דוד, קח לי את האחות הקטנה היא כבר כמה ימים לא אכלה! הוא הסתובב פתאום והקפיא מתדהמה.
דוד, בבקשה קח את האחות שלי. היא רעבה עד מצחייה
הקול הרך, המלא ייאוש, חצוי ברעש הרחוב, תפס את יעקב קפלן ברגע בלתי צפוי. הוא רוץ לא, הוא מתרוצץ כאילו אחריו רודף אויב בלתי נראה. הזמן לוחץ: מיליוני שקלים תלויים בהחלט אחת שצריך לקבל היום בישיבת ההנהלה. אחרי שמותה של רינה, רעייתו, אורו ותמיכתו, העבודה הפכה למרכז קיומו.
אבל הקול הזה
יעקב הסתובב.
מולו עמדה ילדה בת שבע, רזה ועצובה, עיניים דומעות. בידי היא החזיקה חבילה קטנה שממנה קלטו פנים של תינוקת. הילדה, עטופה בשמיכה ישנה ומתפוררת, מצערת בשקט, והבחור הקטן לחוץ אותה אליו כאילו הוא המגן היחיד עליה בעולם קריר ובלי חיבה.
יעקב עצר. הוא ידע שלא ניתן לבזבז זמן, חייב להמשיך. אבל במבט של הילדה או במילה הפשוטה «בבקשה» נגעו במעמקי נפשו.
איפה אמא? שאל בעדינות, מתיישב ליד הילדה.
היא הבטיחה לחזור אבל כבר יומיים לא ראו אותה. אני מחכה כאן, אולי תבוא פתאום, קולו של הילד רועד, יחד עם ידו.
קוראים לו מאיר. הקטנה אורלי. הם נשארו לבד לחלוטין, ללא פתק, ללא הסבר רק תקווה של ילד בן שבע שמחזיק בה כמו שבקנה בים.
יעקב הציע לקנות מזון, לקרוא למשטרה, לדווח לשירות הרווחה. אבל ברגע שהשמע את המילה «משטרה», מאיר רעד ולחש בכאב:
בבקשה, אל תיקחו אותנו. הם ייקחו את אורלי
באותו רגע יעקב הבין שאין לו אפשרות לעזוב.
בבית קפה קרוב, מאיר אכל בחזרתיות, ויעקב אכל בזהירות תערובת לתינוקות שקנה בבית המרקחת. במקומו התעוררה תחושה של חום שנקלע מתחת למען הקור.
הוא חייג למזכירה:
בטלו את כל הפגישות היום וגם מחר.
לאחר זמן קצר הגיעו השוטרים יוסף כהן ושרה לוי. שאלות רגילות, הליכים סטנדרטיים. מאיר לחזקה את ידו של יעקב:
לא תעבירו אותנו למקלט, נכון?
יעקב, מפתיע את עצמו, השיב:
לא אפנה אותם. מבטיח.
במחלקה החלו הליכים פורמליים. הצטרפה לכך ליז פרץ, חוברת ותיקה ושותפה לשירות הרווחה, שדאגה שכל הטפסים יומלאו במהירות אפוטרופוס זמני.
רק עד שימצאו את האמא, חזר יעקב לעצמו. רק זמנית.
הוא חזר עם הילדים לביתו. במכונית הייתה שקטה כקבר. מאיר אחז חזק באחותו, ללא שאלות, לוחש משהו מרגיע, מוכר.
דירתו של יעקב קיבלה אותם בחללים רחבים, שטיחים רכים וחלונות המשקיפים על כל תל אביב. למאיר זה היה כמו סיפור פיות מעולם לא חווה כל כך הרבה חום ונוחות.
יעקב הרגיש מבולבל. הוא לא ידע לשים לב לתה של תינוק, לחיתול, למתי להאכיל ומתי להניח לישון.
אבל מאיר היה שם, שקט, ערני, מודאג. הוא צפה ביעקב כמו בזקן שלא יודע מתי ייעלם, ובכל זאת סייע רטף את האחות, שר לולאיות, הניח אותה לישון ברוך, כמו זה שמיועד למי שעושה זאת שנים.
