היא לא אם שלי
אורלי? למי היא באמת נצרכת? שתשלח לבית יתומים.
דודה מרים, חבל עליה, אמרה אורית.
חבל? אם אתה מרגיש כך, קח אותה בעצמך, חייך, נענה, אמרה מריה, קושרת קו שחור של שער אפור ומשתנה סביב אפודת המטבח שלה. לי יש הרבה לעשות, לבשל, הבעל יחזור מעבודה והנכדים יגיעו מהקורסים, והסירים שלי ריקים. נו, יש לי מספיק!
ברור, אבל לי שלושה ילדים משלי, לאן אכניס את אורלי?
אז על מה מדובר? סיימה מריה, דוחפת את האחות הצעירה אל הדלת. בית היתומים הוא המקום המתאים לה, מקום של חוסר תקווה, תועה
***
אורלי, שלפי דבריה של מריה ואורית נחשבה ל”חסרת הורים”, איבדה את הוריה בגיל צעיר, ולאחר מכן גם את סבה וסבתה, שהחיות אותה עד גיל שש. אם לחדד, ההורים שלה נלקחו ממנה על ידי בית משפט.
אמא שלי החלה לשתות כבר מהתיכון, סיפרה היום אורלי בת שלושים לחברתה יוליה. סבתא ושבלי האחראים על כך, כי הפינקו את הילדה, לא הכניסו שום גבול, קיבלו כמעט תמיד ציון של שניים. אחרי שסיימה כיתה ט’, ילדה ממני נער בן שמונה עשר, חובב משקאות חריפים, בשם יוסף.
מזעזע, הגיבה יוליה בהלם. עד היום אורלי לא השתפתה בפרטים כאלה על ילדותה.
חינכו אותי סבתא ושבלי מצידו של האם. מצד האבא הייתה רק שורת אלכוהוליסטים מדור לדור, שושלת של שיכורים. רואה, זה קשה לך לשמוע ואני חייתי את כל זה.
מה קרה לסבא ולסבתא? למה הם הלכו כל כך מוקדם? שאלה יוליה.
לסבא היו בעיות לב, והסבתא לא יכלה להמשיך בלעדיו, נפטרה אחרי שנה, חולה קשות. אמא נולדה באיחור, הייתה הילד היחיד שהורי ברחו ממנו, ולכן הפינקו אותה, אבל הם גם הלכו מוקדם, גרמו לה להידרדר. הם היו רוצים לחיות עוד, היא נשפה.
ומה קרה לך אחר כך? בקשה יוליה בשקט.
שלחו אותי לבית יתומים. קרובים סירבו לאמץ, זה מה שהבנתי רק אחרי זה. כולם נתקלו. והאב
מה עם האב?
בבית היתומים ביליתי שלוש שנים, זה עדיין מזכיר לי בכאב, בוכתי כל יום. העבירו אותי לבית ספר תיכון שייך למוסד, אבל לא הצלחתי ללמוד. לא היה לי הכנה, למרות שהייתה קבוצה של ילדים דומים, הייתי גרועה מכל. זוכרת איך מורה למתמטיקה קראה לי טיפש וחזקה שהילדים של שיכורים מתים בטעם, זה פגע בי מאוד.
אבא, יוסף, לא שכח אותי. שלושה שנים הוא נלחם על חזרת זכויות ההורה.
הוא באמת דאג? שאלה יוליה.
תדמיני, לא!
יוסף החל לחדול מהשתייה פתאום, אחרי שצבר נכסים ביתיים בית קטן מתפורר בכפר רמתגנים, שם אימו נפטרה בתקיפות של שיכורים. בבוקר אחד, אחרי ערב נורא, הוא הבחין שחייו חסרי ערך. בחלום, אמו המפוחדת הופיעה באישה קודרת, שחורה, לבושה ברסיסי חול, ואמרה שלא אסלח לו. היא גילתה שגם הוא ייקבר “כלב”.
הקול של האמא בבהר קרא: “נתראה בקרוב, נקום עליך”. יוסף קם ממיטה, החדר הסתובב סביבו, הוא ניסה למגר את דמות האמא מהתודעה. אז נזכר בבתו.
אורלי אורלי, יש לי סיבה לחיות! לא תחכי, זקנה! זה בגללך שהתחלתי לשתות! זוכרת? כש הייתי רק שתים עשרה הצעת לי אלכוהול, וכך נפלתי.
בוכה, יוסף החליט להפסיק לשתות. חבריו צחקו עליו, ניסו למשוך אותו חזרה, אבל הוא נשאר איתן.
