היי, תדעי לי משהו שקרה לי לפני שלושה ימים, ואני חייבת לשתף אותך, כאילו אנחנו מדברות ברשת. בערב שלישי, אחרי יום ארוך במשרד בתל אביב, ירד לי קודקוד של תחושה של עייפות והייתי בדרך הביתה, מתפתלת ברחובות הרטובים של השכונה הישנה בשרון. הפלארים נדלקו אחד אחרי השני, והצילו כמה קוּטים של אור על המדרכה החלקלקה. פתאום, כשרציתי לקצר דרך בסמטה הצמודה לבניינים שרופים בפיצ׳רים של גרפיטי ישן, ראיתי שם, ליד פח אשפה שמסביבו ריח של קמח נרקב, כלב קטן בצבע של עלי סתיו רטובים. היא לא רצה, לא חיפשה אוכל, רק שכנעה את עצמה לשבת, אפויה, עם האוזניים צמודות לראש והעיניים קבועות בריק. אנשים שיעברו ברחוב בלי לשים לב לא נפרדים ממנה, אבל היא ככה נראתה לי, כמו קיבוץ של שלווה במרכז כל הרעש.
בבוקר למחרת חזרתי באותה השביל, והגשם החליט להיות שוטף כמו פחם במטבח. המים נופלו ללא הפסקה, הסמטה הפכה לתעלה של קרח. והכלב היה שם, ממש בטוחה, אבל הפעם ראיתי יותר היא רזה, עצמות בולטות בבד החום שלה, והפח האשפה המוזהב שלידו היה קפוץ, רטוב, עבה, כאילו היה קופסה של סודות. היא לא רק ישבה, היא שמרה על הפח. מדי כמה רגעים היא קמתה, הלכה סביבו בסיבוב איטי, מבעה, ואז חזרה לשבת, מביטה בו כאילו היא מגנה על משהו חשוב. כשניסיתי להתקרב, היא לא נשלה, לא גרשה, רק הרימה את הראש והביטה בי. בעיניה לא היה פחד, לא תוקפנות רק שאלה כבדה, בלתי מדוברת, תלויה באוויר הרטוב.
זה הרגיש לי כמו ברק במוח מצאתי את עצמי קופא, הדמיות צוללות בראשי. “מה יש שם?” לחשתי לעצמי, כמעט לחשוף לבדו. היא חידדה את הראש על כתפיי, אבל העיניים לא זזו, כאילו דיברו איתי במחשבות. השיחה השתזה כמו זמן שנערך על הקיר אולי שנייה, אולי נצח. פתאום היא חזרה לשקיעת האור, נסה בחושך, והפכה לחלק מהצללים. נשארתי לבד, מתחת לשמיים הרטובים, והלב היה כבד. לא רציתי לפתוח את הפח, מה אם בפנים משהו מוזר? מה אם זה מה שגרם לי לחשוב על האימה הזאת? נזכרתי במילים של עצמי: “זה לא בעיה שלי, לכל אחד שלו”. אבל הלילה נשאר ארוך, נרדפתי במיטה והחלום חזר על עצמו כלב, פח, שאלה בעיניים.
הבוקר הבא היה כמו מסך מושתק במשרד, תרגילים של מספרים בחשבוניות נמסו, קול של עמיתים נשמע כמו חליל רחוקה. כל המוח שלי היה שם, בסמטה הרטובה, תחת הגשם. אז, שלישי בערב, החלטתי שהיום אני לא אהיה עוד צופה. יצאתי מהמשרד עם כוונה ברורה להגיע לשם, לראות מה יש בפח. שלפני הכניסה, נשאתי פנס קטן, האור שלו רבעים של צללים על המדרכה. השמיים המשיכו לבכות, והעיר הייתה מוארת בארוניה של לחות. כשהתקרבתי, הכלב שנקראת דובה הייתה שם, עקומה, כמעט נשרפת, והפח נמשך ליד היא כמו משמר נשמר. התיישבתי ברך, דיברתי בקול רך: “היי, חמודה, מה את כאן שומרת?” פנסי נגע בפח, הקשר היה חזק, הקשר רטוב ונפוח. הקשר היה חזק, הידיים שלי רעדו, אבל העיניים של דובה נחשפו אלי, מלאות עייפות עמוקה ובקשת תקווה.
ניסיתי לפתוח את הקשר, הוא היה חזק, חורש, ועם תנועה של ידיי, נפתח. פתאום, צליל חלש, כמו ניבוי של ציפור צעירה, נשמע מתוך הפח. הלב שלי קפץ. קרעתי את הפח ונתתי אור פנימה. בתחתית, קיבצתי חבילה רטובה של שני גורים קטנים, עיוורים, רטובים, מכוסים בבוץ, אבל הם נושמים. לקחתי אחד על כף היד, הרגשתי אותו שוקל כמו חיבוק קטן. לאט, לקחתי את השני והצמדתי אותם אל חזה, תחת המעיל, כדי לחמם אותם במגע שלי. הלב שלי פעם מהר יותר, קצב עם הלב שלהם.
פתאום, מאחורי הגב שלי נשמע קול קטן, “הווף”, רמת רווחה. הסתכלתי והנה דובה עומדת כמה צעדים ממני, לא מרעישה, לא מתקרבת, רק מביטה בי. בעיניה קיבלה את כל הסיפור של שלושה ימים של תקווה, של פחד, ולבסוף של תודה אינסופית. אמרתי לה: “הכול בסדר, נגמר,” וקולי רעד. היא נעה איתי לבית, במרחק קטן, ולא מסתתרת עוד, הזנב שלה נמרח, אבל הצעד שלה מלא ביטחון חדש.
בבית הקטן שלנו, בתל אביב, הכנתי להן פינה חמה משמיכות ישנות, הצמדתי את הגורים למיטה, האכלתי אותם חלב חמים בתזרים. דובה נרדפה על השטיח, ראשה על הרגליים, והזנב שלה רעד בקצב של קצב הלב שלנו. קראתי לגורים “ניצוץ” ו-“שמחה”, והאמא קיבלתי לה בשם “תקווה”. בערב, כששקט נפל על הדירה, נשמע רק נשימות של כלביי הקטנים, והבנתי שבחיים זה לא מה שמוצאים, אלא את מי שמצאים. הבית שלי עכשיו מלא אור חם, שמביא חום ללב של העיר המטריפה. אני שמחה שסיפרתי לך, ואל תשכחי, לפעמים ההצלה מגיעה מהפינה הכי חשוכה שאנחנו לא מחפשים. שולחת חיבוק.
