אורחים לא מוזמנים מילאו את הבית
אבל, באמת, האנשים הנחמדים האלו לא יכולים להתארח במקום אחר? שאלה חנה, אשתו של שאול. בתי מלון הרי לא חסר!
נו, הם לא הגיעו סתם להכביד עלינו. קרה להם משהו, מתמודדים עם זה, ואז עוזבים! ענה שאול.
כל פעם שהם עוזבים, באים אחרים! ואתמול שמעתי שאיזה יגאל, אין לי מושג מי זה, גר פה כבר שנתיים!
באמת, עד מתי זה יימשך! קראה חנה. זה פשוט לא נתפס!
מה כבר יש שם? שאל שאול, מתמתח על המיטה.
שם! חנה הצביעה בכוח לעבר החלון. תראה, עומדים להתחיל תחרות כדורעף עכשיו!
נשמע מגניב! חייך שאול ונמתח.
אתה רציני? חנה משכה את הווילון. עוד מעט תגיד שגם תלך לשחק!
ממש לא, אעדיף להישאר במיטה, גיחך. ממליץ לך גם!
חנה התיישבה לידו.
תגיד לי, באיזה ראש אדם שפוי מארגן תחרות כדורעף דצמבר באוויר הפתוח?
למה לא? הרים שאול כתפיים. אין גשם, אין קר, יבש בחוץ. אפשר לבעוט בכדור.
הם עוד שוברים לנו את כל החלונות, התרגזה חנה. אין שם אף מקצוען, אז הכדור יעוף לכל עבר!
אם ישברו, נתקין חדשים אמר שאול בשלווה.
חנה נענעה ראשה באכזבה, ורצתה להוסיף עוד משהו, אבל למטה נשמעה קריאה:
יקירים! ארוחת הבוקר מוכנה! טיגנתי לביבות גבינה! אחר כך תאהבו אחד את השנייה, עכשיו רוצו לפני שמתקרר!
דודה אסתר במיטבה חייך שאול.
בעצם, זו הזכות שלי להכין לבעלי ארוחת בוקר! התמרמרה חנה.
את יכולה להכין קפה… צחק שאול.
יקירים! גם הקפה מתקרר! שמעו אותה שוב.
הנה, חנה הצביעה על הדלת, בסוף דודה אסתר עוד תחליף אותי במיטה?
בחייך, אל תגזימי! צחק שאול. במיטה אף אחת לא תחליף אותך. קומי, בואי נאכל! באמת יתקרר כבר.
חנה נאנחה בשלמה ועטתה את הגלימה.
בדרך למטבח ובמטבח עצמו, לא פגשו באף אחד.
מוזר, מלמלה חנה, כבר חשבתי שלעולם לא אזכה לשבת איתך לבד בבית.
גם הפתעות כאלה קורות, גיחך שאול. אבל תראי איזה שמח פה! נאכל, נצפה במשחק, ובערב שלמה הבטיח שיעשה על האש!
עשן, ריח, ושוב ישרפו משהו, גיחכה חנה, כשהתחילה לאכול מהלביבות.
את מתכוונת לבית ההארחה? צחק שאול. אז כבר בנו חדש! וגם פי שלוש יותר גדול וטוב מהקודם.
ברור, רק כדי להביא עוד יותר אורחים! חנה לא נראתה מרוצה. אני אפילו לא זוכרת חצי מהשמות!
הייתי תולה שלטים עם שמותיהם! ואולי גם את הקשר המשפחתי, כדי שאבין מול מי אני עומדת בכלל!
בכל מקרה, נסתבך עם כל שושלת שאול חשב. נראה לי שזה הולך בערך כך: אשת אחי של בעלך, ומשם השם ירחם…
חנה ניסתה לדמיין.
עד שתבין מי מי, כבר תשתגע.
אז השתתקו, כי הלביבות של דודה אסתר היו פשוט נפלאות. כעבור זמן חנה, במצב רוח רגוע יותר, שאלה:
תגיד, כמה זמן עוד יימשך הסיפור הזה?
מה הכוונה? הבין שאול למה מתכוונת, אך החליט להתעמק.
כל הזמן אורחים, אמרה חנה. ברור לי שצריך להיות מכניסי אורחים, אבל לא עד כדי כך!
אתמול ספרתי, מתוך סקרנות. שאול, איבדתי חשבון בשלב השלישי!
יותר משלושים אורחים, ואף אחד לא מתכוון לעזוב!
לא ככה דמיינתי את חיי הנישואים שלנו!