לי עשרים וחמש רק! החיים לפני! אתקן את עצמי, אחזיר את אורלי! הכריז על פני החברים, והוציאם מביתו.
הוא מצא עבודה, חסך כסף, שיפץ את הבית. אסף את כל המסמכים והגיש תביעה לשיקום זכויות ההורה. הלך אל נינה, אהבתו לשעבר, והציע לה להתחיל מחדש, להפסיק שתייה ולגדל את הילדה יחד, אך היא שלחה אותו לשום מקום, בטענה שאין לו סיכוי.
כשבא לי להוציא אותי מהבית, לא האמנתי באושר… נזכרה אורלי, דמעות בעיניה. חשבתי שאהיה בבית היתומים כל חיי, כמו בכלא.
חורבן, ילדה לא ברורה! חוותה יוליה, דמעותיה נגלו.
מאז היום חיי השתנו באופן קיצוני. אבא השתדל, הצוות הסוציאלי ביקר אותנו לעיתים, אבל הן לא היו קשות. חששתי מהאחיות הקפדניות, חששתי שההחזרה לבית היתומים תקרה שוב.
בשנת התיכון, יוסף דאג לקנות דירה בירושלים ולרשת את הבית בכפר, שהיו בו רק בית ספר של תשעה כיתות. הוא רצה שאורלי תסיים קורס של 11 כיתות, תלך לאוניברסיטה ותמצא עבודה מכובדת. הוא מכר את הבית הישן, קנה דירה, והשלים עבודה במחסן גדול שנבנה בסביבת הכפר, שהעסק רבים מהתושבים.
נינה המשיכה לשתות, לחיות עם “חברים” שונים, אורלי התנגדת למראה האמא. לפעמים היא פחדה לצאת מהבית, מפחדת לפגוש את האמא המבוהלת שהיא שונאת בשקט.
הם עברו יחד לדירה של חדר אחד בתל אביב, יוסף החליף קירות כך שכל אחד קיבל חדר משלו. חייהם השתפרו.
אורלי נרשמה לכיתה י’ בבית ספר שבו לא ידעו דבר עליה, ובפרט על האם השיכורה שהייתה חסרת מצפון, שכמעט ולא נראתה ברשימות. האמא הייתה יכולה לשכב במקווה של עפר ולבקש כסף לשתייה, למרות שאף אחד לא נתן לה.
איזו חידה הייתה זו? סיפרה אורלי ליוליה, משזרת ידיים. היא לא הייתה בשבילי, אבל המבוכה גרמה לי לבכות.
זה ממש מורכב, חייכה יוליה. איך זה קשור אלייך?
אין לי קשר, השתתה אורלי. פשוט היה לי תיסוף.
בגיל עשרים וחמש איבדה אורלי את אביה.
נראה שהשפעות השתייה הרעה נמשכות, סיפרה יוליה. הרופא דבר על כך, אבל לא הבנתי. הלב, הכל קרה מהר. נותרתי לבד.
תנחומי, אמרה יוליה ברגש. למה לא סיפרת לי קודם?
הם, אמרה אורלי בחשאי. מתקשרים, כותבים. חסמתי מספר, אבל הם ממשיכים.
מי הם? שאלה יוליה.
קרובי אשם מצד האם, שהיא לא אם שלי: אורית, בעלה, דודה מרים, בתה רבים, נשפה אורלי.
ומה הם רוצים? חיכתה יוליה.
לפני חודש, אימי נפלתי לשדד מוחי. היא רק מסובבת עיניים, לא יכולה לזוז, לא לאכול, לא לדבר, רק לשכב.
איך ידעת? תדהמה יוליה.
בקשר עם אורית ודודה מרים, זה היה זמן שסבתא חלתה. הם היו קרובים, מציעו עזרה. הם יודעים את הכתובת שלנו, באו למזוג על האבל של אבא. אחרי שהאמא נלקחה לידיהם, הם רצו לגרום לי לדאוג אליה.
איזו טרגדיה! היא לא האם שלך! קראה יוליה.
לא נולדו להם זכות! הם רק מרעישים לי, שולחים וידאו של אם מתה, עיניים מסתובבות גזענות.
אל תסתכלי על הווידאו! מחקי! תזזי! קראה יוליה ברוב.
אולי אעבור למקום אחר, אמרה אורלי. חיפשתי דירות בעיר סמוכה, לא יוכלו למצוא אותי, אשנה מספר טלפון. העבודה אפשרית ברכבת.
את חזקה, תצליחי, חיבקה יוליה. אני אתגעגע אלייך.
