פזזי מכאן, מעולם לא אהבתי אותך! קרא יוסף אחרי אשתו הצעירה, שיצאה מהדירה עם תינוק קטן.
סוף סוף מצאת את האומץ להודות בזה. אם רק אני כבר הבנתי זאת מצויין, לא היה צורך לומר זאת, השיבה האישה.
רות הביט ביוסף, ישב הרפוף בכיסא עם בקבוק בידה. ברגע הזה היא חשה בבירור מה עליה לעשות. כל ספק קטן שהסחט אותה נעלם. היא חייכה לבנה הקטן, פנתה אל דלת הכניסה והלכה בדרכה.
אינה ידעה אז לאן תוביל אותה אותה דלת. קשה לומר שהחיים של רות אחרי שהקימה את עצמה מהקשר היו מאושרים במיוחד. דירות שכורות, עבודות מזדמנות אינסופיות, התינוק על הכתפיים, ואין עזרה באופק. אם האם נפטרה, אביה נודע רק מילדות והיא לא ידעה היכן הוא נמצא היא בכלל לא רצתה לגלות.
היא חישבה כך:
אם היה רצון, היה מוצא דרך לפגוש את הילדה. אם לא דיבר, ברור שלא רצה.
אבל הסיפור אינו על יוסף, אלא על רות עצמה.
הם פגשו זה בכיכר ריקודים בתל אביב. בחור מושך, לבוש במקפלים, משבח אותה במילים מתוקות, אם כי במקצת יהיר. רות לא שם לב לאותו מזג וחשבה שהרעיון הזה יתפוגג. יוסף גדל ללא אבא, אך היו לו דודות רבות סבתו, אמו, דודתו והעולם סבב סביבו בלבד. כך עברו הילדות, הנעורים והבגרות. כשהתחתן עם רות והביא אותה לדירה, שום דבר לא השתנה; כולם הסתובבו סביבו והוא נהנה מכך.
החיים המשפחתיים קרסו במהירות. מדוע? משום שהאישה לא רצתה לשמש אותו כמטפלת נוספת. חיו שנה לפני הלידה ושנתיים אחרי. לבסוף היא לא יכלה יותר, קיבלה את החפצים ועזבה.
מאז הפעם האחרונה שיוסף ורות נפגשו ביום הגירושין עברו עשרים שנה. בנם שמעון כבר גדל, למד באוניברסיטה. האבא מעולם לא ביקש להיות חלק בחייו ולא התעניין בגורלו, ורות לא לחצה עליו. היא חינכה אותו בעצמה.
בבוקר אחד, כמו תמיד, הלכה רות לעבודה. רוח קייצה הסתיימה, הסתיו לקח את מקומו ואלפי שלג קפצו על המדרכה. השלג הראשון של היום נמס לאט, קרצף מתחת לנעליה. היא הלכה לאט, לא ממהרת. פעם היא רצה לעבודה, והיום חייה התארגנו, הכל מצא את מקומו.
השאר היה שונה: שמעון למד ועבד מזדמן, והיא קידמה את דרכה לתפקיד מנהלת מחלקה וקיבלה משכורת של כמה אלפי שקלים בחודש.
נועה, למה את ממהרת? עדיין מוקדם מדי קראה רות אל העובדת הצעירה.
שלום רות, חטפתי אחרייך, ברכה נועה בחיוך והזיזה מבט לאחור, מחזיקה במגבת קטנה על פניה.
רות שמה לב שהדמעות עדיין נזילות, וקו כחול מתחת לעין מכוסה באיפור זול.
נועה, שוב? למה את לא אוהבת את עצמך וממשיכה לחיות עם זה? שאלתה רות.
רות, לא יודעת נועה פרקה, דמעות זולגות, והמנהלת הבינה מיד.
רות נזכרת בעצמה. הייתה כאן בדיוק במצב הזה.
נועה, תסתכלי על הספסל ציינה רות והצביעה לעבר ספסל המוטה בשלג.
לאן? נועה חיפשה מבט סביב, שכחה כמעט מהדמעות ומהתינוק שלה.
ראי, יונים יושבות שם, קפוצו, קר. עונת החורף קשה להם. בקיץ חם ויש אוכל. בעוד שלושה-ארבעה חודשים תזרח האביב והן יחזרו לשיר ולחגוג את השמש המשיכה רות.
כן, אמרה נועה.
כך גם בחייך, תעברי את התקופה הקשה, אבל אי אפשר לשבת ללא פעילות. עליך לקחת שליטה, לרצות שינוי, למצוא כוח, מבינה? לימדה רות.
נועה הביטה ברוסה שלה בתשומת לב, ואז אמרה:
את חזקה, מטופחת ויפה. ואני
אל תתביישי, את חכמה ויפה, תתחילי לחיות אחרת חיזקה אותה רות.
החליטו הלכה לשירות היום ולאחר הצהריים לחשוב על הפתרון.
יום העבודה עבר מהר. בערב ניגשה רות לנועה.
איך את מרגישה? שאלה רות.
לא רוצה אפילו לחזור הביתה. השיבה נועה.
