אילת ואמא שלה ישבו על מיטה עתיקה חורקת. שתיהן עטופות בגדים חמים, כי חורף עכשיו, ורק לפני רגע אילת הצליחה להדליק את הספירלה בסלון.
אל תדאגי, אימא. הכל יהיה בסדר. אנחנו נסתדר. עכשיו אני מביאה לך את הכדורים.
אילת ניחמה את אִמָּהּ, למרות שבאמת אמא זו לא לגמרי שלה חמותה, ואפילו כמעט כבר לא חמותה…
ככה יצא, שחיו שם שלוש נפשות: האם, הבן וכלתו, אילת.
אילת התחתנה מאוחר, בגיל שלושים. היא הייתה האישה השנייה של דני. ואין, היא לא פירקה משפחה, כי כשרק הכירו, דני כבר היה גרוש.
לחמותה, טובה, אילת מיד נכנסה ללב. ולאילת גם החמות הייתה כמו אמא: מחבקת, מדברת, מבינה. אילת נותרה יתומה מגיל צעיר, בלי אף אחד, ואת מקום החום תפסה לה טובה.
נראה לי שאתן רוקמות עלי קומבינות, היה צוחק דני.
חמש שנים עברו להן ביעף, ואז פתאום דני התהפך נהיה קצר רוח, לא נעים, עם צעקות עליה וגם על אמא שלו. וכמובן, הכל בשם האהבה החדשה מהבית היה יוצא לבלות, וחוזר חצי עיוור.
יום אחד פשוט הודיע: אני עוזב. יש לך יומיים להזדכות על המפתחות. אילת עוד לא הספיקה לארוז, וכבר הופיעה המחליפה עם מזוודה מהודרת.
אולי אפילו עשתה את זה במיוחד, לראות את הגרושה־בדרך ולמרוח לה דברים בפרצוף רק שזה לא עבד. היא הייתה בלונדינית גבוהה, ריסים דרמטיים, שפתיים עבות, ומראה כללי של דמות מצוירת.
אילת פשוט לא התאפקה וצחקה בקול:
על זה החלפת אותי? על פינוקית עם ריסים של גמל? שיחקת אותה. לא מצטערת.
לפחות היא חמודה, אתן שתיכן כמו שתי דודות קשישות. שתיים שמדברות על מרק.
תעליב אותי, אבל למה לפגוע באמא שלך?
נשמה, היא הולכת לישון כאן גם? קרקרה הריסנית, אולי תיקחי אותה איתך? לא צריך פה אמהות.
כן, הגיע הזמן, אמא. נסחפת איתנו.
אבל לאן אלך? כל מה שהיה לי מהדירה, כל החסכונות, שמתי כדי לעזור לך לבנות את הבית הזה! נחנקה טובה.
פה אני לא צריך הצגות, בסדר? בכל מקרה, תישארי, אבל אל תצאי מהחדר שלך. מהיום, אלבינה היא המנהלת.
כפרה, שתיהן ילכו כבר.
זו אמא שלי!
לא צריך חמות בגרסה הזו, די לי איתך. אוֹף
אילת קצה בסיטואציה.
אמא, באה איתי למושב?
עדיף כבר למושב, מאשר להישאר עם כזה בן וזו…
תשבי רגע, אני אורזת לך.
אל תשכחי הכדורים, ואת הקופסה שלי, ואת התיק.
אילת שלפה מזוודה, זרקה הכל במהירות: הקופסה, התיק, הכדורים, ניירות, בגדים…
לא לוקחת כלום ממה שלא שלנו, פלטה אלבינה החתולה, נכון, דני?
דני עמד שם שותק. לא ידע מה עוד לעשות. הוא הבין שאמא כנראה כבר לא תסלח לו. ואולי כן בכל זאת, אמא.
אחרי חצי שעה אילת עמדה בחניה, טובה הגברת כבר במושב האחורי של הסקודה, מוחקת דמעות בלי לראות את בנה. רק אנחה כבדה.
לא קל לגלות שכל מה שנתת לא נחשב.
מה עכשיו נעשה, בת?
נסתדר, אמא טובה. שמרתי קצת כסף בצד, בינתיים יהיה לנו. עד שאמצא עבודה. ויש לך קצבת זקנה. לחם וחמאה נסתדר.
הם נסעו למושב שבו אילת בילתה את ילדותה. לשמחתן, יום עוד לא ירד. הבית קר, ואילת מדליקה בזריזות את התנור. מביאה מים, שמה תיון במיחם.
את לא פראיירית, איך את יודעת הכל?
סבא לימד. וטוב שלפני שבאנו קנינו מצרכים אין לי כוח לרכילות של מכולת פה.