הערב, אורלי לא יכלה להירדם. היא הסתובבה במקבה, לא מצאה מקום נוח. מאיר ניגש אליה, לקח אותה בזרועות ושר לה מנגינה שקטה. אחרי כמה דקות היא נרדמה.
אתה יודע איך מרגיע אותה, אמר יעקב בחום בלב.
למדתי, השיב מאיר בלי טינה, בלי טענה פשוט עובדה החיים.
באותו רגע צלצלה הטלפון. קראה ליז פרץ.
מצאנו את האמא. היא בחיים, אבל עוברת שיקום התמכרות לסמים, מצב קשה. אם תסיים את הטיפול ותהיה מסוגלת לטפל בילדים, יוחזרו אליה. אחרת, המדינה תזהה אפוטרופסות, או אתה.
יעקב נשתק. בפנים משהו נצמד.
אתה יכול לאשר אפוטרופסות באופן רשמי. אפילו ללקוח. אם באמת אתה רוצה.
הוא לא היה בטוח אם מוכן להיות אבא, אבל ידע דבר אחד: הוא לא רוצה לאבד אותם.
בערב, מאיר ישב בפינת הסלון וצייר בזהירות בעיפרון.
מה עכשיו יהיה איתנו? שאל, מבלי להוריד את העין מהדף. בקולו היה הכול פחד, כאב, תקווה ופחד של שוב נותר לבד.
לא יודע, ענה יעקב בכנות, מתיישב לצידו. אבל אעשה הכל כדי שתהיו בטוחים.
מאיר נותר שקט לרגע.
יקח אותנו שוב? ייקח אתכם מהבית?
יעקב חיבק אותו חזק, בלי מילים. רצף של חיבוקים שרצה לומר: אינך עוד לבד. לעולם לא עוד.
לא אתן להם, מבטיח. לעולם.
באותו רגע הבין: הילדים כבר לא היו מקרים. הם הפכו לחלק ממנו.
למחרת, יעקב התקשר לליז פרץ:
אני רוצה להיות האפוטרופוס הרשמי שלהם, במלואו.
התהליך היה מסובך: בדיקות, ראיינים, ביקורים ביתיים, שאלות אינסופיות. אבל יעקב עבר את הכל, כי עכשיו היה לו מטרה אמיתית שני שמות: מאיר ואורלי.
כאשר האפוטרופסות הזמנית הפכה לקבועה, יעקב החליט לעבור. הוא קנה בית בפרברי רמת גן, עם גינה, מרחב, שירי ציפורים בבוקר וריח של עשב אחרי גשם.
מאיר פרח בעיניו. הוא צחק, בנה ארמונים משקיות, קרא בקול רם, הביא ציורים ותל אותם בגב המזגן. הוא חי באמת, בחופשיות, ללא פחד.
ערב אחד, כשמרדף את מאיר לישון, יעקב כיסה אותו במרפסת והבריש ברך שלו על שערו. מאיר הביט בו מלמעלה למטה ולחש:
לילה טוב, אבא.
יעקב הרגיש חום עמוק בליבו, ועיניים נדדדו.
לילה טוב, בני.
בקיץ, הוא אושר האימוץ הרשמי. חתימת השופט קיבלה על הנייר, אבל בליבו של יעקב כבר הכל היה מסודר.
המילה הראשונה של אורלי «אבא!», הפכה יקרה יותר מכל הצלחה עסקית.
מאיר אסף חברים, נרשם לקבוצת כדורגל, בא לפעמים עם קהל רועש. ויעקב למד לקשור קשתות, להכין ארוחות בוקר, לשמוע, לצחוק ולהרגיש שוב חי.
הוא אף פעם לא תכנן להיות אב. לא חיפש זאת. אבל היום אינו יכול לדמיין את חייו בלעדיהם.
זה היה קשה. זה היה בלתי צפוי.
אבל זה הפך להיות הדבר הכי יפה שקרה לו אי פעם.
