עזוב אל הדירה שלך הכריז יואב, קוהן, בזמן שקצת ערב היה אמור להיות רק ארוחת ערב שקטה. הוא ניסה להתקדם לפני שהשיחה תתפשט למחרת.
יעל, שבי, ביקש בקול עמום, כשאלונה כיבתה את הגז והסתובבה אליו באיטיות.
מה קרה? שאלה בחשש.
יואב לא הסתכל בעיניה, מבולבל מהבושה.
אני עוזב. יש לי אישה אחרת, יובל, אנחנו עובדים יחד. זה לא רק רומן חולף, אלונה. זה אהבה אמיתית, ואני לא יכול להמשיך לשקר לעצמי ואלייך.
אלונה קיבלה את הידיעה בכבוד. היא לא בכתה, לא זרקה כלים, ולא נכנעה בבקשות. היא קיבלה את החלטתו של בעלה, אך אחד התנאים היה קשה לה: הוא רצה שהיא תוציא את הילדים דליה, בתו של נישואיה הקודמים, ואת תומר, בנה המשותף ושתעבור אל הדירה שלו.
האם הוא באמת צריך מקום לשגרת חיים אישית?
באותו ליל, אלונה לא מצאה מנוחת עיניים, הלכה וחשבה על שבעה עשר מטרים, שני ילדים, משכורת חשבונית של רואה חשבון שמצליחה להספיק בקושי, והעזרה כשאפשר מאדם שבדיוק בגד את המשפחה.
למה אני צריכה להיות הקורבן? למה עליי לשבור את עצמי ואת הילדים למען הנוחות שלו והאהבה החדשה? חשה בתוכה קריאה מתפרצת.
בבוקר, אלונה הגיבה לבעל:
טוב, יואב, אני מסכימה לעבור.
הוא חייך:
סוףסוף, את חכמה. ידעתי שאת אישה נבונה
יש לי תנאי אחד, חתכה אלונה, מביטה בו בחומרה.
מהו? שאל בקפידה.
אתה אוהב מישהי אחרת, ואני לא מתנגדת. הלב לא מקבל פקודה. אני לא מחלקת את הדירה, למרות שלפי החוק לי מגיע חצי. קח את החלק שלך.
באמת? קפץ יואב, שמח. תודה!
נכון. דליה ואני נעבור לאולטרהסטודיו שלי, שם נוכל לחיות בנוחיות.
נסדר את הריהוט, נרכוש מיטת שני מפלסים, נמצא מקום לכל אחד.
ומה עם תומר? שאל יואב בריחוק.
אלונה הקפיצה במבט חודר:
הבן יישאר איתך.
איך איתי? צחק יואב בחוסר אמון. אתה מצחיק! הוא קטן! הוא צריך אמא!
בחברתנו ההורים שווים בחוק ובחובה, יואב, חזרה אלונה במילים ברורות. אתה אבא, ביקשת שאוליד אותו, זוכר? אח לי, נשתף יחד בכדורגל.
אשלם מזונות לפי החוק, אפיק אותו לסופי שבוע ככל האפשר.
אתה אתה לא יכול לעשות את זה! קרא יואב בצעקה. את אם! איזו אם תעזוב ילד?
אני לא עוזבת, אני משאירה אותו לאביו.
בבית מרוהט, בקרבת גן ילדים, למה שאצטרך להכניסו למקום צפוף, לשנות גן ולפגוע בנוחות? אתה בעצמך אמרת שהמצב אינו נוח. תן לבן לחיות בתנאים טובים, איתך ועם יובל. היא תלמד להיות אם שני.
אין לי זמן! קרא יואב. מי יוביל אותו לגן? מי יאסוף? מי יאכל וינהל את השינה?
גם לי יש עבודה, ענתה אלונה באותו קצב. ואני עסוקה. אבל במשך ארבע שנות נישואינו הצלחתי להתמודד. עכשיו תורך. הילד צריך חינוך גברי. תמיד אמרת שאני מפנקת אותו יותר מדי. בוא תבנה לו את האישיות.
יואב רץ סביב החדר, מצביע על חוסר ההיגיון.
זה בוררות! יובל לא תסכים! היא בת 25, למה היא רוצה ילד של מישהו אחר?
זו בעיה שלך, יקירי, חייכה אלונה כשקפצה את ידיה על חזהו. אתה ראש המשפחה, קח החלטה.
