יום שלישי, 5 באוגוסט 2025
היום היה אחד מהרגעים המעוררים ביותר בחיי. חנה, אימי, ביקרה אצלנו במגדל שמונה קומות ברמת אביב, והכל התחיל במילים קצרות של מרינה, כלתה, שגרמו לי לראות את האמת בעיניה.
מאז שהייתי ילד קטן בכפר על גדת הירקון, חנה חיה בכניסה לצפון הרצליה, בבית עץ קטן עם גינה של עגבניות וקיבוצים של תרנגולות. היא תמיד קמה לפני הזריחה כדי להשקות את העגבניות, לשיר לציפורים ולדאוג לכל משימה קטנה שהיום מביא איתו. היא בת 73, אך רוחה עדיין מלאת זיכרונות שמחיים אותה.
אבינו, חיים, נפטר לפני שלושה עשר שנה, ולכן היא נשארה רק עם ילד אחד איתי. כשהייתי בן שלעשר, קיבלתי מלגה ללימודים בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב. כולם באו לחגוג את ההזדמנות, וחזו בי עתיד מזהיר. אחרי שסיימתי, המשכתי לשהות בתל אביב והקמתי עסק בתחום ההייטק, עד שהפכתי לאחד האנשים שמזכירים במאמרי כלכלה על הצלחה ישראלית.
במהלך העשר השנים האחרונות חנה קיבלה ממני רק כמה שיחות בחגים והעברות כספיות של כמה אלפי שקלים, שהשתמשה רק לעיתים נדירות. בכפר שמעו סיפורים כאלו:
“שמעתי שיונתן הפך למנהל בכיר בחברת הייטק.”
“הוא גר בבית ענק שמופיע במגזיני העיצוב.”
“יש לו מכונית חדשה משנת 2024, תדמיינו!”
חנה תמיד חייכה והסכימה: “זה מספיק לי. רק שיהיה טוב.”
אבל בכל ערב, לפני שמכבה את מנורת השמן הישנה, היא לוקחת את התמונה הישנה שלי כשהייתי בן שמונה, מבולגן במול, וחיבוק של אהבה.
היום, כשגשם קל טפטף על הרחוב, חנה הגיעה אלינו ברכב שטח שחור, SUV מאיר, שכזה שהוא כמעט כמו חיה עירונית. ירד מרוכב, לבוש בחליפה איטלקית, שעון יוקרתי יקר יותר מגינת העגבניות שלנו, ושיער מסודר עד כדי מושלם. אבל בעיניו היה חוסר חיים.
“אמא,” הוא אמר בקול רועד כשנפל על ברך לפניי, “סלחי לי. לא הייתי צריך להשאיר אותך כאן. רוצה לבוא לגור איתי. הבית שלי גדול ונוח את ראויה למנוחה.”
הדמעות גברו בעיניים של חנה.
“ילדי, אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר…”
“בדיוק בגלל זה, אימא,” הוא לחץ על ידיה, “בואי היום. מיד!”
הזדקנותה של חנה והבטחה שלו גרמה לי להסכים. היא ארזה שלושה בגדים, את התמונה הישנה וקופסת עץ קטנה עם המכתבים האחרונים של אבא.
בדיון בדרך לתל אביב, חנה חישתה כאילו היא מביטה מסביב בעיניים של ילדה אבודת: אורות, בניינים גבוהים, ריעושים שלא פסקו. עולם שונה מאוד מהשקט של הכפר.
הבית שלנו ברמת אביב הוא טירה של יוקרה: שמונה קומות, חלונות ענקיים, לובי שנראה כמו מוזיאון מודרני. אבל היוקרה לא השפיעה על חנה כמו המבט הקר של מרינה, כלתה. היא גבוהה, אלגנטית, עם איפור מושלם, אבל פניה לא הציגו אף רמז של חום.
לא היה שמחה.
לא היה ברכה.
רק סובלנות קרה.
הארוחה הראשונה הייתה שתיקה אינסופית. מרינה כמעט לא הרימה מבט מהטלפון. יונתן דיבר על חוזים, לקוחות, טיסות, וכל פעם שבה היא הביטה בו, הוא השתיק את עצמו. משהו היה שם חושך, תחושה של חוסר אמון.
לאחר הארוחה, כשיונתן טיפל בשיחה וידאו של ‘חירום’, מרינה התקרבה. היא הלכה ברוך, כאילו הייתה נמרה בחדר יוקרתי, ועצרה מול חנה.
פניה, מוארות באור חם של נרות השולחן, היו יפות, אבל קולה היה קפאון כאב של קרח.
“סליחה, גב׳ חנה” חייכה בחיוך מזויף, “רציתי לשאול שאלה.”
חנה, בתמימותה, חייכה חזרה.
“בבקשה, תגידי.”
מרינה השילה מבט, כאילו מעריכה מוצר פגום, ואז בחן קר וקבוע אמרה:
לא הייתה רק שאלה, אלא גזירה.
“יונתן כבר לא יכול לשאת עלויות נוספות. הוא כבר שותה הרבה. אני רק רוצה לדעת כמה זמן מתכננים שתישארי כאן כדי שנוכל לתכנן.”
המילה ‘לתכנן’ פגעה בחנה כמו רעל. כאילו נוכחות של אם זקנה היא בעיית לוגיסטיקה, משקולת מיותרת.
הבנתי אז שהייתה לי רק סובלנות, ולא חיבור אמיתי. יונתן, הילד שרץ ערום בבקעת הכינרת, היה תחת שליטה, לחצים, ואף מניפולציה. ראיתי זאת בעיניו במהלך הארוחה. הוא רצה להיות קרוב אלי, אבל מרינה לא.
בבית ההולך והגדול, היה ברור מי ששלוט.
בלילה ההוא, חנה לא נמתחה. היא הלכה בחדרים המבריקים, האמנות המודרנית, הפסלים הקרים לא היה שם חיים. לא היה אהבה. רק מראה וחשבונות.
כאשר הכל השתתק, היא אספה את חפציה. היא חיבקה את התמונה של יונתן ילד, נגע בה בעדינות, ואז כתבה פתק בכתב רועד:
“תודה, בני, על שהזכרת אותי.
הבית שלך יפה, אבל הוא לא בית לאישה בגילי.
אני חוזרת למקום בו אני חופשית, אל בית העץ שלי, שם אני עדיין יודעת מי אני.”
היא פתה את הדלת בעדינות, כאילו מפחדת להעיר אותו. הנהתה מבט אחרון על המגדל, והלכה. רגלית. לבד. אבל עם שלווה שאף מרחב של משי לא יכול היה להעניק לה.
למחרת, יונתן מצא את הפתק, והרגיש משהו נקרע בתוכו. הוא רץ אל הרחוב, קרא לי בקול של ילד, אבל חנה כבר הייתה בדרך לכפר, ראשה מורם וליבו חופשי.
מסקנה של היום: לפעמים אהבה אמיתית היא לדעת מתי לשחרר ולא להיאחז במקומות שנראים יוקרתיים מבחוץ אך ריקים בפנים.
