בחורף, מריאם כהן החליטה למכור את ביתה הקטן בכפר דרומי ולעלות לגור אצל בנה, איתן לוי. כל המשפחה החותנת רחל, והבן שלו מזמינים אותה כבר זמן רב, אך היא הייתה קשורה לבית שצברה בעמל. רק אחרי שבורה מוחית, שהחלה להתאושש ככל האפשר, הבינה שמגורים לבד מסוכנים, במיוחד כשבכפר אין רופא. היא מכרה את הבית, העבירה כמעט הכול לבעלת החדשה, ונסעה לביתה של בנה.
בקיץ, משפחתו של איתן, שהייתה עד עונה בתים מרוחקים בקומה תשיעית, עברו למגורים בקוטג’ חדש שבנה על פי תכנונו של איתן.
גדלתי בבית על האדמה, הוא אמר, וכזה בית של ילדותי אבנה היום.
הקוטג’ היה דו-קומתי, עם מטבח מרווח, חדרים מאירים, וחדר אמבטיה שמימיו נראו כחול ים.
זה כמו ליפול על החוף, נזכרה מריאם בחיוך.
שניחתה של מריאם ונכדתה תמר הייתה בקומה העליונה, ולכן היא נאלצה בלילות לרדת במדרגות הקשוחות לשירותים.
הלוואי שלא אפול בחלום, חשבה, תופסת בחוזקה את המעקות.
מריאם הסתגלה במהרה למשפחה החדשה. היחסים עם החותנת היו טובים, והנכדה תמר כמעט ולא מציקה האינטרנט מילא את רוב צורכיה. היא קבעה לעצמה: לא ללמד אף אחד, לדבר פחות ולראות מעט.
בבוקר, אחרי שכולם יצאו לעבודה וללימודים, נותרה מריאם עם הכלב ריני והחתול מרקוס, וגם צב קטן שהשיג מקום על קצה המזרקה הזכוכית, מציץ ומתכוון לצאת. אחרי שמזינה את הדגים והצב, היא קוראת לכלב לשתות תה. ריני היה כלב שלווה ושקדן, ומביט בעיניו החומות העמוקות אליה.
בואי נשתה תה, היא אומרת, מוציאה קופסה של ביסקוויטים לילדים. הריני אהב את הביסקוויטים, והאישה קנתה אותם במיוחד לו, למרות שהכלב מצריך תזונה מדויקת.
לאחר ארוחת הצהריים והסידור בבית, מריאם יצאה לחצר ולגינה. למרות שהיא נישארה בעבודה חקלאית במשך שנים, היא המשיכה לשתול ולחרוץ. היא חפרה במרווחים ולא שמתה מיד על חלקת השכן המוסתרת על ידי גדר גבוהה, שלפחות בחלק אחד, מאחורי הבית, חלה גדר דקורטיבית נמוכה.
באותו חלק הצביע לבטא את הנוכחות של זקן לובש כובע משומש, שעמל על האדמה, אך נעלם ברגע שראתה אותה.
יום אחד, בזמן שהייתה בסידור חדרה של נכזתה, היא פשטה אל החלון, פתחה וראתה את הזקן מתהלך לאט עם ראשו נושא למטה, מתיישב על דלי ישן ליד קדרת תות. הוא לבש חולצה ארוכה בצבע לא ברור, וקולו היה חוטף קושי.
מתקלקל וצועק, והולך ערום, לחשבה, ואז היא ראתה שהזקן בוכה.
הלב שלה רועד.
מה קורה? צריך עזרה? היא נזרקה אל הפתח.
קרקשת נשמעה מחוץ לחלון, והיא נענתה בתשובה: הוא לא לבד.
הזקן נענה לשם שלו, אך לא השיב, והמשיך לשבת באותה תנוחה, נוף של יאוש חורפי לוחש ברוח. קווי השיער האפורים ננועו ברוח, והכתפיים הקשקשות נמתחו. מריאם הרגישה שהאדם חי לבד, למרות שהמשפחה סביבו. תחושת רחמים עמוקה חרגמה בליבה.