הקפיצה של הדוסטנדרטיות נמאס לי. רוצה חיים חדשים קח אחריות.
***
איסוף הרכוש לקח יומיים. יואב, במשך כל הזמן, חזה במרקם של רגש רגש של חוסן, של מתקפה, של בקשת רחמים.
אלונה, תחשבי מה יגידו אנשים! נאנח הוא כשאלונה ארזה את בגדי דליה בקופסאות. ההורים שלנו, המשפחה
תן להם לדבר, חתמה אלונה עם קלטת סנטצק. זה לא משנה לי. אינני יכולה לממן שניים משכר אחד ולחיות בחדר אחד.
האם אתה באמת רוצה שהאם של הילדים תיכנס לבית חולים? הוא ניסה ללחוץ.
הקשה ביותר הייתה השיחה עם אימו שלוש תקשורתיות בערב, דמעות מלוות את הקול.
בת שלי, תתעוררי! איך תשאירי את תומר לאביו? הוא כבר
אמא, ענתה אלונה עייפה. אתם בעיר אחרת. איך תעזרו? כסף?
הפנסיה שלנו דמעות של חתול, השיבו.
החלטתי. יואב הוא אב. הוא יישאר אב, לא רק במילים.
ביום העזיבה, תומר רץ בחדר כאילו זה משחק.
אלונה התיישבה ברגליים, תפסה את שיערו, הלב נקרע לחלקים, רצתה לחבק אותו ולברוח למקום שבו העיניים רואות.
אבל היא ידעה: אם היא תוותר עכשיו, יואב יישב עליה ויתלה את הרגליים, והיא תישאר לבד עם שני ילדים, בלי כסף, בזמן שהוא יהנה מחייו החדשים.
בן יקר, אמרה אלונה, מביטה בעיניים הבלתי מזיקות של תומר. אמא עם דליה נלך למקום אחר למספר ימים. תישאר עם אבא, תשחק, תצא לטיול. אבא אוהב אותך מאוד.
ואתה תבוא? שאל תומר, מחזיק ברכיית פוך.
כמובן. ביום שבת אבא יבא. נלך לפארק, נאכל גלידה. תציית לאבא.
אלונה קמה, לקחה את התיק. דליה חיכתה בפתחה, מכורכמת, עם אוזניות על הצוואר, מבינה ותומכת, אם כי שקטה.
יואב עמד במעבר, פנה לבן.
אתה באמת עוזב? ככה בקלות?
המפתחות על השולחן, גרעה אלונה. רשימות התרופות במקרר, גרונו אדום, צריך לשקב.
הפגישה בגן ביום חמישי, אל תשכח.
והיא יצאה.
***
השבוע הראשון של חיי יואב לבד הפך אותו למטורף.
הבוקר החל לא עם קפה ונשיקה של יובל, אלא בצעקה: אבא, אני רעב!
אז באו המרדפים אחר גרביים שנעלמו ברמז.
קוואקר נשרף והחלב נעלם.
תומר סירב לאכול, זרק, דרש לצפות בסרטים.
לאכול! אמרתי! צעק יואב, מאחר לעבודה.
תומר התחיל לבכות.
יואב הרגיש כמו נחתך, תפס את חגורתו, נזרק, זרק חטיף שוקולד כדי שהבן ישתוק.
בגן, הצופה קיבלה מבט חודר.
אבא, למה הילד בחולצה מלוכלכת? שאלו המורות.
שכחת החולצה, אבא, הוסיפו.
צריך לשלם על וילונות.
במקום העבודה הכל נפל. יואב היה בטלפון כל הזמן, מנסה לפתור בעיות ביתיות.
המנהל קרא אותו לשיחה פעמיים, רמז שהחיים הפרטיים לא צריכים להפריע לעבודה.
בצהריים השני, חזר הבוקר של איסוף הילד, קנייה, ניקיון, הכנת ארוחה.
תומר פיזר צעצועים על הרצפה ברגע שהאב אסף אותם.
ביום השלישי יובל נכנסה לדירה, קפצה באף.
יואב, היינו באותו סרט, זוכרים? ביקשה בחיוך מרושש, לא מסירה את נעליה.
איזה סרט? יואב ישב על הספה ברגל אחת, במצב חסר.
בואו נשכיר מטפלת!
על כמה? ראית את המחירים? חצי המשכורת שלי הלך לחיסכון של משכנתא!
