לרסן את הבעל. סיפור
מודה מכל הלב לכל התומכים, למפרגנים, למגיבים ולהצטרפות שלכם, וחיבוק ענק ממני ומהחמישה חתולונים שלי. תשתפו בבקשה את הסיפורים האהובים עליכם ברשתות החברתיות זה באמת משמח את הכותבת!
לאחר שחרור מהאשפוז הרגשתי הרבה יותר טוב, והתכוונתי לחזור כבר בבוקר לעיסוקים המוכרים והאהובים עליי.
אבל עם ההתעוררות התגנב בי איזה קול של התנגדות, פנימי ולא מובן.
בעלי, אורי, כבר עשה את מתיחות הברכיים הרגילות שלו.
תמיד היה ספורטיבי, וגם בפנסיה לא ויתר על שגרת ההתעמלות. כל בוקר הקדיש למערך תרגילים נגד כאבי מפרקים.
אני, רותם, אהבתי קודם כל לגשת אל החתולה רננה, לבדוק את ארגז החול שלה.
לאחר מכן האכלתי את רננה, החתולה האפורה והאהובה שלנו, ואת הטרייר הקטן והחכם ניב, וניקיתי את שיירי החגיגה הלילית שהשאירו במבואה ובמטבח. ואז מיהרתי להוציא את ניב לטיול הבוקר.
בצהריים ובערב היינו מטיילים יחד אני ואורי בינות העצים בשבילי הפארק, שותקים בשלווה ירושלמית. אבל בבוקר, בזמן שבעלי טרוד בבריאותו, נחתו עליי כל משימות הבית.
כך, הייתי חוזרת מטיול הבוקר וממהרת להכין את ארוחת הבוקר המסורתית שלנו קוטג’ עם דבש ופירות יבשים, או לביבות גבינה לסירוגין עם חביתות או ביצה רכה מבית תרנגולות בקיבוץ.
חשבתי על זה תמיד כתרגול לגוף ולנפש, אבל הרופאה בבית החולים התריעה: עבודות בית זו לא התעמלות, את צריכה ספורט אמיתי.
אורי, לאחר שסיים את תרגילי הגב שלו, היה מסדר את המיטה, לעתים תוך כדי גרירת רגליים והתלוננות שזה בכלל “לא עסק של גבר”, ושהעול בבית כולו עליו. פעמיים בשבוע הוא הפעיל את מכונת הכביסה, שאב את הבית עם שואב האבק, וחזר והעיר שבדרך כלל “לא הספקתי לעשות שום דבר כראוי”.
לבסוף הדיח את הכלים אחרי הארוחה, וטען בכך שגמר לעזור לי לתפארת.
אחרי הבוקר הייתי ממשיכה לבשל ארוחת צהריים ואז מתיישבת למחשב; בפנסיה החלטתי להמשיך לעבוד, שלא לספור כל שקל.
אורי טען שהמשכורות הקטנות שלי “מגוחכות”, ושזה בזבוז לא נחוץ לקנות בגדים חדשים הארון הרי מפוצץ.
ולמרות שדעתו לא חפפה את דעתי לא רציתי להתווכח. גם ככה יחסי לבגדים היה מינימלי, במיוחד שמצידו תמיד פירגן לי עד כמה אני נראית טוב מחברותיי. לא התנגדתי גם כשרכש לעצמו כבר מברגה שלישית, או עוד משהו מהמשכורת הזעומה שלי.
אבל אז, לפתע, משהו השתנה שוב האי-בריאות הזאת.
הגעתי לבית החולים בעקבות עילפון ברחוב, בדרך למכולת במרכז העיר.
הרופאים שוב ושוב התקשו להאמין שצעדתי כך, אחרי שראו את תוצאות הבדיקות שלי נוראיות ממש.
אפילו אורי נבהל למראה פניי, כשהותר לו להעביר לי שקית בגדים במחלקה, ונאלץ להסתדר לבדו עם כל ניהול הבית. רק אז נוכח שיש כל כך הרבה מטלות יום-יומיות.