איך גורמים לאדם לבכות? היא שאלה לעצמה, כשזכרונות הזקן חזרו על עצמן.
במהלך כמה ימים, היא עקבה אחרי השכן דרך הגדר הקטנה, ראו אותו לפעמים בעבודה בחצר, לפעמים במבנה המשני.
יום אחד, היא שמעה אותו מדבר עם מישהו:
אוי, ציפורים עניים, חופשיים בחום הקיץ, ובחורף תכניסו אותם לכלוב ולא תזכירו לאכול. גם אני כלוא, לאן לפנות? למי נוכל להיות זקנים?
קולו של הזקן היה מלא עצב, ומריאם חשה תחושת חוסר נוחות.
איך אפשר לחיות ולדבר עם תרנגולות? היא חשבה, חוזרת פנימה.
בערב, בארוחת ערב, היא שאלה את החותנת על השכן.
פעם חיו כאן משפחה, האישה נפטרה, הבעל, פטר רפאל, נשאר עם בנו. הבן התחתן והביא את האישה לבית. אחרי שהבעל פרש, החל השטור, והוא מעולם לא עבד בגינה, רק הלך לחנויות וביקר את הנכדה בבתי הספר. עכשיו הוא איננו נחוץ.
ומה עם בנו? שאלה מריאם.
הבן שקט, אינטלקטואל, לא מתנגד. המשפחה חונכה כך, אמרה החותנת.
זה לא טוב בחיים של היום, התלוננה מריאם. תמיד קיוויתי לאנשים שיש להם בעלים שיבטיחו להם ביטחון.
אמת, מי שמפריע יכול גם להרוג, השיב הבן במבט קפדני.
בלילה, מריאם לא יכלה לישון. השיחה עם החותנת חידדה כאב ישן. היא נזכרה בחזון של דלת על שפת אגם, מברזל חזק, עם מפתח שקפץ לתחתית האגם. היא ציירה במוחו גלים, ובמרכזם מפתח קטן.
אף אחד לא יצליח לפתוח אותה, לחשה לעצמה.
היא חשבה על בעלו המוחי שלפעם אמר שהוא יחתור אותה ויאקבץ אותה תחת עץ תפוחים. היא תפסה מצעים לתפוס את הידית, הכניסה פטיש ברזל לשער, כדי להעיר אם הוא ינסה לפרוץ.
בשעה מאוחרת, היא שמעה רעש של קוץ, ראתה את הזקן מנסה לחתוך את הידית במזלג גדול. היא דחפה את נכדתה לתוך הפתח, והצילה את עצמה.
הדלת סגורה, לחשה, העבר עבר.
בבוקר הבא, השמיים היו ברורים, והשמש זרחה. היא יצאה לקנות לחם מהמאפייה הקטנה ברחוב הראשי, שם המוכר נודע במאפים חמים. בפתח החנות שמעה קולו של המוכר מתווכח עם לקוח על לחם ישן.
זה לחם של אתמול, הקליפה קשה מדי, היא אומרת, הלחם הרך משאיר חור קטן, וזה ברור שזה לא טרי.
המוכר החליף את הלחם ולקח את כספה, והיא הלכה למכולת אחרת וקיבלה לחם טרי. בחוץ, זקן שכונה פטר עמד ליד שער החצר, הודה לה בחיוך: תודה על התמיכה, לא תמיד בודדים יודעים לבקש עזרה.
הוא היה בעל פנים חכמות, אך לא זקן קפדן.
אני גר עם בנו עומר ועם בתו קתיה, הוא אמר, אוהבים לשתול בגינה בימי האביב.
אני מריאם, ואני עובדת עם ריני, הכלב שלי, היא השיבה, האם נוכל לשתות תה יחד?
זה קצת מוזר, הוא טען, אבל למה לא.
הם הלכו לתוך גינת מריאם, והכינו תה עם מרקדים ביתיים, תוך כדי שמירה על ארוחות קטנות. קירות הבית היו מצוירים בציורים של חוטי זהב, פרחים על אדניות, וכריות רקומות, שמספרים על אהבת הבית.