אהיה קרובה, חייכה בעדינות אורלי. כל הווידאו הזה מייגע אותי, מזיזים אותי ברחמים, אבל אבא שלי היה שווה להערכה. הוא היה בחור צעיר, בלי השכלה, ללא תמיכה מההורים, אך עמד על עצמו, שינה גורל והפך אותי למאושרת.
בכיתה ט’, יוסף קנה דירה בתל אביב, עבר מהבית הקטן בכפר, כדי שלורלי תהיה אפשרות ללמוד עד חטיבת עליונה, ולאחר מכן באוניברסיטה ולמצוא עבודה טובה. הוא מכר את הבית הקטן, השתמש בחסכון מהמחסן הגדול, וקנה דירה רחבה.
נינה המשיכה לשתות ולחיות עם “קבלנים” שונים, אורלי נבזה את האמא, לפעמים קפאה לצאת מהבית מחשש לפגוש אותה.
הם גרו בדירה חדר אחד, יוסף חילק את המרחב כך שלכל אחד היה חדר משלו, החיים השתפרו מבחינת תנאים.
אורלי המשיכה ללימודים בכיתה י’, במקום שבו לא ידעו דבר על עברתה, ולא על האמא המשוגעת שהלכה לשתות ברברוק.
איפה היא משיגה כסף? תהתה אורלי ליוליה, משתרעת ידיים. היא הייתה לי זרה, אבל הרגשתי בושה עד דמעות.
זה משוגע, השיבה יוליה. איך זה קשור אלייך?
אין לי קשר, הודה אורלי. זה היה מביך.
בגיל עשרים וחמש איבדה אורלי את יוסף.
כנראה שהשפעות השתייה ממשיכות, אמרה יוליה. הרופא דיבר על הלב, אבל לא הבנתי. קיבלתי פטירה מהירה, נותרתי לבד.
תנחומים, לחשה יוליה. למה לא סיפרת לי לפני?
הם, לחשה אורלי. מתקשרים, כותבים, חוסמים, אבל הם חוזרים ממספרים שונים.
מי הם? שאלה יוליה.
קרובי הצד האם, שאינה אם שלי: אורית, בעלה, דודה מרים, בתה רבים, היא נענעה.
מה הם רוצים? חיכתה יוליה.
לפני חודש, אימי נפלתי לשיתוק מוחי, רק מעבירה מבט, לא יכולה לזוז, לא לאכול, לא לדבר, רק שוכבת.
איך ידעת? התפלאה יוליה.
בקשר עם אורית ודודה מרים, התחלה של חולי סבתא, הם באו עם מתנות ונסעו לעזור. הם יודעים את הכתובת שלנו, הגיעו לאבל של אבא, ועכשיו הם קיבלו אותה בתור אחריות.
זו טרגדיה! היא לא אם שלך! קראה יוליה.
לא נולדו להם זכות! הם רק מרעישים לי, שולחים וידאו של אם מתה, עיניים מסתובבות נורא.
אל תצפי בוידאו! מחקי! תזזי! קראה יוליה ברוב.
אולי אעבור למקום אחר, אמרה אורלי. חיפשתי דירות בעיר סמוכה, לא יוכלו למצוא אותי, אשנה מספר טלפון. העבודה אפשרית ברכבת.
את חזקה, תצליחי, חיבקה יוליה. את חסרת.
אהיה קרובה, חייכה אורלי, מתוחה. אלה הקולות המניעים אותי, אבל אבא שלי היה שווה לכל הכבוד. הוא היה בחור צעיר, בלי השכלה, ללא תמיכה, והראה רצון. הצליח לשנות את גורלו ולתת לי חיים טובים.
בבוקר מוקדם, אורלי חיכתה לתחנת הרכבת כדי להגיע לעבודה. היא עברה את הדרך, כמו שתכננה. דירת חדר אחד, ללא החלוקה הקטנה שהאב בנה, נראתה לה ענקית.
החיים החדשים באיזור החדש אהבו אותה. היא חשה שלבסוף ניתנה משחררת מהעבר שהחזיק אותה זמן רב. לעיתים היא חשבה אם האמא עדיין חיה, אבל דחפה את המחשבות, כי אפילו זהו דאגה קטנה שהאמא אינה ראויה לה.
אורלי כבר לא יצרה קשר עם דודה מרים ואורית, ולכן לא ידעה שהקרובים “הלבביים”, שכבר לפני כמה ימים התלוננו וביקשו רחמים, אחרי שאיבדו את הקשר, הצטיינו והצליחו (לא בקלות) להכניס את נינה למוסד חינוך ממשלתי ולשכוח אותה לנצח. שם, על מיטת בית החולים, נינה היתה עם הרבה זמן לחשוב על חייה.
