בעלי חזר בערב מאוחר וללא מילה הניח על השולחן חפץ כבד. זו הייתה הרגע שבו הרגשתי באמת כמה רחוקים הפקענו זה מהזה. השעון ציין 22:37, כשהשמעתי את המפתח מסתובב במנעול. במטבח דלקה רק מנורה קטנה מעל הכיור, ואני ישבתי ליד השולחן עם ספל תה קר שלא הגשמתי נגיעה.
המתנתי. למרות שלא רציתי להודות לעצמי, חיכיתי לו כמו בעבר, כשחזר משמרת לילה, מריח עשן וגשם, וקרא: “הגעתי, אהובתי”. הפעם הוא לא אמר דבר. נכנס, הסיר נעליים, זרק את המעיל בחוסר טיפול על הכסא. הוא לא הסתכל אליי. התקרב לשולחן והניח לפני חבילה עבה, ממולאת. בלי מילים יצא מהמטבח, כאילו ההמחזה עצמו מספיק כדי להסביר הכול. אבל זה לא היה כך.
החבילה נשענה בינינו כמו פצצה. בראשית לא מצאתי את האומץ לגעת בה. התבוננתי בה כאילו היא עלולה להתפוצץ ברגע. אולי במובן מסוים היא כן הייתה. הרגשתי שמשהו מתחלף. חודשים של הימנעות משיחות, חזרה מאוחרת יותר ויותר, שקט מרוחק, כאילו הוא נוכח ולא קיים.
סוף סוף הושטתי אליה ופתחתה. בפנים מסמכים, מסודרים, משוריינים בסיכות. בעמוד הראשון תביעה לגירושין. לא היה מכתב, לא מילה של הסבר, רק אותיות שחורות, משפטים משפטיים, תאריכים, סעיפים. קראתי בשקט. אפילו לא ידעתי מתי החליטו דמעותיי לזרום.
שבעה עשר שנות נישואין חופשות משותפות, חגים, צחוק סביב האש, וברור גם ויכוחים, עייפות, שגרה. תמיד חזרנו זה לזה. לפחות אני חזרתי. הוא כפי שהתברר עזב מזמן. רק גופו נשאר באותה כתובת.
שמתי לב שהדלת של חדר האמבטיה נסגרה. נשארתי באותו המצב, המסמכים בידיי, מחשבה אחת בראשי: “למה הוא לא אמר?” למה לא יכל להביט בעיניי ופשוט להסביר?
נכנסתי לחדר השינה רק אחרי חצות. הוא שכבר שכב במיטה, פונה לי גבו. “האם באמת זה כך היה?” שאלתי בקול שקט.
לא השיב. הדממה בינינו הייתה כבדה יותר מהשמיכה שהפרידה בין גופינו.
“ניסיתי לעצור אותך”, אמרתי אחרי הפסקה. “הייתי מוכנה לתרפיה, לתקן, לשוחח. אבל אתה בחרת בשתיקה ובבריחה.”
הוא הסתובב לאט. בחצי חושך ראיתי את פניו עייפות, אולי עצב קבוע, אך ללא מרירות, ללא אהבה. רק ריחוף של אדישות.
“לא ידעתי אחרת”, אמר. “חשבתי שזה יהיה פשוט יותר. כשאתן לך ניירות, הכול יתהווה ברור.”
“ברור?” חזרתי. “את יודעת מה ברור לי? שאין לי עוד בעל. אבל נותר לי מיטה ריקה, ערבים ריקים ושאלות שלעולם לא יקבלו מענה.”
הוא פנה חזרה אל הקיר. אז הבנתי זה באמת הסוף. ללא צעקות, ללא סוד נחשף, ללא תרחיש דרמטי, ללא מזוודה במעבר. רק שקט, והמחזה השקט המעטפה על השולחן שהכתה עמוק יותר מכל מילה.
למחרת ארזתי את חפציו, לא כדי להיפטר ממנו, אלא כדי לא לחיות עוד במעין רתיעה. ראיתי את עצמי ראויה ליותר מהיות “הזכות שלא הודעתי”. ראויה לאמת, למרות שהיא כואבת.
הוא עזב את הדירה כמה ימים אחרי כן. ללא פרידה, רק מפתח שהושלך לתיבת הדואר והודעה קצרה: “סליחה שלא ידעתי אחרת”.
עד היום זוכרת את הרגש כאשר סגרו הדלתות מאחוריו. היה ערב מאוחר, השמש שקעה וציללה כתמים כתומים על הקיר. הוא לקח תיק, כמה בגדים, מטען לנייד, מברשת שיניים ויצא כאילו יוצא למשימה עסקית. לא היו דרמות, אפילו מבט לא לאחור.
ואני ישבתי על הריצפה בחלל הכניסה והתחלתי לבכות. לא לצעוק, לא לזרוק צלחות. רק לבכות בשקט, עמוק, במשך זמן רב. לא היה זה עוד כאב האישה שננטשה. זה היה כאב האדם שחי במשך שנים ליד מישהו, חושב שהם באמת יחד. זה היה אנחת האשלייה.
אותו ערב פתחתי בקבוק יין אדום שנשאר לא נגע במשך שנים, הפעלתי מוזיקה שהייתה לנו משותפת. ובמקום לטבוע במרירות התחלתי לכתוב. תחילה כמה משפטים במחברת, אחר כך פיסקה אחר פיסקה. כתבתי על הכאב, על הבדידות במערכת יחסים, על איך אדם יכול לעבור לידך במטבח ובכל זאת להישאר בלתי נראה.
לא חיפשתי תשובות לשאלות של “למה”. הן הפכו ללא נדרשות. במקום זאת הסתכלתי במראה באמת הסתכלתי. ראיתי אישה עייפה, עם צללים מתחת לעיניים, קמטים במצח שהיו חסרים לפני. אבל גם ראיתי אישה חזקה, שהצליחה לשרוד פיצול שקט ולקום שוב.
כמה שבועות אחרי כן ארזתי חלק מהריהוט והזזתי את הסלון. הורדתי תמונות משותפות מהקיר ובלתי אותן לתיבה. חזרתי לרכוב על אופניים. נרשםתי לשיעורי קרמיקה. לאט לאט מאוד בניתי מחדש את חיי.
המוזר ביותר היה שבבוקר אחד קמתי ולא הרגשתי עוד משקל על החזה. בפעם הראשונה אחרי חודשים הכנתי לעצמי קפה ושתיתי אותו עד הסוף, מביטה מהחלון לא בריקנות אלא בסקרנות מה שבא.
משהו השתנה בתוכי. הלילה עם המעטפה על השולחן לא רק סיים את נישואיי. הוא עורר בי תודעה. הראה לי שלפעמים צריך לאפשר למישהו לעזוב כדי לחזור לעצמך.
ואף על פי שהצלקת הזאת עדיין חקוקה בתוכי, היום אני יודעת: עדיף להיות לבד מאשר להיות בלתי נראה. ועדיף להתחיל מחדש מאשר להישאר במשהו שממת במוות, כשאף אחד לא העז ליטול אותו.
