את יודעת, אמרה נטע לבתה, מחפשת את המילים המדויקות. לפעמים מבוגרים מתנהגים בטיפשות, חוכמת יותר מאשר הילדים.
אבא לא רוצה שאני אפגוש את הדודה שהוא אוהב, נכון? שאלתה שׂולמית בקול עמום.
כנראה זה לא חוסר רצון. אולי הם עדיין מחפשים איך לסדר את הכול, או שאורלי מתביישת.
מה יש מה להתבייש? אני לא נוהגת לנגוס. חייכה שׂולמית.
אבל ילדים של מישהו אחר זה אחריות גדולה. לא כולם מוכנים לכך. הוסיפה נטע.
נטע ניתחה במרפסת, צופה בתנועה של בתה שממהרת לבוא לפגישה עם האבא.
הטלפון של שׂולמית צלצל בתיק. היא קפצה, תפסה את האוזן, ואז ניתקה מיד.
הוא לא מגיע? שאלה נטע.
אמר שיש עומס במשרד, גרגרה שׂולמית מבלי להרים עיניים. בפעם הבאה.
ברור. תתלבשי.
נטע הלכה למטבח, כדי שלא יגיד יותר מדיי. מילאה קנקן במים, לחצה על הכפתור. הרעש של המים הרותחים כיסה קצת את המחשבות.
מאז הגירושין לפני שמונה שנים, דניאל עדיין מצליח להיות אלוף של הרעת מצב הרוח.
***
שלושת השנים הראשונות בנישואיהם נראו כמו אגדה: פרחים ללא סיבה, ארוחות בוקר בחולצה, מתנות מתמשכות. נטע הייתה בטוחה שזכתה בכרטיס המזל.
כשהסתבבה, דניאל נשא אותה על הכתפיים. אבל כבר בבית החולים נשמע השיחה הראשונה שהזניחה.
הרופא מילא את הטופס של הילדה החדשה, שׂולמית. דניאל עמד ליד, לבן וחרד. הוא היה נוכח בלידה.
איזו קבוצת דם? שאל האבא החדש.
לבת יש שלילית שנייה, השיב הרופא בטון רגיל.
דניאל נבקר.
איך זה? שאל, וקולו נושא רעם. שלי שלילית ראשונה, של נטע שלילית שנייה.
איפה המינוס? בטעות משהו?
הרופא הוריד משקפיים, נגע בגשר האף.
תזכרו את שיעור הביולוגיה בתיכון. גורם הRh חכם. אם לשניכם יש גן שלילי סתר, הילד יכול לקבל מינוס. זה נורמלי.
בטוחים? חייך דניאל, מצמצם עיניים. אין טעות?
תוצאות לא משקרות.
דניאל חייג לבתו כמה פעמים כדי להבין מה קרה. נטע חזרה על דברי הרופא, שלחה לו קישורים. הוא הרגיע, אבל
***
הצרה החלה אחרי השחרור דניאל השתנה.
היה לו סוכרת, ונטע תמיד דאגה לתזונתו, מזכירה את המנהלים והאינסולין. פתאום הוא התחיל להתנהג כמו נער, מתאווה לחופש.
אני הולך לכדורגל, נזרק, קפץ לתיקו.
דניאל, איזה כדורגל? רמת הסוכר שלך קופצת, הרופא אמר לשמור על שגרה.
אל תתחיל, אה? אני גבר, צריך לזוז. הדאגה שלך מחניקה אותי.
הוא חזר מאוחר, ולפעם אחת הגיע שלם ולבן, מזיע, פנים חיוורות היפוגליקמיה.
נטע, בלי לשים לב לשעתו של שׂולמית, קפצה סביבו עם מיץ וגלוקוזה.
איפה היית? שאלה כשהוא חזר לשגרה.
אמרתי לך על הכדורגל. רצתי.
עד השעה השנייה בלילה?
יישבנו, שוחחנו. את מתחילה שוב? הכל די רגיל.
נטע האמינה, או לפחות רצתה להאמין. ישבה לבד, מטפחת את רגלי הילדה הקטנה, מתיימרת שזה רק משבר, שהוא עייף. כשהיא תגדל, הכול יסתדר.
זה לא הסתדר התחילו השיחות.
הטלפון שלה נדלק בערב, כשקראו לקולגות לשעבר בחינות, מנהלים, חברות. נטע הייתה ידידותית עם כולם בזמן שעבדה.
היי, נטע, אפשר להפריע?
היי, הכל טוב. מה קורה?
רק רציתי לדעת איך את. שאלתי, אם דניאל היום באירוע החברה?
כנראה. למה?
רק קאטה קאתיה, קול חן. אל תחשבי משהו רע, אבל הוא היה עם החדשה, ורוניקה, כל הערב צחוקים.