תומר רץ למרפסת, מכוסה בטושים, ונתקל ברגלי יובל, אחז בחצאייה הבהירה.
טיתה! תראי, אני נמר!
אה! צעקה יובל, קופצת. מה אתה עושה?! יואב, תסדר אותו! זה Dolce, הם יקרים!
הוא ילד, יובל! קרא יואב. תפסיקי להיסחף! תעזרי!
אני? לעזור? עיניה של יובל גדלו. לא קיבלתי שכר על להיות מטפלת! אני רוצה תשומת לב!
ובכן, זה הבית שלך! היורדת הקודמת שלך ארגנה את זה!
היורדת הקודמת, חוץ מזה, הייתה כאן ארבע שנים בזמן שהייתי בעבודה! נשף יואב, מופתע ממילותיו.
יובל נפקה, פנה ויצאה, דלת נפתחה בקול חזק. לא חזרה יותר.
עד שבת, יואב היה כמו צל. הוא הרזה, שיערו הפך לחזיז, העיניים נראו שחורות. הדירה נראתה שדה קרב.
כשדפיקה פעמה, הוא ניסה לפתוח, נלחץ על צעצועים.
בפתח עמדו אלונה ודליה.
אבא! תומר קפץ אליה ברעש.
אלונה הרימה אותו חיבוק, נשקה אותו לשני צידי הלחיים.
שלום, אהובים, איך אתם? עדיין בחיים?
יואב נעמד על הציד, רגליו רועדות, מביט באשתו בפעם הראשונה כאילו הוא ראה אותה היום הראשון בנישואיהם. פתאום הבין כמה משקל הוא שיתף בתור משקיע של שנים, מחייך ולא מתלונן.
אלונה קרא בקושי.
היא הרימה גבה במבט שואל.
קח אותו. בבקשה. אני לא יכולה, אני לא מצליחה. עובדתיי עלולות ליפול. יובל עזבה. אני
אלונה הניחה את תומר על הרצפה.
לכו, בן, תראה לדליה את הציורים החדשים שלך.
הילדים רצו לחדר.
אלונה הלכה למטבח, הסתכלה על ערימת כלים לא נשטפו, על קערת גרגרי שיבולת שעורה שרופה על האש.
התיישבה על הכיסא בו ישבה שבוע לפני.
אני לא אחזור לכאן, יואב, אמרה בקול רגוע. אחרי מה שעשית, לא אחיה איתך יותר.
תזיקי לי! קרא יואב, משלים את פניו ולוחש למראה. הבנתי. אני מבין את הטעות שלי. אני לא אב טוב, אלונה
למד, אמרה באגרסיביות. אבל אני מבינה שילד לא צריך לסבול. יש לי הצעה.
יואב הרים את ראשו, מצפה במבט של כלב מכור.
איזו? אני מוכן לכל דבר.
אני לוקחת את תומר, אנחנו נשארים כאן. אתה תצא.
לאן? הוא נבהל.
לאולטרהסטודיו שלי. לביתי הקטן של שבעהעשר מטרים. תחיה שם, תביא את מי שרוצה.
תעדכן את רישום הדירה כמתנה לילדים בחלקים שווים, כדי שאהיה בטוחה שלא תוציא אותי שוב בבקשת אהבה חדשה.
יואב פתח את פיו לטעון שהדבר הוא גניבה, שהדירה שלו
אך אחרי שבוע של לילות ללא שינה, חום, קשיים לילדים, הוא נזכר במצבו המלא.
הוא הביט באלונה. היא לא שיחקה.
אם יסרב, היא תעזוב, והוא יישאר לבד עם האחריות שהקפיא לא היה מוכן לה.
תשלם מזונות קבועים, המשיכה אלונה, רואה את תהייתו. בנוסף, תשלם חצי מהחוגים והקבוצות.
אתה יכול לראות את הבן כשאתה רוצה, לא אעצור אותך.
אבל אנחנו נגור כאן, בלי אותך.
יואב השתתק לרגע, ולאחר מכן נשף.
טוב, אני מסכים.
אלונה הנהנה בראש.
אסוף את החפצים, יואב. הסטודיו פנוי. המפתחות על השולחן.
הוא קם, הלך לחדר השינה, חיפש מזוודה.
הוא איבד הכול: משפחה, בן, גאווה.
אבל כשהוא סגר את הרוכסן, הרגיש שזה היה ההחלטה הנכונה של שבע השנים האחרונות.