הבית קיבל אט אט תחושה של חום.
מחר אעשה פה קרצוף יסודי.
דפיקה בדלת.
נו, סוף סוף הגעת, אומר השכן, יוסי, איך הגעת עם האוטו ביום חורף? צרות?
הכול בסדר, יוסי. נדבר מחר. כנס, שותים איתנו תה.
האמת, באתי להזמין אותך אלינו… רגע, מי זו הגברת?
זו טובה, אמא של דני. וזו יוסי.
אם תצטרכי עזרה, תפני.
תודה, הכל בסדר בינתיים.
עבר שבוע. הבית מבריק ומסודר.
את יודעת, אילת, גם אני בכלל מהכפר. התחתנתי עירונית, ואז הוא נהרג, כשדני היה בן 23. מכרתי דירה והשקעתי בילד. הוא הבטיח שאני תמיד איתו. תראי איך נגמר.
אל תבכי, אני יודעת. גם לי כואב. אבל אולי יהיו לך נכדים.
מהזו? חס וחלילה. ויוסי גר לבד?
לבד. אשתו טבעה פעם כשהצילה ילד של השכנה. מאז לא התחתן, אין לו ילדים. היה חבר של סבא, אפילו צעיר ממנו קצת. בעצם בגילך.
עבר חודש. דני נעלם מהרדאר אפילו אמא שלו לא עניין אותו. עד שפעם אחת, שיחה ממספר לא מוכר.
אילת?
כן.
בעלך נהרג.
טעות, יש הרבה דנים.
לא טעיתי. דני, היה שיכור, התנגש עם האוטו. הייתה איתו בחורה. רק היא שרדה, אפילו לא נשרטה. תצטרכי לזהות.
אלוהים, מה אומרים לטובה? למי פונים? יוסי! הוא יעזור.
אילת, מה קרה? את כמו סיד.
אמא, שבּי, חדשות לא טובות דני מת.
אוי ואבוי, בכתה טובה, זו אשמתי! זרקתי אותו!
אבל הוא סילק אותך!
נכון, אבל אני אמא. הנה קיבל את העונש.
אני נוסעת לזהות, יוסי איתך.
אני באה.
ואני בא איתכן, פסק יוסי. באוטו שלי. אין ויכוח.
קברו. אילת וטובה החליטו לעבור לראות את הבית. עכשיו הוא עובר אליהן בירושה: האם והאשה, כי דני לא הספיק להגיש גט היה עסוק באהבות ומשתי אלכוהול.
יוסי התעקש ללוות.
אני איתכן, בכל זאת נשים לבד. מי יודע מה מחכה.
הבית… איזה שינוי. הר של כביסה, כלים בכל פינה, ריח חזק ורקוב של עראק ובירה.
זה מה שהבן שלי הפך להיות? בחיים לא היה כך.
מה אתן עושות פה? זה הבית שלי! עופו! פרצה לה אלבינה בריסים הענקיים. אחריה זחל איזה טמבל לא לבוש.
תראי לי בעלות על הבית! אמר יוסי.
מסמכים? בעלי מת! אפילו עשינו חתונה!
הוא עוד בכלל לא התגרש!
מסיבה עשינו מראש, אז זהו, הכול שלי.
נגמרה החגיגה. עופי מפה! יש עוד מישהו?
ה”תמבל” נעלם לי בפינה. יוסי בדק שאלבינה לא גונבת כלום.
עכשיו צריך לבדוק את הניירות. אולי איזה צוואה, או הפתעה. והחלפת מנעול לא בטוח שאין לה עותק.
המזל היה עימן הניירות בסדר, החליפו מנעול.
רוב החפצים ישר לזבל. יוסי, אביר אמיתי, דאג לכל.
חבל לי שאתן חוזרות לעיר. התרגלתי אליכן.
נבוא לבקר. גם אתה תבוא כשתרצה.
אתן החזרתם לי את הנעורים. טובה בכלל מזכירה לי את אשתי ז”ל.
שמתי לב איך אתה מסתכל עליה… וגם היא עליך. מה, רומן ביניכם?
נו באמת, האדים יוסי.
בטח שכן!
תוך שנה יוסי וטובה התחתנו. הייתה שמחה בבית. אילת איתם, כמו בת. והמשפחה לא עצרה פה: תוך זמן קצר יש להם, לכולם, נכדים!
אילת נהייתה בסוף אמא. לא התחתנה שוב, אבל אימצה שני ילדים אח ואחות. הרי אי אפשר להפריד. רצתה אחד, יצא שניים.
להיות משפחה, למצוא קרובים ואהובים זה לא רק בלידה או בילדות. לפעמים, זה החיים שמסדרים לזה הזדמנות…
