יום חמישי, 14 במרץ
היום נזכרתי במאבק המשפחתי שהשיג לי תמר, בת ה15 שלי, והחלטתי לתעד את הזיכרון כדי לא לשכוח מה למדתי.
היי, תמר, אם אין לך מה לעשות עם הכסף, תעזרי לאחי ארגנה אם עלי. שתיים עשרה אלף לשמן! קראה בקול רם.
תמר הציבה את הכוס על השולחן ולחצה את שפתיה בחוסר סבלנות. המשפחה מתנהלת כך שמרכיביה מבקשים ממנה כלכך הרבה עד שכבר לא רוצה לחגוג יומה או לשוחח איתם.
תמר, די להתבזון של הילדה ניסה להפריע אבא, דוד, בחיוך מתוח. היום אנחנו חוגגים?
כן, חוגגים גיחכה אם עלי. אחרי זה הנכדים שלי ילכו לשכירות בחדר משותף עם שכנים ששותים, ואני אתפלל שלא יקרה להם משהו. אם תתני את השתיים עשרה אלף לאחי, הוא יוכל לשכור דירת שני חדרים ולא רק חדר! והחתולים שלך יסתפקו במזון פשוט, בלי תפריט של קפה בר.
אמא, התחילה תמר בקול נרגז, החתולים האלה לקחתי בעצמי כי רציתי, ואני אחראית עליהם. ואורי, הבוגר, בן שלושים וחמש, צריך לדאוג לעצמו ולמשפחתו, שהקימה במתודולוגיה מודעת.
אורי נאנח, נמתח על הספה והסתכל בזלזול.
זו גם המשפחה שלך! הגבינה אם עלי בקול עז. אחיך, אחייניך! אם יש לך כמה חתולים ברחוב קח כל אחד. אנחנו תמיד האכנו אותם בקשיות וקופסאות משומרים, וזה היה בסדר. אך אתה מתנהג איתם כמו עם ילדות! אם אינך רוצה להקים ילדים, תן לעצמך למות לבד זה בסדר. אבל אל תתעלם מהחתולים שלך כשאחייניך מקבלים מתנות רק בחג.
הסבלנות של תמר שברה באותו רגע. שנים של פגיעה, הזנחה והפחתת ערכה כל זה פרץ החוצה בדמעות ששטפו את לחייה.
החתולים האלה טובים יותר ממשפחה קראה בקול רועש. הם אוהבים אותי ללא תנאי ולא דורשים ממני לבזבז זמן על חיי שלי. הם אף פעם לא ימאסו על הרצון שלי לחיות כמו שאני רוצה.
היא הסתובבה, רצה לחדר השינה ושערה את הדלת בחוזקה.
נראה איך יאהבו אותך אם תפסיקי לקנות להם את כל ההפתעות האלה! קראה אחרי תמר. העולם הופך הפוך. חתולים יקרים יותר מההורים…
קול האם נמשך, אך תמר ניסה לא לשמוע. היא נופלה על המיטה ומכסה את ראשה בכרית כדי לחסום את הצעקות. האח, אורי, השחרר את האמא כאילו הייתה ארטילריה כבדה והחביא אותה מאחורי חצאית שלו, כמו שהיו עושים תמיד.
זכרונות הילדות של תמר מטושטשים, כאילו מישהו נגב את הכאב. היא זוכרת איך ביום הולדתה החמישי אם עלי אפתה עוגת פטל כי אורי רצה, למרות שתמר ביקשה עוגת שוקולד עם נרות.
לאח שלי, החלק הגדול ביותר! אמרה אם עלי בחיוך, ואז חייכה לתמר בעיניים שלא עוד חייכו. את תקבלי פחות, בנות צריכות לשמור על המשקל מהיום הראשון.
אורי תמיד קיבל את הטוב ביותר: צעצועים, טיולים, מתנות, ותשומת לב. האם הייתה אל תומרן עליו באהבה ובתקווה. תמר נראתה כ”הרחבה” של אחיה.
האב, דוד, היה דוגמן של המשפחה המסורתית, מאמין שנשים מטפלות בילדים וגברים עובדים.
כאשר תמר גדלה, כמעט כל הקיץ בילה עם אם עלי בבית הקיץ בפרדס חנה. אורי היה עם חבריו בחוץ. גם אם ביקשה ממנו לעזור, הוא תיאר כאב ראש וקיבל תירוץ.