היום הכלכף עליי, הוא לחש, אושר חיי מתעלה על הכסף.
הם שתו תה, היא הציעה לו מרק בורשט, אך נרתעה מלקחת יותר מידי כדי לא לפגוע בו. ריני ישב בפתח ותוך כדי ניבט מבט חודר. הוא ניבט על פניו של פטר, שהרגיש במבטו של הכלב ריח של סכנה, אך הוא היה רגוע.
הדיבור נמשך על קציר תפו”א, מזג האוויר ומחירי השוק. מריאם רצתה לשאול למה פטר עצוב כל כך, אך נרתעה לחשוף זאת.
הוא נימש למקום שגר בקיץ, תוהה אם זה עדיין בית. הוא נזכר באלימות שחוותה אשתו וחש על כך בחשש.
מאותו היום, חייה של מריאם קיבלו משמעות חדשה. בבוקר היא הכינה ארוחת בוקר לילדים, הלכה לחצר, פטר ברך לה בחיוך ולקח את מה שהיא הציעה לו. הם שוחחו באופן פתוח, ללא חשש מהחתנת.
פטר הודיע שהבנו מתכוון לצאת לחופשה בקוונטור של ים המלח, והחלה מתיחה של משקאות קרים. מריאם חייכה: שיהיה נעים, יש לנסוע, צריך לחמם את הקתרון הקטן לפני הלילה.
היא קמה לשמוע רעש של ממונית. בחוץ נעמד רכב, והקצוות נפתחו.
האם פטר הלך איתם? חשבה, ואז נרדפה לשינה, אך המחשבות המשיכו להצטבר.
היא נזכרה בקולו של פטר: ילדים מתבגרים, קיבלו חינוך, אבל ההורים נשארים בצל.
היא קמה מוקדם, הכינה ארוחת בוקר, הפכה את הילדים, האוכל לכלבים ולחתול, ויצאה לחצר. פטר עדיין לא היה שם.
היא חצתה את הגדר הקטנה, מצאה נורה דולקת על מזח, לחצה על הדלת וקרצה: יש מישהו בבית? פטר יובב!
השקט היה דחוס. היא נכנסה למרפסת, מצאה את פטר שוכב על הספה, יד שמאל תלויה ברצפה, סביבו קופסאות של נתרן, וטבליות לבנות על הרצפה.
אלוהים! היא קראה, חייגה לאולג, בנה, שבקע באשמו. היא ביקשה דחופה שהרופאים יבואו.
ב-15 דקות הגיעו האמבולנס, רופא זקן בדק את דופק, מבטו על העיניים, והכין זריקה. מריאם ידעה שהאדם החשוב לחייה עדיין בחיים.
היום עבר כשחלום, הכל נפל מהידיים.
איך אפשר להשאיר אב? היא תהתה, הבן רואה שהאבא חולה, למה הוא נעלם?
היא נזכרת בגיבור של שלוחה, שהכניס את אמו למטבח הקיץ כדי למוות מרעב.
אלוהים, תן לי ילדים שלא יגרמו לצער, חישה.
פטר שוחרר מבית החולים אחרי חודש. מריאם ביקרה אותו, הציעה לו אוכל, ואמרה: כדי לחיות צריך לאכול.
היא שמעה את סיפורו של פטר על כך שהבית שייך לו, אבל החותנת דורשת צו ירושה על הפנסיה.
אם אני אתן את הפנסיה, אני אמות מרעב, הוא אמר, אבל כבר כתבתי צו לבני.
מריאם גיבתה: טוב, תשתקף מהר, הילדים שלי יש להם דירה, אין שם אף אחד, נכדתי עדיין עם הורים, הם שמחים אם נעבור לשם ונשמור על הדירה. אתה צריך למנוח.
בסיום, היא השאירה את ההרהור על אהבה ישנה, והצילה את פטר מלהיות לבד.