הן הלכו למפגש קיבוץ יחד חמש פעמים, והוא נגע באוריה
נטע חשה את האצבעות מתקררות.
קאתיה, תפסיקי. אולי זה פרויקט משותף.
את יודעת יותר טוב. רציתי רק להזהיר, חברותית.
נטע סגרה את הקו ונאנחה. רשתות רכשות רק משקאות קרים. היא הייתה בטוחה: דניאל אוהב אותה, הוא רק חברתי.
היא הייתה מתמודדת עם חברות, צוחקת, מציגה בטחון מלא בבעלה, אבל בפנים גדלה הדאגה. אחרי שנה וחצי מהלידה של שׂולמית, הכל קרס.
***
נטע קיבלה הזמנה לאירוע חברה גדול. ההורים הסכימו לשבת עם נכדתם.
נטע לבשה שמלה שלכאורה מכסה את כל השאריות של הלידה, מריחה איפור, רצתה תחושה של חג, לשוב להיות חלק מהעולם שבו יש יותר משקיות חיתול וקמח.
יצאה יחד עם בעלי, אבל דניאל נעלם מיד.
אחזור לברך את החברים, צייץ ונעלם בקהל.
נטע דיברה עם קולגות, חייכה, קיבלה מחמאות, אך עיניים חיפשו את בעלה. שעון עבר, שעה, שניים הוא לא נמצא.
היא חיפשה בחדרים, במזנון, חיפה את המסדרון הצידי, שקט יותר בדרך כלל.
פתאום היא ראתה אותם. הם לא נשקו, כי זה היה משוגע, אך הם עמדו בחושך, מאחורי עציץ פיקוס ענק. העובדת החדשה לחשה לדניאל, נוגעת בחריץ המחשפה שלו.
דניאל כיפף ראשו אל כתפה, חייך באותה החיוך שבו חייך לנטע לפני שנים.
הם הסתתרו כמו תלמידי חינוך. נטע קפאה. הרגשה שזרקו עליה דלי של מים קרים נשימתה נקטעה.
היא לא יצרה סצנה, לא צעקה, פשוט פנתה החוצה, קראה מונית וחזרה אל השחרה של שׂולמית.
דניאל חזר בבוקר.
למה נפרדת? שאל, מסדק את הקשר. חיפשתי אותך.
נטע בחרה מבט והבינה שאין מה לומר.
ראיתי אתכם. מאחורי הפיקוס.
הוא היסס שנייה, אז נענע את היד.
מה ראית? רק שיחה. אתה מדמיין. יש לך פרנויה, נטע.
בבקשה, אל תוציא את זה לשום מקום, לחשה היא. רק תפסיק.
חודש שלך כערפל. היה כאב פיזי להיות באותה הדירה איתו.
כאשר הוא ארז את הציוד ועזב נשאר לשהות בנפרד כי את מתוחה כל כך היא הרגישה הקלה. האוויר בבית הפך ליותר נוח.
הגירושין עברו מהר. דניאל נעלם מהמפה מיד.
השנה הראשונה, הוא לא התקשר. בכלל. שׂולמית בת שנתיים וחצי שאלה: איפה אבא?, ונטע ענתה: הוא עובד. היא לא שיקרה, פשוט לא תפרט.
אמא עזרה עם שׂולמית, נטע חזרה לעבודה. היא עבדה קשה כדי לא להיות תלויה באף אחד. הצליחה.
הכסף הספיק. חיו בנפרד, בדירות משלהן, נסעו לחופשות. היא לא תבעה מזונות לא רצתה לרוץ אחרי ההוצאות, לא להתבייש בבקשות.
גאווה? אולי. יותר כעס.
ואז חזר.
אני אבא, הודיע דניאל בלילה אחד בטלפון. לי זכות לראות את הילדה.
נטע לא חסלה. אם אתה רוצה, תבוא. היא לא רצתה להיות האמא הזועמת שאוסרת פגישות.
טוב, בוא ביום שבת, אמרה.
הוא התחיל לבוא, לעיתים רחוקות, באופן מבולבל, אך בא. שילם שיעורים באנגלית ובמחול. זה היה האופן שלו לשלם לא היה מעורב בחינוך, לא בתקלות, אבל סימן אבא טוב לעצמו.
שׂולמית חיבקה אותו. למנה שלה הוא היה אדם של חג: מתנות, סרטים, קפה.
האם הילדה צריכה יותר? נטע ראתה זאת פילוסופית העיקר שלשׂולמית יש לפחות איזה אבא.
***
שׂולמית נכנסה למטבח, כבר בלבוש פיג’מה, עיניים אדומות.
אמא, למה הוא כך? שאלה בשקט, מתיישבת לשולחן.
מה, מתוקה?
הוא מבטיח ולא שומר.
נטע נשפה.
