם במקום: על המדף או על קולבים כמו שאמא קראה להם. את הנעליים סידר למטה. כשסיים, נסוג צעד אחורה ושאל את עצמו אם מספיק מסודר. מיד דמות אמא צפה מולו, לובשת את אותם בגדים, מחייכת בחיוך של אמא אמיתית, מחבקת מבלי לדבר — רק אומרת “אני אוהבת”. סלאבה ליטף את שורת הבגדים וצלעות השמלות, חיבק אותן וקלט את הריח. לא ידע מה לעשות עכשיו. בסוף נזכר בעולם החיצוני, שלף טלפון. “היי, סטפן ארטמוביץ’, היום אני לא מגיע. יש עניין דחוף, משפחתי. תסתדרו בלעדיי? תודה”. ולאשתו: “סליחה שהתפרצתי, אגיע בערב. נשיקות”. לאורך השבילים בגינה פרחו פרחים — נרקיסים ותפוחים, וליד שיחי הדומדמניות — שושנות העמק. יצא זר מיוחד, והוא פיצל אותו לשלושה, כי בבית הקברות חיכו לו שלושה — אבא, אמא והאח. בדרך זכר שחייב לאכול, נכנס לקנות חלב, לחמנייה ושוקולד. “או, סלאבה! שוב הגעת?” שאלה המוכרת. “כן… באתי לאמא,” ענה במבוכה. “ברור. רוצה גבינה בולגרית טרייה? אמא שלך תמיד הייתה קונה.” רצה לומר לה שתעזוב, אבל היא הייתה פשוטה. “לא תודה. טוב, בעצם… תביאי. איך את, דודה אירה, איך עוברת התקופה?” “או… אל תשאל. סרגיי שלי כבר לגמרי הלך, כל הזמן שותה.” אכל ארוחת בוקר בבית הקברות, לצד פרחים — נרקיסים, שושנות העמק, תפוחים — אח, אבא, אמא. האח הלך ראשון, בגיל עשרים, נפל מהגג. אחר כך אבא, לפני חמש שנים. עכשיו גם אמא. הניח קוביות שוקולד, למאמא גבינה. הם חייכו אליו מהתמונות. סלאבה דיבר איתם במחשבות. החזיר לפניהם את השובבות מהילדות. נזכר איך הלך לדוג לפנות בוקר עם אבא, והאמא שהייתה צועקת בכל המושב: “סלא-א-בה! בא לאכול!”, הוא היה מתבייש, עכשיו היה מת לתת שמישהו יקרא לו ככה. הניח יד על הצלב על קברה, עפר טרי, גבעה שחורה ביום בהיר. “אמא, תסלחי לי… לא השגחתי עלייך מספיק. חיינו בנפרד, אבל כלום לא שלם בלעדייך… הייתי רוצה להגיד לך, ולהגיד גם לאבא, שכל כך הייתם ההורים הכי טובים בעולם, כמה התברכתי… איך הצלחתם בזה? אנחנו עם אולגה רק אגואיסטים. אני, אני, לי, שלי, רוצה… תודה על הכול. גם לך, ואסקה, אחי היקר.” היה צריך לחזור. סלאבה הלך בשביל שבשדה, לועס זמורות ירוקות. במורד הרחוב פגש את סרגיי, בנה של דודה אירה. כבר היה שיכור, נראה רע. “אה, סלאבונצ’יק! שוב פה?” גימגם סרגיי. “כן… הגעתי לבקר. אתה עוד שותה?” “ברור! לכבוד חג…” “ואיזה חג?” הוציא לוח שנה, תלש עד אתמול, דיפדף. “יום הצב הבינלאומי!” הכריז בניצחון. “אהה,” חייך בעוקצנות סלאבה, “סרגיי, תשמור על אמא שלך. היא בן אדם זהב. היא לא תחיה לנצח. תזכור את זה.” הסתובב, המשיך הלאה. סרגיי מלמל: “בסדר… היה שלום, סלאבה.” “גם אתה, להתראות,” ענה סלאבה מבלי להסתובב.

Life Lessons