אורית הייתה אהובה סודית. היא לא הצליחה להתחתן, ובמשך שלוש שנים של שנות שלושים הייתה ריקה, עד שהחליטה סוף סוף לחפש גבר. תחילה היא לא ידעה שיובל נשוי, אך הוא גילה את האמת ברגע שהבין שהיא נמשכת אליו ואוהבת אותו.
אורית לא האשימה את יובל. במקום זאת, היא קיללה את עצמה על הקשר ועל החולשה שהייתה לה כלפיו. היא הרגישה חסרת ערך, כי עדיין לא מצאה בעל בזמן שהשנים עברו. למרות זאת, היא הייתה יפה במידה: לא יפה מהשגרה, אך חביבה וקצת מלאה, מה שהדגיש את גילה.
הקשר עם יובל נמשך אל מחוזות לא ידועים. אורית לא רצתה להישאר בתור אהובה, ולא יכלה לשחרר את יובל פחדה להישאר לבד.
יום אחד הגיע אליה לבקר בן דודו תומר, שהיה בעיר בתור משימה זמנית. הוא נחת על הספה לשעתיים, והם דיברו במטבח, כמו בילדות, על כל נושא אפשרי. אורית סיפרה לו על חייה האישיים ובכיה קמעה מעט.
באותו רגע נכנסה שכנתה חייה, קיבלה חיזוק על קניותיה, ויצאה למספר עשרים דקות. בזמן שהיא נעדרה, דפיקה חיצונית פקדה את הדלת. תומר נפתח, בטחון שמור, אבל הדלת לא הייתה נעול. על המדרגה עמד יובל. תומר מיד הבין שמדובר באהובה של אורית. יובל נבהל כשראה את תומר, גבר גדול בלבוש ספורט, שמסתכל על כריך עם נקניק.
אורית בבית? שאל יובל בקול נבוך.
באמבטיה ניבא תומר.
אתם מי? תוהה יובל.
אני בעלה, לפי ההסכם האזרחי. מה רצונך? תומר התקרב ותפס את יובל בידי חזהו. האם אתה האישה הנשואה שסיפרה לי אורית? שמעת? אם אחזירך לכאן, אשלים אותך במדרגות, הבנת?
יובל, משוחרר מיד, רץ למטה. זמן קצר אחרי חזר אורית, ותומר סיפר לה על ביקור האורח.
מה עשית? מי הזמין אותך? קראה אורית ובכתה. הוא לא יחזור יותר.
היא ישבה על הספה והסתרה את פניה. תומר חייך ואמר:
הוא לא יחזור, וזה טוב. די מבקעת. יש לי עבורך בחור מצוין. אלמן בכפר שלנו, אלעד, איננו מתחתן אחרי פטירת אשתו ויש לו מקום פנוי. אחרי המשימה אחזור אליך, נלך יחד לכפר ואכיר לך אותו.
איך? הפתיעה אורית. לא, תומר, אינני יכולה. זה בלתי אפשרי.
תומר המשיך, לוהט במילים:
לישון עם בעלת נוכח? לא. בוא נלך, יום הולדת אהובתי ליבי מתקרב.
כמה ימים אחר כך, אורית ותומר הגיעו לכפר. אשתו של תומר, לבנה, ערכה שולחן בגן ליד האף. באו רעים, חברים ושכניהם, כולל אלעד האלמן. אורית לא הכירה אותו לפני כן.
לאחר משתה חמים, חזרה אורית לעיר והרגישה שמישהו שקט ומסור, אלעד, נראה כאילו הוא דואג לאשתו שנפטרה. היא חשבה: «אולי הוא מתגעגע, איש חם לבו נדיר».
אחרי שבוע, ביום חופשי, דפיקה פתאומית נשמעה בדלת. אורית לא ציפתה למישהו. היא פקחה וראתה את אלעד מחזיק שקית קניות.
סליחה, אורית, אני רק עובר כאן, קניתי בשוק, חשבתי לבקר, אמר אלעד מבולבל.
הזמינה אותו לשתיית תה. היא נזכרה בחשש, אך הזמינה אותו לשבת.
כל מה שרציתן קנית? שאלה אורית.
כן, והנה לך הוציא אלעד זר קטן של תולעי ים וטיליפן.
הזקן עלה בעיניה, והאור של הלבנה הלך למרחקים. אחרי תה, אלעד התכונן לעזוב, הלבש מעיל, חזר על נעליו ועצר במרפסת.
אם אלך עכשיו ולא אומר, לא אשמח לעצמי, לחש אלעד. כל השבוע רק עליך חשבתי, מילה אמת. חיכיתי לסופ”ש, קיבלתי כתובת מתומר
אורית חיננה ופנתה מבט מטה.
אנחנו כמעט לא מכירים לחשה.
זה לא עניין, השיב אלעד. אפשר לדבר באת? אני לא מושלם, יש לי בת בת שמונה, היא אצל סבתא.
אורית חייכה:
בת היא ברכה, תמיד רציתי בת.
אלעד, מתעודד, אחז בידה ונישק. הדמעות באו בעיניה.
האם אני מריר בעינייך? שאל. לא, להפך, לא ציפיתי למשהו כל כך עדין.
מאותו רגע נפגשו כל סופ”ש. שני חודשים לאחר מכן נישאו בכפר, אורית קיבלה עבודה בגן ילדים, והולידה בת. שתי הילדות גדלו באהבה והקשר של אורית ואלעד חזק יותר בכל שנה, כמו יין מבוגר.
תומר, באירועים המשפחתיים, מצביע לעבר אורית בחיוך:
איזו בחירה טובה עשיתי, אורית? תמיד מתבגרות, והאהבה ממשיכה לזרום.