הוא חיכה אצבעות רגל, שאחזור כבר לניהול הבית, כי באמת אני יקרה לליבו, והוא דואג…
בימים הראשונים בבית הייתי עדיין במיטה, ולאחרונה התאוששתי.
נו, רותם, מרגישה יותר טוב? עוד לא? אבל את כבר לא כה חיוורת אמר בצחוק.
הוא הוסיף:
אל תשכבי סתם ככה, תאבדי כושר, צריך לחזור לשגרה; אסור לשכב יותר מדי…
הסכמתי, במידה, אך לא לגמרי. בבוקר ההוא הפעם לא מצאתי כוח למהר למשימות הבית.
התבוננתי באורי, שמתרגל שוב בקפדנות, וכל כך ברור שמצפה שגם אני אשוב לתפקידי.
רק שלפתע לא ראיתי בו את בן הזוג הדואג אלא אדם שמבלי להרגיש, שוב מטיל עליי את כל העבודה.
והרגשתי התנגדות אמיתית בליבי!
נזכרתי במילות הרופאה שחזרו כהדהוד בראשי:
“את לא דואגת לעצמך, והרגלת את בעלך לאותו דבר.
הכול נראה לו קל אצלך, הוא לא מבין כמה את מתרוצצת; הרי את עושה המון עם חיוך ואפס תלונות.
העבירו אותך לכאן באמבולנס בגלל אנמיה; ערכים שליש מהנורמה.
את בכלל רוצה לחיות?”
במחלקה חוברתי מיד לעירוי, ולבסוף קיבלתי חמש מנות דם, עד שהבדיקות התייצבו.
זו הייתה חוויה ראשונה, ובהיתי בצינור השקוף שמוביל מגוף זר לזרוע שלי, ותהיתי:
מוזר, דם של חמישה אנשים לא מכירה אף אחד מהם הם החזירו לי חיים. האם משהו מהם ישנה אותי?
ובאמת, מאז השחרור קרה משהו לא התחשק לי עוד להיענות לכל גחמה של אורי.
אני אוהבת אותו, ברור, וגם הוא אותי. נכון, הוא עוזר בבית לא מעט, יותר מרוב הגברים המוכרים לי, אבל תמיד החשיב את משימותיו לאין ערוך יותר משלי.
בעבר קיבלתי זאת בהבנה, ותמיד נטיתי לוותר, מטבעי רכה. אולם עכשיו נחרדתי לגלות משהו בתוכי השתנה לגמרי.
נפשי ביקשה להתמסר למה שאני רוצה: אולי לשוב ולנגן בפסנתר המעלה אבק, אולי לעיסוקים שעדיין לא ברורים לי.
עמדתי, ונעמדתי ליד אורי, והתחלתי לבצע מתיחות. הוא הביט בפליאה על השינוי,
מה עשו לך שטיפת מוח שם, מה קורה לך? פתאום באמצע החיים החלטת להשקיע בעצמך? את גם כך נראית מצוין! לכי תאכילי את הכלבים, תכיני ארוחת בוקר, אנחנו רעבים.
ככה הרופאה אמרה. אם לא לא אשרוד, השבתי בקול שאורי עוד לא שמע מה, אתה רוצה לראות אותי מתה?
צפיתי בו נדהם לגמרי מהכנות.
כנראה חשב שזו סתם התקפי חולי חולפים, שהבית חולים עירבב לי את הראש.
הפעם לא הגיב, ואפילו קיבל בשקט כשהכרזתי:
עכשיו אני מאכילה את רננה וניב, ואתה מוציא את ניב לטיול. אחרי זה נכין ביחד ארוחת בוקר בלוח זמנים חדש…
הופתעתי איך הסכים במהירות.