אל תלכי. קחי את בתך מהגן ובואי לביתי. נעבור לילה כאן, ואז נחליט. הבוקר חכם יותר מהערב.
לא נוח לי. נענה נועה.
בואי נלך לגן של קתרינה, אחר כך לביתי. אפחם עוגת תות, נשתה תה. הציעה רות.
אשאיר את דודו במטבח, אתם תזכו במיטה הנפתחת בחדרו. נועה קיבלה את ההצעה.
כך היה הערב הראשון של נועה שקט מבחינה רגשית. רות הרגישה שנועה הפכה לפחות מבולגנת.
למחרת רות עזרה לנועה לשכור דירה ולהתמקם. חייהן של נועה, כמו של רות לפני, החלו מחדש.
שלושה חודשים אחרי, נועה ביקשה מרות לשבת עם בתה, כי היה מועד משפט בנושא גירושין. נועה וגברתה נפרדו, האוכל לינה קבע שכר מזונות. היא הייתה שמחה מהשינויים, סוף סוף התקופה הקשה של השנים האחרונות הסתיימה.
ביום שישי במשרד נועה נגשׁה אל רות:
רות, בואי לשבת איתנו למחרת שבת לשתות תה, קישמנו את עץ האיל. הזמנה חמה.
אקח חלק, השיבה רות.
בבוקר שלמחרת רות, כפי שהבטיחה, הלכה לבקר את נועה. היא עצרה בחנות לקנות חבילה של עוגיות לשתייה ושוקולד קטן לקתרינה.
רות, אני מודה לך מאוד, הצלת לי את החיים, אמרה נועה.
לא, נועה, זה לא אני שהצלת, את בעצמך רצית שינוי, והגיע הזמן. גם אני הייתי כמוך פעם.
רות סיפרה לנועה את סיפור חייה. נועה הקשיבה בזהירות, חיייה של רות נראו לה מדהימות.
במשרד כולם ראו את רות, מנהלת המחלקה, נראתה מסודרת ושמחה. אך מאחורי היופי והאדיבות היה כאב אדיר שעברה.
רות הראתה לנועה אלבום צילומים. קטנה קתרינה השאירה את הבובות וקצת התבוננה בתמונות המשפחתיות.
רות דיברה על חופשות עם הבן, על מקומות שביקרו ואלו סיפורים שונים. נועה וקטרה הקשיבו בקשב רב.
אז, האם נישאת שוב? שאלה נועה ברגישות.
לא, נועה, לא ניכר לי עם גברים, אבל אני בטוחה שתמצאי את האושר האמיתי שלך! חייכה רות.
תודה ענקית, מאחלת לך גם את האושר שלך, חיבקה נועה את רות.
היו להם פרידות חמות. קתרינה רצה אל פתח הקבלה ושאלה:
דודה רות, תחזרי אלינו שוב?
בוודאי, אם תקראו לי, אבוא מיד! חיבקה רות את הילדה.
להתראות, עד לשבוע הבא, נפרדו.
מחוץ לבניין נופחה סופת שלג לפני חג המולד. רות הלכה במדרכה המושלגת, מעבר לחלונות של חנויות מוזהבות.
אשה, חכי! שמע קולה של קול זכר משומעים מאחורה.
רות לא נראתה מביטה תחילה, חשבה שהקול איננו אליה.
אשה, חכי! קרא האיש שוב.
היא עצרה, הפנתה גבה, וגבר מבוגר במראה חצי-חום רץ אליה.
למה ברחת ממני כך? שאל בקול רפוי.
מה רצית? תשאלה רות.
שכחתי את הכפפות שלך כשיצאתי מחנות, ראיתי אותן על הרצפה. הוא הושיט לה את הכפפות.
באמת, תודה רבה! קיבלה רות.
קוראים לי אדוארד! הכריז.
ושמי רות! החזירה בחיוך.
איזה שם מיוחד! בואי אסיע אותך? הציע.
לא, דרכי קלה. טענה רות.
אל תסגרי, שלג חזק. ניסה לשכנע.
טוב, בוא נלך. הסכימה רות.
אדוארד היה נעים בחברה. הם נסעו והסתכלו על פני הדרך. במעבר חציית הולכי רגל נעצר רכב כדי לאפשר לגבר גבוה וצר מאוד לעבור, נראה שהייתה לו רמת אלכוהול. מבטו מעורפל, הוא הביט ברכב, האור של הפנסים האיר פניו.
רות רעדה קלות, למראהו נזכרה באיש שהיה לה בעבר. הוא הסתובב והלך הלאה, הרכב המשיך.
רות, איפה תזדמן לחגוג את ראש השנה? שאל אדוארד.
עדיין לא יודע, ענתה.
אולי נפגוש יחד? אני מזמין אותך למסעדה, יהיה כיף.
רות חייכה.
בטוחה, לא אחזיר אותך.
למה לא? הוא חייך.
היא לא יכלה לסרב. היא קיבלה את האושר שמגיע לה. מי יודע, אולי בערב ראש השנה תיפגש עם אהבה חדשה, ופגישה מקרית תהפוך לגורל. מי יודע
מה דעתכם? שתפו מחשבותיכם בתגובות, לחצו לייק.
