תסגרי את המקרר שלי ותצאִי מכאן! קראה הכלה, עייפה מהבדיקות המתמידות של החמות.
המפתחות פלטפו בפתח הדלת, קול מוכר שעורר את אורית מבלי להרים את ראשה מהלפטופ. היה יום שלישי, חצי אחרי העשעה בבוקר. החמות, חנה שלמה, פנתה מהחדר הקדמי.
אורית, רגע אחד! קראה בחיוך. הבאתי לכם ויטמינים, היו במבצע בבית מרקחת. וגם אצות ים, רק היום הובאו מהיצרן החדש.
אורית עצמה עיניה, ספרה עד עשר ואז עד עשרים. הפרויקט החשוב היה על קו האדום, והדלת נפתחה שוב
בוקר טוב, חנה שלמה, קראה בקול רגוע ככל האפשר, תוך שהיא יוצאת מהחדר.
החמות כבר הורידה את הנעליים, לא חיכתה להזמנה, והלכה למטבח עם תיק ענק, מלא בצנצנות, שקיות וקופסאות.
אמרת שיש לכם פגישה עם הספקים היום, הזכירה אורית בעדינות, מביטה בחנה שמתחילה להוציא את תוכן התיק לשולחן.
אה, נדחתה, לא בעיה השיבה בחן. אבל הגעתי לבקר, לא ראיתי אתכן כבר שבוע.
«שלושה ימים», חשבה אורית. שלושה ימים לפני שהחמות נזכרה ב״הביקור למינימום״ כדי להביא תערובת צמחים במקום הקפה הרגיל שהיא ראתה כלא בריא.
הבאתי ויטמין D, אומגה3, ותוסף לחיזוק החיסון. בטלוויזיה אמרו שכולם זקוקים לזה. אתם, הצעירים, לא שומרים על הבריאות פתחה חנה שלמה, ופתחה את המקרר, כשאורית הרגישה את הלחץ מתגבר בבטן כאילו קפיץ נמתח.
חנה שלמה, אני בעבודה, יש לי פרויקט דחוף גם דודון
אני לא אפריע, אל תתייחסי לזה! חנה שלמה שלפה חבילה של פסטרמה יקרה. אוי, אורית, זו מלאה בניטרטים! ראיתי בתוכנית מומחים שאומרים שהשימורים האלה הם כימיה טהורה. סרטן, תדעי! ואתם מתכננים ילדים
אורית כיווצה את ידיה. הפסטרמה הייתה מהשוק החקלאי האורגני, ללא חומרים משמרים, אבל אין טעם להסביר.
ומה זה? יין? חנה שלמה שלפה בקבוק יין אדום יקר, אותו אורית התכוונה לפתוח לערב חתונה. יין זה רע! רעל טהור! במיוחד בגיל שלך, כשצריך לשמור על הגוף.
אנחנו לא
במקום זאת הבאתי אצות ים. יוד ומינרלים! וגם יוגורטים ביולוגיים עם חיידקים חיוים. אלה באמת מועילים!
הפסטרמה והגבינה היוקרתית פולצו לתיק, ולאחריהם בקבוק היין שהחמות השאירו על השולחן במבט שיפוטי.
נזין את זה? שאלה אורית במרירות.
נשתה בעצמנו ענתה במקצת.
היא צפתה איך מדפי המקרר מתרוקנים מהפריטים שלה ומלאים בצנצנות אצות, יוגורטים דלי שומן ותוספי תזונה. הלב שלה קפא, אך היא שמרה על רוגע, כמו תמיד.
חנה שלמה, אפשר להשאיר קצת גבינה? דודון אוהב אותה
דודון? הוא אפילו לא יבחין! אבל הבריאות הוא ירגיש, אתה רואה. אחרי שלושים, הכול מתחיל להצטבר חייכה, והקול היה חצוף.
כאשר המקרר הסתדר, חנה שלמה הלכה לשירותים. אורית עצרה במקום, מרגישה שהכל מתפרץ בתוכה.
מה כאן? נשמע מהחדר. אורית, זה בזבוז כסף! הבאתי קרם לילדים, הוא הרבה יותר טבעי! והלוש שלכם הוא רק סיליקון, העור לא נושם.
אורית חזרה לשירותים, שם היה קופסת הלוש הצרפתי היקרה שהיא חסכה עלייה חודשים, לצד קרם יד, מסקרה שרכשה במבצע.
משחת שיניים זו שטות, המשיכה חנה שלמה, מתעלמת מהפנים המוצקים של הכלה. אבקת שיניים היא הדרך שלנו, היא שומרת על השיניים שלמות. היום עם הפלואוריד, זה מזיק!
הקול של אורית נשבר. היא פנתה למחשב, ידיה רוטטו, והודיעה לדודון: «אמא שלך שוב כאן. אני לא יכולה יותר».
חמש דקות אחרי, הוא השיב: «תמתיני, אהובה. היא לא רעה. יש לי פגישה, נדבר אחר כך».
