היום ההוא הפך את חיי upsidedown. נסעתי עם החבורה לחופשה כשפגע משהו בגלגל והאלמנט גרם לי לעצור בפתאומיות. חיכינו לראות מה קרה והייתי חסר מילים.
היינו בדרכנו, מצב רוח גבוה שמש, מוזיקה, בדיחות, והראש רק עף למנה של שיפוד ולימים בלי דאגות.
הכביש פנה דרך יער בן שמן, ופתאום משהו רץ תחת הגלגל. הלחצתי ברפידות, המכונית החלקה קצה קצה. כולם השתתקו.
ראית את זה? לחשה תמר, כשקיבלה את ידו של דני.
משהו עבר חחרחתי וקפצתי מהר מהקוקפיט.
רצינו לתפוס את קצה הדרך. הלב דפק כאילו הוא כבר ידע מה צפוי.
שם, מתחת לשיח, ישב חיה קטנה. גור של צ׳יוואווה רועד, מבולגן, עייף ומפוחד למוות. האוזניים שלו פנו לכיוונים שונים, והעיניים מבט של פחד ובטחון יחד. הוא לא נבח, רק הביט.
איך הוא כאן? לחשה תמר והתכופפה לצידו.
בטח מישהו זרק אותו אמר דני, מצומק. עברו ברכב ושכחו אותו.
באותו רגע משהו השתנה בי. הרגשתי כאילו אני צופה בעצמי מבחוץ.
לקחתי אותו בזרועות, הוא לא התנגד, רק נגע באף שלו לצווארי. זה היה סימן שאין חזרה. הוא שלנו. או טוב יותר שלי. בלי לחשוב, אמרתי:
בוא, קרא לו בוני.
החופשה הזאת נמשכה אחרת ממה שתכננו. בלי מסיבות, בלי רעש, בלי נטישה על החוף. במקום זאת ביקורים אצל הווטרינר, שלושה רחיצות ביום, טיולים בלילה ושאלות מתמשכות: מה נזין את הקטן הזה?.
אבל הייתי מרוצה. כולם שמחנו, במיוחד הוא. בוני נראה שמרגיש שהגורל שלו השתנה, והראה זאת באהבה, בנאמנות ובנשיפה הקטנה שלו כשישן על חיקי.
עברו שניוּים מאז.
עברתי לגור בחיפה, פרשתי מהעבודה המייגעת ופתחתי תחום צילום בוני היה הדגם הראשון שלי. היום יש לנו סטודיו קטן וקצת קשה להיפרד. לפעמים החיים לא משתנים כי אנחנו מחליטים
אלא כי בדרך נופל כלב קטן שלא מאפשר לנו להמשיך הלאה.
היום ההוא באמת שינה את כל קווי חיי, ואני מודה על כל שנייה.