אבל החיים הם חיים, וחלקם כמעט משפחה! אמר שאול.
כן, משפחה מצד מי, הדודה של הגיסה דרך איזו קורבה הזויה! התמרמרה חנה. אפילו לא הדם של אחיך, רק של אשתו!
אם ניכנס לעומק, בטוח שיש לכל קרבה מילה משלה, פשוט אני לא מכיר אותן! ענה שאול. בכל זאת, אנשים נחמדים.
אבל אנשים נחמדים לא צריכים לישון אצלי בבית! שאלה חנה. יש פה מאות צימרים!
הם לא באו סתם להכביד עלינו, אמר שאול. יש להם בעיות פותרים אותן, ואז עוזבים.
כל פעם שעוזבים, באים אחרים! ואתמול שמעתי שיגאל הזה עובד כבר שנתיים במכולת של המושב! ודודה אסתר, שהכניסה לביבות, מנקה שלושה בתים של שכנים כעוזרת!
יופי, האנשים מסתדרים! חייך שאול.
שאול, אם זה יימשך, אני חוזרת לדירה בעיר! הדירה שלי מחכה! עדיף שנגור שם לבד, מאשר פה בתוך הפקה כזו!
***
אכן, זה היה סיכון, כשחנה נכנסה לזוגיות עם שאול. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, וגם היא לא הייתה צעירה. היא הייתה בת עשרים וחמש כשהכירו.
ותמיד עלה השאלות:
למה בעצם שאול לא התחתן לפני כן? יש פה משהו מוזר?
אבל אפשר היה לשאול גם עליה:
ולמה היא לא התחתנה עד גיל עשרים וחמש? מה לא בסדר אצלה?
אבל חנה ידעה וחשבה לעצמה למדה אדריכלות, אבל בזה לבד לא חיים. רצתה גם ניסיון, וגם לבנות לעצמה שם.
וידעה שחשוב לה להיות עצמאית, לבחור בן זוג ולא להסתפק במה שנקרה בדרכה.
ולכן עבדה במשרד תכנון ממשלתי, ואחר כך עברה למשרד פרטי. היה מעניין ומשתלם יותר, וגם מייגע כי היה צריך לשאת ולתת עם לקוחות, ולא כולם נורמליים במיוחד.
ועם כל זה, לא נשאר מקום ליחסים.
בדיקה קטנה גילתה שגם שאול התמסר לעסק שהקים אחיו יריב לאחר הלימודים יריב התחתן מוקדם, ושאול בדיוק סיים צבא.
ולכן כמעט כל העבודה נחתה על שאול, והוא היה צריך במקביל להשלים לימודים ולהציל את העסק.
וצריך לשבח את שאול הוא עשה את זה בהצלחה. חיי חברה? הוא כמעט ולא זכר אותם, במיוחד כשנולד ליריב בן.
אחי, אתה חושב לעבוד פעם?! שאול הקניט את אחיו יום אחד.
שאולי, נמאס לי מהכול! התנצל יריב. מספיק לי ביזנס, רוצה לעבוד בידיים, לעשות משמרות, ובסוף היום לחזור הביתה לאישה ולילד…
ואתה חושב שתסתדר בפרנסה ככה? שאול תהה.
החלטנו עם רננה לעבור לגליל… שלף יריב מסמכים. הכל עסק וחשבונות על שמך! שימשיך הרכבת, אתה עושה את זה יופי!
תן לי חשבון בנק, שאוכל לשלוח לך חלק מהרווחים, מלמל שאול, עדיין המום.
ואז נהיה לו בעצם אפילו “שמחת חיים”. וכשהיה בן שלושים וחמש, כמעט הכול התייצב, והבין שהוא מוכן להקים משפחה.
המשיכה עם חנה הייתה מיידית, וכשהתבהרו כל הדגלים האדומים הגיעה גם אהבה. חצי שנה והתחתנו.
חיו בדירתה של חנה.
שאול, אני אוהבת אותך, אבל זה הכי נוח לי אמרה חנה בביישנות. לעבודה חמש דקות ברגל, ואני תמיד קמה קשה בבוקר!
אין בעיה, הרים שאול כתף. דירה לא קניתי, תמיד שכרתי. ורק בשבילך אקנה, איפה שתרצי.
אני תמיד חלמתי על חיים במושב, חייכה חנה, אבל לא בטוחה שיתנו לי לעבוד מהבית!
במקום העבודה שלנו לא מקובל, אפילו כשהכריחו את כולם לעבוד מהבית עדיין רצו שנבוא למשרד.