הוא חיזק את המילה «חסידה» אחרי כל ביקור של החמות. אחרי שחלפה חנה שלמה על מדפי האוכל, העבירה מדף למדף, החליפה תבלינים, החליפה אבקת כביסה, והחליפה מגבות בחומרי ניקוי חסרי מרכיבים טבעיים. היא אפילו חיפשה בגדים שצריך לתרום, כאילו רצתה לפנות מקום במזוגה.
אורית, חנה שלמה חזרה למטבח. האם מנקת את הארון? יש אבק. גם מנר על התאורה. אפשר לעזור? אני רואה שאת עמוסת עבודה
אורית הרימה את הראש והביטה בחמות בפעם הראשונה בחודשים. היא ראתה הבעת שביעות רצון, הרגל של שליטה וביטחון בעיניה.
אני לא מזניחה את הבית ענתה לאט. אני עובדת מרחוק. זה מה שאני עושה.
חנה שלמה הקפיצה בתשובה, לא ציפויה במילותיה.
אני רק רציתי לעזור
לעזור? קמה אורית. אתם זורקים את המזון שלנו, משנים את הקוסמטיקה, תוקעים בארונות. יש לכם מפתחות לדירתנו למקרי חירום, ואתם מתנהגים כאילו זו הבת שלכם!
דודון הוא בני, לי יש זכות
דודון הוא גבר בוגר עם משפחה משלו! קראה אורית בנפח. אנחנו לא רוצים שמישהו יפתיע אותנו בלי לשאול. הגבול ברור.
חנה שלמה הפכה לבהורה מבולבלת. היא חייכה במאמץ, ואז אמרה: «חשבתי שאני עושה לכם טוב. אתם צעירים ולא מבינים».
לי שלושים ועוד שנה! בקעה אורית, דמעות זולגות מצידה. סיימתי תואר עם תעודת הצטיינות, עובדת בחברה בינלאומית, יודעת לבשל, לנקות ולבחור קוסמטיקה! אינני זקוקה למטפלת!
את צועקת עליי? חנה שלמה תפסה את הלב. עלי, האישה המבוגרת?
את בת חמישים ושמונה, נוהגת ברכב, בטובה מאוד חייכה אורית. די תעמדי בתור זקנה חולה!
חנה שלמה פתחה שוב את המקרר, והאורית פרצה. כל הנימוס נעלם.
אז תסגרי את המקרר שלי ותעופי משם! הכריזת הכלה, עייפה מהבדיקות המתמדת של החמות. זה הבית שלי, המקרר שלי, החיים שלי. אם אינך מכבדת גבולות, אין לך כאן מקום.
השתיקה שררה. חנה שלמה נעמדה, פיה פתוח, ואז חטפה את התיק וברחה לחדר שבו דודון עובד.
דודון! דודון! קראה החמות ברעידה. שמעת איך היא מדברת? אני עושה כל כך הרבה בשבילכם והיא דווקא מגרש אותי!
מה קורה? אימא בוכה?
תעשי לעצמך מקום השיבה אורית, כשדודון יצא מחדר העבודה.
חנה שלמה רצה אל בנה.
דודון, רציתי רק לעזור, הבאת ויטמינים, היא תוקפת אותי!
דודון מבטו היה מבולבל, אורית שמה לב לרטט בידה, והקולתה נותרה שלמה על השולחן, ערימת מזון לבקילה, קופסת קוסמטיקה וציוד ניקוי מהחדר האמבטיה.
אורית
דודון, חתכה אותה. אנחנו צריכים לדבר עכשיו. גם לך וגם לאמא שלך.
לא ארשה
חנה שלמה פנתה אל החמות. או נקבע כללים עכשיו, או שאאסוף את הדברים ואעלה. יש לי דירה שמושכרת, אחזור לשם. אתה, דודון, תחליט מי חשוב לך יותר האישה שלך או האמא שלא מכבדת אותך או את המשפחה שלכם.
את לא רצינית לחש דודון.
רצינית לגמרי. אני לא יכולה לחיות כך יותר. האמא שלך מגיעה שלוש פעמים בשבוע בלי הודעה, זורקת מזון, מחליפה קוסמטיקה, משטחת במדפים, מבקרת איך מנהל הבית. ואתה מתעלם, אומר שהיא חפה מפשע.
אבל היא באמת רוצה לעזור
לעזור? לקחה אורית חבילה של פסטרמה. זה עולה אלף שקלים, קניתי בחנות איכרים, בדקתי מרכיבים. אימך זרקה אותה אחרי ששמעו בתוכנית שהפסטרמה מזיקה. זה, הראתה בקבוק לוש, קניתי שני חודשים. היא החליפה אותו בקרם ילדים שבעתים עשרים וחמישה שקלים. כי היא חשבה שזה יותר טוב.
דודון נשק.
אמא, זה נכון? את זורקת את הדברים שלי?
אני… מחליפה רע עם טוב! בשבילך!
בלי רשות? קולו של דודון היה חמור. אנחנו מבוגרים, יש לנו דירה משלהנו.
אני עדיין האמא! אני יודעת יותר!
