יומן, 12 באפריל 2025
היום אני נזכרת איך הגעתי אל הקשר העמוק עם החיות סביבי. שמי ורד קוצמן, ואני תמיד הרגשתי שייכת לקבוצת החתוליםלמרות שכל הקולפים סביבי מתארים אותי ככלאב אמיתי.
הייתי כלב ממוצע, חזק, עם שיניים שמאף תנין היה מקנא. טוב, אם יִקְנַע, זה היה בסדר מבחינתיתמיד הייתי ילדה טובה שלא אהבה לקנא. אהבתי לחתולים לא נולד בפתאומיות; הוא הגיע כשבעה שבועות אחרי לידתי, כשעוד הייתי גור קטן.
באותו יום, נילי, גורתי הקטנה, ישבה וצעקה בביצה של גשם אביבי בירושלים, על צד הדרך. היא עדיין לא הייתה שמו של כלב, רק גורה חסרת-גזע, ניהלה קריאה לחיים, אבל קולה היה חלש. רק קובי, החתול השחור שלנו, שמע אותה. הוא התקרב לשפת הביצה, קירב את רגליו, ועטף אותה בזנבו הרך, מביט במבוכה הקטנה שמתחוללת לפניו.
קובי שם לב לחלק הלבן על ראש רגליה של ניליאף הוא היה לבן. הוא הרגיש כי אולי היא בתו. מי ייתן למקור כזה? האם היא רצה עם מריה, או אולי עם אירית? חיכתה לראות אם מישהו אחר יטפל בה. נילי, שקטה לרגע, הרגישה חום וחמלה והחלה לרוץ לכיוונו של קובי. רגליה נזקקו וטעו, והיא נופלת שוב לביצה, מצייצת בעצב. קובי השמיע יללה מזלזלת, אבל הוא ידע שבפנים היא בתו האמיתיתהוא זיכר את אותו הרגע שבו גם הוא הלך בטעות.
קובי ניגש בעדינות למים, נוטה מעל נילי, נושף נשימה עמוקה ולוקח אותה בידו. הוא לא מתכוון לברוח ממטלתו כהורה. הוא חשב: אם האם זרקה את הילדה, אבא לא יעזוב אותה. הוא קיבל אותה למען ההגנה.
באותו רגע ניגש יעקב, בעל הבית, ובקול מופתע קרא: “פדיה, תראה! החתול שלנו מביא כלב! איזה כלב שמן, משומר היטב! תתן לו משמר!” פדיה הוא שמו של יעקב, איש עסקים, שהיה משלם 700 לפגישת וטרינר. הוא חייך אך לא ידע שהחתול הוא אביה של נילי, ושהיא לא רוצה לשמש משמרת.
נילי, שהייתה מחוננת במיומנויות ניקיון, רדפה אחרי עכברים וציפורים, ניסתה לטפס על עצים וגדרות, אך משקלה הכבד חסם אותה. במשך שנתיים גדלה יותר מקובי, נלחמה לצד החתול נגד חיות אחרות, אבל קובי תמיד מנע אותה: “אחרים? אני מטפל בעצמי, אל תכנסי למגע עם חיות שיבשו לי את הפרווה!”
פעם אחת קובי לא חזר הביתה בלילה. זה היה בלתי רגיל. נילי חיכתה לו על הגדר, ניסה להריח, אך אף ריח לא הגיע. לבה של נילי דפק בחוזקה, וקולה של יעקב הרעיש: “תשחררי אותה! היא לא תנוח עד שקובי יחזור!”
בצעקה היא יצאה מהגדר, נתקעה ברגע, סגרה עיניים ושמעה קול פנימי שמורה לה לכתובת. היא רצה במרץ אל האדמה הרטובה, אל המקום שבו עוד לפני כמה ימים היה האגם הקטנטן. שם מצאה קובי, פצוע, כואב, וחסרת כוח.
“כבא” היא נימצה בקול רך, מנסה לשכנע את היקום לשמור עליו בחיים. הריח האישי של קובי היה מוכר להזה היה ריח של שמן צמר ופרחי הלבנון.
החברים של יעקב קיבלו את קובי, עטפו אותו במגבת, רכבו במהירות ברכבי הווטרינר של השכונה, לכיוון בית חולים לחיות של רמת גן. נילי רצה אחריהם עד שהרכב נעלם בעיניה.
היא חיכתה שם, מרגישה פחד עמוק שהחיה האהובה עליה תצא מחייה לעד. הרכבים חזרו ריקים. נילי חיפשה ברכב, ריחנה את הריחות של התרופות והדמעות, ובכה בשקט. שלושה ימים היא לא אכלה כמעט, שתתה רק מים, והקנאה בעיני לבה דולקה בחומר. למה כלבים זרים פגעו באביה? היא הייתה בטוחה שהייתה תזהה את ריחו של כל כלב שלה.
הקנאה שרפה בתוכה, והיא התחילה לאכול בקושי, מביטה אל הגדר בתדירות גבוהה. בתי, ורד קוצמן, המתבוננת בתהליך, חיכתה להזדמנות לברוח.
שבועיים עברו והזדמנות נפתחה: הבעלים פתחו את השערים ונסעו למרחק. נילי נצללה החוצה, חצתה את הכפר, חשה בריח של זריםכלבים אחרים שהשאירו גוזלת ליד הדשא.
היא נחתה על האדמה, זוכרת את לימודיו של קובי: השקט הוא המפתח לציד. היא התקרבה בעדינות, מחכה לרגע הנכון, ולאחר מכן קפצה בנחת, נרקמה בחזקה עם השן והשקופית שלה.
בזמן הזה, ורד קוצמן עדיין ראתה את עצמה כחתולה אמיתית. היא זזה בשקט, נושאת רשרוש, כמעט מרעידה קו גז. הפתעה פתאומית, כמו שאביה לימד אותה: עצם הקול יגרום לקרב.
עצמות נשברו, פרווה פעלה, והחלקים של העור נפרצו בחתימות של נעלי נילי. היא נלחמה כמו חתולה זועמת, ולא כמו כלב. הכלבים שרו, אך לא היה להם סיכוי, כמו שלא היה לאביה קובי באותו לילה.
הקול של יעקב קרא לה: “נילי, ניליתשארי רגועה… אלה נישכו את קובי? את התמודדת איתם יפה! רק בואי אל הרכב, הוא יגיע לעזרתך!”
מאז מפתיע, קובי, שמונח במיטת הווטרינר עם חבילה של חבילות, הביט אל נילי מתוך הרכב. הוא אמר: “השארנו אותך בבית החולים, חיבקנו אותך, והבאת את הטיפולים. לא שמעת, כי היית כלבה מצטערת?”
ורד, שמאחורה מרגישה כאילו שני שנים עברו, רצה ברגליים מלאות שמחה אל הרכב, קובי נגע בנשימתה, והאף של יעקב נאנח: “את משוגעת, נלחמת עם כולם לבד? למה לא חיכית לי?”
הוא הוסיף בגאווה: “אף אחד לא ראה את אימי… אבל עכשיו כל העולם יידע מי היא בתו של קובי! החתולה הטובה ביותר בעולם!”
ורד נגעה בעדינות בתפר על גב קובי והבינה למה הוא היה נכוןהיא באמת חתולה. היא למדה לחכות בסבלנות, כמו חתולה אמיתית.
ועכשיו, עם לב מלא ברגשות, אני ממשיכה ללשוח את אבא האהוב, נילי, ומסתכלת אל העתיד.