תעמידי אולטימטום: או שעובדת מרחוק, או עוברת למתחרים! קרץ שאול. או נקים חברה משלנו.
קודם אדבר, חייכה חנה.
יש לי בית במושב, אמר שאול, אבל…
הדבר היחיד שיריב ביקש לפני שנסע:
שאולי, יש לרננה משפחה. אם יבואו, תארח אותם, אל תגרש, אבל שלא יישבו לך על העורף…
איפה אשכן אותם? בבית מלון? נדהם שאול.
הא, נכון, גם יש בית שקניתי שנה שעברה, לא גרתי בו אפילו, גם הוא שלך אמר יריב ונסע.
אמנם יש שם כמה קרובי משפחה של רננה שגרים, אבל הבית ענק, ויש גם בית הארחה. לא נפריע זה לזה.
כשחנה עברה לבית של שאול, לא שיערה כמה אורחים יהיו שם. קיבלו את פניה קהל עצום, מה שהפחיד אותה מעט.
כולם רק חייכו, שמחו, הציעו עזרה ורצון טוב בכל תחום.
תוך חודש שמעה אין סוף סיפורי גורל; התגרשו ונשארו בלי בית, ברחו מבעל אלים, ילדים שזרקו הורים לרחוב, היו כאלו שעברו דירה, אחרים שנפלו קורבן לרמאים. חלק באו ללמוד ולא היה להם לאן לחזור.
והיו שם מכל הגילים והמקצועות, אפילו פרופסור אחד, שסטודנטית גירשה אותו מהבית אחרי שלקחה אותו מאשתו. חיכה לחלוקת הדירה.
האוירה הייתה חביבה ונעימה.
אבל חנה נדרשה גם לעבוד, ולעיתים קיבלה לקוחות קשים במיוחד. כך, יום אחד, אביגדור עובר שם, מציץ ללפטופ, ואומר בטון סמכותי:
סלח לי, אם תמשיך עם הדרישות שלך, הבית שלך ייפול כמו מגדל קלפים! הבחורה הרי עשתה את כל העבודה מושלם עבור הבית.
הלקוח התרצה. לאחר מכן, חנה שאלה את אביגדור מנין לו כל הידע.
חמודה, אני שלושים ושש שנה אדריכל! חייך. כשתרצי, דברי איתי.
כה מועילה הייתה התמיכה, אבל כנגד ריבוי הנפשות בבית חנה התקשתה להתרגל. לא על כך חלמה מה זה לגור בבית של הבעל בפרבר.
הרגישה שיש שם “בלגן גדול מכל הבחינות”.
***
חנה, נוכל לחזור לעיר אם תרצי, אמר שאול, אך כנראה לא קלטת עדיין את מהות אורחינו.
מה אני צריכה להבין? שאלה.
את מתבאסת שהבית הארחה נשרף. אבל יודעת מה? חייך כבר בנו שם חדש. לדעתך, כמה זה עלה?
הרבה, אני מניחה ענתה חנה.
כלום! עשה עיגול עם האצבעות הם בעצמם מימנו ובנו את כולו!
הופתעה חנה כל כך, שלא הצליחה לענות.
אותו דבר עם כל ההוצאות בבית! הם משלמים על עצמם, מבשלים, מנקים, מתקנים. בעצם אנחנו רק מתארחים אצלם!
יש פה חשמלאים, רואי חשבון, עורכי דין, מכונאים, פרופסור לביולוגיה, ואפילו… אדריכלים, חייכה חנה למראה עזרתו של אביגדור.
והוא לימד אותה טריקים במקצוע, שעזרו לה בעבודה.
אני הכפלתי את רווחי החברה בזכות עצות מהחבר’ה סיפר שאול אפשר לצרף אותם כעובדים!
ואת יודעת מה הכי מגוחך? שאל וענה בעצמו: הם לא דורשים כלום! רק חיים איתנו, כמו… משפחה מוזרה אחת גדולה!
בדיוק אז, כדור עף ניפץ את חלון המטבח. בריצה נכנס תומר:
נמרוד כבר יצא לעיר להביא זכוכית חדשה! אל תהיו מודאגים! תוך שעתיים הכול ייראה יותר טוב! סליחה, לקח את הכדור וברח.
כזה בית אמר שאול מחייך.
אולי אתרגל, אמרה חנה במבוכה.
אך תוך חודש כל המושג “אורחים” התפוגג, וחנה הרגישה שהכול פה, פשוט משפחה אחת גדולה.
