האם אבא יגיד משהו?
ביגוד לאבא
דוד נכנס לדירתו וחש מיד בחשש, השקט היה כמעט מצמרר. «האם הם ישנים?». מהמטבח יצאו רות, אשתו, ובתם עפלה, שקטות ולבנות כשלג, פניו של עפלה נראתה כאילו היא ראתה רפאים, ובזרועותיה חבקו גורו, גור חתול קטן…
החושך היה בעיניו של גורו כבר אינו מרתיע אותו. הוא הסתגל, במיוחד כשידע שאמא תחזור בקרוב. היא תתן לו מזון, תנשק אותו מהזנב עד האף, תתמקם לצידו, תזמר לו נוד לנוד ולבסוף הוא ירגיש בטוח.
הפעם, עם זאת, אמא של גורו התמהמה. זה לא היה אופייני לה. למרות שהמרתף היה כמעט תמיד חשוך, גורו למד להכיר את השעות.
בדרך כלל, כשאמא עזבה, הוא התכופף לכדור, כיסה אףו ברגלו וישן בשלום. כשהקיץ מתעורר, היא הייתה שם או כבר הייתה לפני שהוא אפילו חש רעב.
היום, הכל השתבש: מאז שהוא קם עברו כבר כשעתיים, ואמא עדיין לא נראתה.
«שכחה? זרקה?», לא עברה במוחו של גורו שום מחשבה שלילית. הוא רק חשב: «כנראה משהו קרה». אם הוא צודק, המשמעות היא שאולי זמן חייו מתקרב לסיומו.
במרתף שופע מים: צינור המים נקרע בדיוק יום לפני לידתו קיבלו בריכת מים קבועה. לעומת זאת, המזון היה נדיר. אין מדף מלא, ולכן אמא נאלצה לצאת כל יום לתפוס ציד.
גורו קם מקרטון חם, נגש לקיר והרים מבט למעלה. רק חור קטן בחלק העליון של הקיר אפשר לאור לחדור למרתף, אך סביבו צמחו שיחים כך שהאור כמעט ולא היה. חשכה קודרת.
הוא קווץ את רגליו האחוריות וניסה לקפוץ אל החור, אך הוא עדיין קטן מדי. עשר ניסיונות עברו ללא הצלחה.
פעם אחת, אחרי נפילה, נשמע קריעה מפחידה הדלת של המרתף נפתחה. הוא נחרד, נותר במקום, ובינתיים נכנסה גברת רבקה, תושבת הבניין, ולאחריה שני עובדים של חברת הניהול.
«תראו, אלה מבזבזים! אמרתי שהקוף הוליד גורים במרתף, תפסו אותם ופזרו אותם ברחוב!»
אחד העובדים ניסה להגן: «הוא לבד כאן». השני חייך: «עכשיו הוא לבד, בעוד חצי שנה יהיו עשרים. למה באתם להתווכח? תפשו אותו ותוציאו לרחוב!»
הגברים רצו בכל המרתף, חיפשו את גורו, יצאו לעשן פעמיים, עד שרבקה התערבה ולפני שהצליחו לתפוס אותו, היא בחרצה: «אתם לא מצליחים בלי רבקה!», והציתה אותו החוצה, נעלמה החור בקיר כאילו חבלה.
«תפוס אותו, תחזיר אותו לחוץ!» צעקה רבקה בקול רעמים. הוא נאלץ לברוח למרחק בטוח. מבטו של גורו נפל על הבית שבו נולד וגדל, דמעותיו זולגות.
היום אין לו מקום לחיות
ואמו נעלמה.
מה יעשה? לאן ילך?
המחשבות הכבדות של גורו הוזזו לאט לשוליים. מבטו נפתח לעולם שלא הכיר, עולם שבו אור, ריח של דשא, אנשים, ציפורים וקולות של חיות מוזרות עם רגליים עגולות ועיניים בוערות.
בכל מקום הוא ראה חתולות שנראו כמו אמו, אך היא עצמה לא היתה שם. הוא מיהל, תחילה בחשש, ולאחר מכן בקול רם.
האם אמא תשמע?
החתולות הסתכלו עליו בעדינות, כאילו עברו על אותו פצע, והסיטו מבטן.
אתה עדיין כאן? אמרה גברת רבקה, שלא אהבה חתולים מאז ילדותה. אף אחד לא ידע מדוע היא קיבלה על עצמה לשנוא אותם; אולי רק רצו להסיל את הכעס.
גורו נאלץ לברוח, לא יודע לאן, רק רחוק מכאן. דרכו נחסמה, לא היה נתיב חזרה. הוא רץ כמה שאפשר, רגליו הקטנות נלחמות בריצה מהירה.
הקול של פטישים, מכוניות, וקולות ילדים מילאו את האוויר. הילד שהוריד את הגורו מהקפיצה ראה את הריצות, אך האמא שלו קראה לו:
אתה מוכן לוותר על המשחק בטאבלט? אם כן, נביא אותו הביתה!
