החדר היה חסר אוויר, אלינור צעדה אל החלון. מרגיש היה שהקיץ כבר נרדם, רק רוח קלה נענפה באוויר.
בטח זה לי, לחשבה בקול רועד. קוצר נשימה נקרע בחזה, הרגשה מוכרת שכבר לא פחדה ממנה: תערובת של חולשה, ריקנות והזזת לב חסרת עניין. רגליה רעדו, תודעתה כהה כאילו כיבו אור בודד במפסק.
היא נזכרה למיטה ונפלפה כמעט מיד אל תוך השינה. בתחילה חלמה קטעים מפוזרים קולות מתנגזים, צלילי צעדים במדרגות של מישהו, אור פנס בטל. אחרי זה נקרר המוח והפך למרחב פתוח. היא הייתה ציפור, כנפיים לבנות עצומות וחדות כמו נשימה רעננה אחרי השתיקה הארוכה. היא התגנבה מעל העיר, שהביטה אליה מנצנצת מתחת, מלווה ברצף של אורות קטנים כאור של כוכבי שביל.
העיר הייתה בלתי מוכרת, אך הרגישה כמו בית משולב משנים. גורלות של גורדי שחקים נמתחו לשמיים, כאילו מחפשים לגעת בכוכבים, וביניהם גשרים ועמקי רחובות, נשימת חופש שלא ניתן לתאר אלא להרגיש. שם היה קל, שם נזכרה באיזו שהייתה לא עייפה, לא זקוקה לאישור, לא מצווצת בפנים אלא חיה, חופשית.
היא סירבה סביב העיר, צפה בין הבניינים, נגעה במרחק של האוויר הקריר, והרגישה שבכל רגע זה יימשך לנצח. אך משיכה בלתי נראית מושכת אותה למטה, כמו זיכרון חבוי.
״צריך לשכב,״ קראה קולה שלה מרחוק. העולם רעד, האור התפזר. היא החלה ליפול ברכות כנף, חזרה אל החדר הכבד שבו הכול התחיל.
היא פקחה את עיניה פתאומית, כאילו מישהו קרא לה בשמה. החדר קיבל אותה באותו האוויר, רק שהפעם היה קריר יותר. כאילו חלק ממנה נשאר בעיר של אורות וצללים. היא חזרה לאט לקצה המיטה, ישבה, והשתיקה הייתה כמעט חזקה כמו תקליט נצמד לצליל אחד. העולם סביב נראה מוכר אך זר, כאילו הקירות זזו במעט בזמן שכבתה.
היא חרטה את ידה על החזה שם, שבחלום הרגישה את כנפיה מתפתחות. רק בדים של חולצתה נגעו באצבעות.
״מוזר כמעט עופפת,״ לחשבה. אך זיכרון החלום נמס כמו שלג רטוב על הידיים. נותר רק תחושה כאילו בתוכה עוד נודד אוויר קל, כמעט בלתי נראה, אך קיים.
ואז היא הבינה: החלום לא היה על טיסה. ולא על העיר שאין לומר אותה בקול. הוא דיבר על כך שהיא עייפה לחיות על הקרקע, שכל צעד הוא משאלת חובה. על כך שהיא זקוקה לשמיים אחרים. על כך שהכנפיים אינן פנטזיה, אלא זיכרון עתיק, כמעט נשכח.
היא עצרה את נשימתה שלא להפריע לתחושה הזאת, ולחששה אל החושך:
אם איפעם אתקח את הצעד אחזור לשם. אוכל לעוף באמת.
באותו רגע, משהו בפנים לחש לה:
את כבר התחלת.
היא עמדה ליד החלון זמן רב, עד שהלילה שלף לאט את מעמדו. הצללים התדלדליים, השמיים בהירים, והעולם נשף נשימה לפני שהשיב את ההמולה הרגילה שלו.
אבל בתוכה שינוי חל שקט, עדין, בלתי הפיך. היא הביטה באופק, בקו הדק של האור שמחלק את העולם לפני ואחרי. ברגע ההוא היא הבינה שאינה פוחדת יותר משפלותיה, מריקנותה, משאף החוסר עניין שהציף אותה כגל.
היא הבינה שהכנפיים אינן משנת לילה, הן ממנה.
היא סגרה את עיניה לאט, הניחה את ידה על החזה שם הלב פפף ברכות, כאילו מאשר את מחשבתה, לא בקול רם, לא בטקס, אלא בבטחה.
מספיק לחיות לציפיות של אחרים, מספיק לסבול, מספיק לחכות שמישהו ייתן לי להיות מי שאני.
באותו רגע משהו נפתח בתוכה לא כנפיים, אלא משהו עמוק יותר. הרוח שבפנים, שהייתה בכורסת בחושך, נמתחה לבסוף למצב שלם.
היא פקחה את עיניה. השמים הפכו לורוד חיוור, והאור הראשון של היום נגע בפניה בעדינות.
היא קפצה צעד אחורה מהחלון והרגישה שהרצפה רועדת תחת רגליה. או שהעולם רועד? לא היה זה החשוב. החשוב היה שהיא כבר לא נופלת.
היא נשמה עמוק הנשימה הראשונה של חירות אמיתית אחרי חודשים של כאב.
ואז היא אמרה בקול ברור, שלם, כמו שבועה:
אני אעלה. לבד. אל ההרים שעליהם חולם.
ולעולם לא תהיה עוד חדר חם כלוא בתאי.
היא הסתובבה, צעדיה הפכו לקלים, כמעט מרחפים. לא כי היא ממהרת, אלא כי האדם שמצא את כנפיו, לעולם לא יהיה עוד אותו אדם.