יש אנשים שונים, שׂולמית. אבא לא עושה זאת בכוונה. הוא פשוט לא מתכנן.
הוא אמר שזה בגללך נזכרה פתאום שׂולמית.
נטע עצרה עם הקפה ביד.
מה?
הוא אמר בטלפון: אמא שלך תמיד מבולבלת בתכניות, מביאה אותי לבלגן, ולכן הוא לא מצליח לפגוש.
נטע הניחה את הקפה ברוגע. זה היה
שׂולמית, נטע כינה את בתה בעיניים חודרות. האם באי פעם אסרת לך לפגוש את אבא?
לא.
אמרתי עליו דבר רע?
לא.
אז תחליטי בעצמך. למי תאמיני לעובדות או למילים.
הסיפור עם הדודה החדשה נמשך חצי שנה. שׂולמית חזרה אחרי סוף שבוע אצל אבא וסיפרה:
אבא גר עם דודה אורלי. היא יפה, ראיתי תמונות. יש להם גם חתול, שמו סמי.
נטע רק חייכה. זה קורה, זה קורה. היא לא התעניינה, אבל שׂולמית רוצה להכיר.
אמא, אני רוצה להיות חברה שלו. אבא אומר שהיא חביבה.
נטע חייגה לדניאל.
דניאל, יש עניין. שׂולמית יודעת על החברה החדשה שלך, רוצה לפגוש. איך אתה רואה זאת?
הקשר נקט קטע.
טוב לא יודע, אמר דניאל. אולי מוקדם מדי. אני לא בטוח. נדבר אחר כך.
אחר כך נמשך חודש. דניאל לפעמים רצה להציג, לפעמים נעלם.
היא ממש רוצה לפגוש את שׂולמית! אמר בטלפון לפני שבוע. היא חולם על זה.
בואו ניפגש ביום שישי? נלך לפארק או לפיצה.
סבבה, קיבלה נטע. תסדרו עם שׂולמית.
ולפעם נוספת, ביטול.
נטע יצאה למרפסת עם הטלפון. רצתה לדבר איתו בלי עדים.
הלו, נטע, אני עסוק, מה קורה?
עסוק? חזרה היא. רק עכשיו אמרת לשׂולמית שיש לך עומס במשרד, ואני שומעת מוזיקה. אתה בבר?
בפגישה, נחרץ. מותר לי להירגע?
מותר, רק אל תגיד לשׂולמית שזה באשמתי שהפגישה נופלה.
מי באשמה? שאל דניאל. את תמיד מתערבת, כמה תייקח, כמה תביא. אתה מרגיש לי לחץ.
אורלי בכלל מפחדת מהקשר איתנו כי את לא מתאימה.
אני לא מתאימה? חייכה נטע. דניאל, בואי על עובדות. שׂולמית חיכתה שעה. אתה התקשרת ברגע האחרון. זה באשמתי?
או אולי אורלי פשוט לא רוצה להכיר את הילדה שלך, ואתה פחד להודות?
אל תדבר ככה על אורלי! צעק. היא רוצה! רק נסיבות!
איזו נסיבות? החמישי ברצף?
דניאל, די לשחק בפלאש על שׂולמית. אם האישה שלך לא מוכנה לדבר עם הילד מבית קודמת זה זכותה. אבל תן לה את האמת. או תמצא תירוץ טוב יותר מלהאשים אותי.
תמיד מצליח להסתבך, לקק. לא מצליח למצוא אישה, ולכן אתה מתוסכל מהחיים שלי.
הוא תלה.
**
בערב, כששׂולמית נרדמה, נטע חשבה שוב על השיחה. היא נמאס לה לעגל קצוות. לקחה את הטלפון ושלחה הודעה:
«דניאל, מעתה כל ההסכמות יתקיימו רק דרכי, במועד של 24 שעות. אם תבטל פגישה ביום עצמו, הפעם הבאה תהיה בעוד חודש. לא ארשה לך להפוך את שׂולמית לנורוטית. אם אתה רוצה שהדודה אורלי תפגש, קבע תאריך, שעה ומקום מדויקים. אם אורלי לא רוצה סגרנו את העניין. אסביר לשׂולמית בעצמי, ולא עוד אחר כך ואולי. לילה טוב».
התגובה באה אחרי דקה בדיוק כמו שציפו:
«זה לא משנה! הפגישות האלו יותר חשובות לך מאשר לי».
***
נטע אסרה על דניאל לראות את הבת. הפעם הוא ניסה לחדור, היא דרשה שכל המפגשים יעברו אחרי צו ביתי. הוא לא תבע הוצאות, זמן. וגם האהובה החדשה לא רצתה לפגוש בת ממוחדת.
שׂולמית סובלת, אבל נטע עושה כל שביכולתה כדי שלא תרגיש מוזנחת.