לא השיב הילד, נמעט באף, והמשיך לאכול גלידת שוקולד על מקל.
גורו חמק למרחק, נימצא ריח של אוכל שמגיע ממסעדת «כמו אצל סבתא» ריח של בשר צלוי, דגים, צלוחים. הוא נגע בפתחה של דלת ברזל, פתחה במקצת, והחלק לגביו דרך סדק צר.
במטבח הוא מצא ערימת קרטונים, אחד הפך למקלט זמני. בעודו מתמקם שם, נכנסו שני גברים.
דוד, אתה מבשל נפלא, אבל צריך גם סדר במטבח אמר בעל המסעדה, מתבונן סביב.
ארכא, אין זמן, אני זקוק לעוזר השיבו.
מחפשים עוזר, פרסמנו בעיתונים, אבל עד שתצא הבדיקה, סדר כאן קבעו, ונתנו לו עשר דקות לסיים.
בזמן שהקרטון נזרק על הרצפה, דוד שמע קולה של גורו. «האם הכנסתי משהו?». הוא תפס את הקרטון, מצא בתוכו גורו.
מקווה שלא חול, לחש לעצמו. הוא לא פחד ממכרסמים, אבל ראה שהחתול הוא פשוט גור קטן.
מאיפה אתה? שאל דוד, מקווה לקבל תשובה.
הגור רק מיילל, דוד אינו מבין, אך משער שאולי הוא רעב. דוד, שלא היה חובב חיות, אך היה מוכן לעזור לחיה נבגדת, מכין לו קציצות הודו ברוטב ביתי, חותך לחתיכות קטנות, והגור אוכל בקצב מהיר.
הבעל של המסעדה חזר בזמן.
דוד, מה זה קרטון הזה? קרא, ומכה אותו ברגלו.
מה? חתול במטבח? אפטר אותך! קראה רבקה, רועדת בקול.
דוד נבקש להוציא את הקרטון לפח, אך הוא נזכר שהחתול רעב, חשב אם להסתיר אותו במאגר עד בערב, אך הווידוא שהבעל יראה זאת היה בלתי אפשרי.
הקפד לשמור על העבודה, שכר גבוה, ולא רוצה לאבד הכל ברגע אחד. עם זאת, הוא חש בטחון לחתול.
בזמן שדוד מטגן, עובד נוסף, בחוצץ, שם קופץ לתוך הפח, בוחר פיסות מזון, ומכניס אותן לקרטון בו היה גורו. הוא נושא את הקרטון למרכול, שם רבקה תפסה אותו והכניסה לפח, ולאחר מכן הוא נפל וגרם לה לכאב גב.
באותו רגע יצאה מהכניסה ילדה בשם עינת, שהמאמא שלחה לשלוח אשפה. היא חצתה את גבו של רבקה, שהחלה לבקש בתשוקה:
ילדה, את הולכת לפח? תביאי איתך גם קרטון זה?
עינת, שהכירה את רבקה אבל לא אהבה אותה, קיבלה במרצון לעזור, ובדקה שהקול המגרד מגיע מבפנים.
היא פקחה, וגילתה את גורו בפנים. היא שמחה בהתלהבות גדולה, רצתה לקחת אותו הביתה. אם אבא יגיד משהו? היא החליטה שלא תוותר עליו.
***
דוד סיים משמרת, התלבש ויצא אל הלילה. אור החוץ היה כמעט אפל, אך קרטונים על פחים נראו עדיין בוהקים. הוא רץ לפתוח כל קרטון, אך אף אחד מהם לא הכיל את גורו. השתמש בפנס של הסמארטפון וקרא:
קיס-קיס-קיס!
שני חתולים רץ אליו, אבל אף אחד מהם לא היה גורו. לבו של דוד נקרע, הוא חזר הביתה מרגיש אשמה כבדה. הוא חשב על בתו, על האישה, על גורו האבוד, וכתב הודעה ללאריסה: «אחזור בקרוב ונדבר על משהו רציני».
***
דוד חזר לדירה והרגיש שוב את השקט המטריד. הוא קרא בקול רם: «האם הם ישנים?». מרחבת המטבח יצאו רות ובתה עפלה, מבטיהן כאילו ראו רפאים, ובידן היה גורו שעל ידיהם.
הוא רץ אל עפלה, אחז במרנב, ובכיוונו דמעות שזולגות כמו נהר. רות ועפלה נפתחו בפה, לא מבינות למה אבא נראה כך, אחרי ההודעה על “שיחה חשובה”.
דוד, יש לך משהו לומר? החלה בעדינות לאישה.
אני? לומר? הגיב הוא, והכניס את גורו למטבח, שבו החל לבשל ארוחת ערב.
כך נולד גורו המשפחתי של משפחת רוזנברג, שהיה של אבא בעבודה, של אם בלימודים, ושל בת בבית הספר. כולם אהבו אותו. הוא קיבל מקום לשינה, מזון, ואהבה.