לא, דודון, אורית היא אשתי, זה הבית שלנו. אם היא אומרת שאת חורגת מהגבול, אז זה כן.
דודון
אמא, אני אוהב אותך, אבל אורית צודקת. אינך יכול לבוא מתי שרק תרצה ולעשות מה שאתה רוצה. זו לא הדירה שלך.
חנה שלמה הביטה בו כאילו בוגדה. היא אחזה בתיק וברחה אל הדלת.
אם כך, אני לא נצרכת. טוב, תחיו איך שרציתם. רק כשאתם חולים מהכימיקלים שאוכלים, אל תבואו אלי!
אמא, חרטם דודון לפני שהדלת נפתחה. אנחנו לא אומרים שאת לא נצרכת, רק שיש חוקים. התקשרי לפני כל ביקור. אל תיגעי במזון שלנו. אם תרצי להביא משהו, שאלי אם אנחנו צריכים. כבדו את המרחב שלנו. זה הכל.
החמות עצרה, שפתיה חבויות.
והמפתחות הוסיפה אורית בקול שקט. השאירי אותם. למקרי חירום הם כבר לא נדרשים.
זה היה הטיפה האחרונה. חנה שלמה זרקה את המפתחות על השולחן וברחה החוצה. הדלת נפתחה בקול רועם, הקירות רועדים.
דודון ואורית נשארו במדרגות, שותקים זמן רב.
סליחה אמר הוא לבסוף. לא הבנתי עד כמה זה חמור. תמיד אמרת, אבל אני זזתי הצידה.
ידעתי. הוא גירד פניו. היה לי קושי לראות. היא תמיד הייתה כך, כל החיים. אבל את צודקת, זה לא נכון.
אורית נשענה לקיר, העייפות אחרי האדרנלין השתקפה.
אני לא רוצה לקחת ממך את האמא, היא אמרה ברצינות. אבל אני לא יכולה לחיות במתח תמידי, לחכות שהיא תבוא ותשנה את הכל.
לא אעשה זאת חיבק דודון אותה. נדבר איתה, נבהיר את הגבולות.
באותו ערב, אורית הכינה ארוחה מהפריטים שהצילו. דודון דיבר עם האמא בטלפון, נסח את הכללים החדשים. חנה שלמה לא ענתה לחמישה שיחות הראשונות, לבסוף קראה, בכתה, הטיחה באשמות ודרישות. דודון לא ויתר.
אם לא נציב גבולות, נשתנה, אמר, והקול שלו היה חם.
את בוחרת אותי, ולא אותי, חרטמה האמא בטלפון.
אני בוחרת את המשפחה שלי. אורית היא משפחתי, ואתה גם חלק מהמשפחה, אבל סדר העדיפויות הוא: תחילה האישה, אחר כך ההורים. יש להכיר זאת.
היא השפיקה את השיחה.
השבועיים הבאים חמה החמות לא מצאה תקשורת. היא לא נפתחה לדלתות, ולא ענתה לשיחות. דודון והאורית קיבלו את האתגר, קבעו את הגבולות והקפידו עליהם. שבוע אחרי, שלחה הודעה: «אפשר לבוא היום בט״ר? רוצה להביא עוגת תפוחים כמו שאת אוהבת».
דודון הראה לאורית.
עוגה? היא רוצה להביא? זה טוב?
היא ביקשה רשות, חייך דודון. בפעם הראשונה מזה שנים.
כתבי שנשמח.
בארבע אחר הצהריים הצפצפה הפעמון. חנה שלמה עמדה במזבלה, עוגת תפוחים ביד, נראתה מסודרת אך מתוחה.
שלום, אמרה, מביטה לצד.
היי, אמא, תיכנסי. קיבל דודון את העוגה והניחה על השולחן.
המתנה נמשכה. אורית ניגשה אליה.
תודה על העוגה, דודון מאוד אוהב אותה.
אני זוכרת, חייכה חנה שלמה. שמעתי על הגבולות שלך. קשה לי, אבל אני מבינה אתם מבוגרים. זה החיים שלכם.
אמא התחילה אורית.
אני רוצה ללמוד, המשיכה חנה שלמה. אני רגילה לשלוט, כל חיי זה היה כך. פחדתי שאחרים ישכחו אותי, אז יצרתי תירוצים כדי לבוא, לעזור, להיות שימושית. אבל אני מבינה שהדרך הייתה לא נכונה.
אורית הרגישה שהלב מתרחב. בפעם הראשונה היא ראתה בחמות לא אויב, אלא אישה שמפחדת מאיבוד משמעות.
חנה שלמה, אנחנו צריכים אותך, אבל לא כך. רק כחלק מהמשפחה, כמו סבתא לנדליות, כאמא לדודון. אפשר להביא מתנות, אבל קודם תודיעי.
אפשר? היא קראה ברוך. אולי אפגע במזון, או במרק, או במרקחתמאז, כל פגישת משפחה מתנהלת בתיאום, והקשר ביניהם מתחזק על בסיס של כבוד הדדי.