בליבי הרגשתי כאילו נכנסו בי כוחות חדשים חמש עוצמות של אנשים לא מוכרים, כמו שזכיתי בחמש פעמים עירוי; הן אלה שגילו לי שמותר לי לחדש מלתחה, סוף סוף עם הכסף שצברתי בעצמי.
להתעמל, לעשות ספורט, לנגן כל כך ברור וחד משמעי, והנה חמש החלטות חדשות.
חשבתי לעצמי בבהלה: הרי קיבלתי חמש מנות דם שונות, מחמישה אנשים.
אולי מהם באה לי האומץ וההתעוררות?
הרי יודעים שמי שעבר השתלות, לא פעם נהיה שונה אצל חלק גילו כישורים ודחפים שלא היו קיימים לפני.
עכשיו, כשהבטתי באורי, לא חשתי עוד את ההכנעה הישנה. הייתה בתוכי ביטחון שנולד לא רק מדברי הרופאה, אלא מהזרם החדש.
ראיתי אותו נאבק להבין העולם הישן משתנה, רותם שהכיר נעשתה פתאום נחרצת, אחרת.
אתה יודע, אורי,
פתאום אני מבינה: חשבת תמיד שאני לא עושה כלום, פשוט לא ראית. לא ראית איך התאמצתי, עייפתי, השקתי הכול שתרגיש בנוח.
אבל עכשיו תראה הכול.
אני זורקת בגדים ישנים, קונה חדשים.
ואם פסנתר אסוף אבק אתיישב ואנגן.
צחקת תמיד על לימודי המוזיקה שלי, שאדע רק “הורה” ו”שירי עגלונים?
הנה, תשמע…
פתחתי את מכסה הפסנתר, הנחתי אצבעות על הקלידים, ובלי לתכנן ניגנתי משהו ישן ועמוק, מקצב שנגע בי בשלמותו.
אורי הביט בי מזוגג, ולחש:
רותמי, איך עשית את זה? הרי לא ידעת לפני! השתנית, את מישהי אחרת.
הבעת פניו ערבבה תדהמה עם מבוכה התרגל לאישה אחת, ופתאום יש מולו מישהי חדשה, איתנה ובוטחת.
השינוי הזה, כך נראה, קצת הפחיד אותו.
חייכתי לא אותו החיוך הישן-מתנצל, אלא חיוך אמיתי, מלא תחושת התחדשות.
מבעד לניצוץ הזה, ידעתי בתוכי בוערת אש חדשה, כנראה אותה אש מחמישה אנשים טובים שחייהם התמזגו בחיי.
ואותה אש לא הבטיחה לי רק לשרוד אלא להתחיל לחיות באמת.
חיים מלאים, שיש בהם מקום גם לעצמי, גם לרצונותיי.
ואולי גם לאהבה מחודשת, בריאה, אשר נשענת על כבוד הדדי, לא על הקרבה עצמית.
מעולם לא הכרתי את חמשת התורמים שלי.
ברור לי הם היו חזקים, מוכשרים וחמים.
לא רק הצילו את חיי אפשרו לי להתחיל חיים מתחדשים, שמחים ומלאים באמת.
אורי מביט בי בהערצה.
אומרים, לא צריך לשאול “למה” דווקא קרתה מחלה או צרה.
החשוב הוא להבין מה היא באה ללמד אולי נועדו המבחנים האלה בשביל להזכיר לנו כמה נהדרת היא מתנת החיים.
כמה יפה האביב, כמה ייחודי החורף, וכמה יקר כל יום גם כשהשמיים אפורים או השמש בשקיעה.
כמה מחממות הלב הן החיוכים של הקרובים, התמיכה שלהם, האנושיות שלהם בסופו של דבר, כולנו בני אדם.
ואם הבעל האוהב מתמרמר ומקטר, אולי דווקא אז צריך להזכיר לו להיות גבר אמיתי ולסייע
כל עוד אפשר, לחיות עד תום ולהוקיר כל רגע על כך אין לוותר.