אבא ניסה בהתלבטות להתערב בחינוך, אך האוביס של הרגע עברה.
תמר, את רוצה לגדל נכס משולש? שאל בקול חצי לחוץ כשהוא היה לבד עם אשתו. הפסקי לו! גבר נורמלי צריך לשטוף את גרביו, לסדר את המיטה ולבשל לעצמו.
מה? אינך רואה שאתה לא עושה את זה, השיבה אם עלי. תן לו לחיות לשלו עד שיגיע זמן לבנות משק בית. הוא יימצא עוד עבודה.
ואז מה? הוא לא ילמד את זה בקליק!
אז האישה שלו תעשה זאת,
ואם היא לא רוצה לטפל באדם מבוגר כילד?
אז אנחנו מחפשים נורמטיביות אחרת.
ה”נורמטיביות” הגיעה מהר מאוד. תמר לא הייתה אפילו בת שש עשרה כשאורי הביא לבית בת עם עיניים גדולות וחסרות פיקוח, אלינה. היא התחילה לבקר בערביים, אחר כך בלילות, ולבסוף נמשכה לנצח.
ההבנה של לנצח הגיעה לתמר כאשר אם עלי ביקשה לשיחה.
בת שלי, אל תתגרמי, פתחה אם עלי בלי פתיחה מיותרת. לצעירים צריך מרחב אישי. תשי
הקמת לחדר של אורי, והוא יעבור אלייך.
תמר נכנסה למצב שעם החדר שלה, מרחב המפלט היחיד, הספרים והפוסטרים, היא נלקחה. חדרו של אורי היה מרווח, אך חסר פרטיות.
אמא, זה החדר שלי, התרגלתי אליו…
מבחינה טכנית זה של כולנו, בחדר שלנו בדירה המשותפת, את משתמשת בו רק זמנית. אל תגרמי בובה. יש מיטה, יש שולחן, מה עוד את צריכה?
היא איבדה את הקול למספר שניות. המילים האלו כאילו הצהירו שאין לה מקום אישי, ואין לה הזדמנות להסתגר.
אל תיגע בילד, התערב אבא. צעירים יגרמו לחיות או יעזבו אם אינם מרוצים. הם יאספו כסף לדירה מהר יותר.
אתה רוצה שהבן שלך יישן ברחוב? קראה אם עלי. מה אם קורה לו משהו? לא אסלח לך!
הורים תיארו תרחישים נוראים, והאב נכנע. באותו יום תמר העבירה את חפציה לחדר אחר.
כעת, חיי האחיות והחברים הפכו למרחב של חטא, האח צחצח פוסטרים, האם ניסתה להציץ במחשב, והחברה העתידית לקחה קוסמטיקה בלי רשות. תמר הרגישה מיותרת במשפחתה.
בקרוב ברחה אל סבתה שרה, חירשת בעין אחת וקשה על תנועה, אך עדיף לטפל בזקנה טובה מאשר לשמש רהיט דוממת בבית שאין לו מקום.
שרה הייתה וטרינרית עד הפנסיה, אוהבת חיות, תמיד נושאת מזון לחיות ולא מרשת בית לאף אחד.
איני רוצה שהחיות יקשרו אליי, אמרה. ואני לא רוצה להיקשר. אין לי כסף לרכש תרופות, והחיות דורשות אחריות. אם תקח אותם, תדאגי למזון, תרפא ותתן תשומת לב, ואם לא, אל תביאי אותם.
הן חיו יחד כעשר שנים. תמר למדה, בעודה עובדת ולומדת, שהרצון שלה להיות וטרינרית יכול להתממש לצד סבתה.
לאחר מותה של שרה קיבלה תמר את הדירה. למרות שהייתה חופשייה, הרגשתי בדידות עמוקה. לחברים היה תמיד עסוק, והלב רצה מישהו שידבק לצידי.
בבית של תמר חיו שני חתולים: סני והריזיק. סני נרצח כשהוא עדיין גור שלא יכול לקום על הרגליים האחוריות, ותמר לקחה אותו. הריזיק הגיע שנה אחר כך כשסני נמאס לו להיות לבד.
הבריאות של החתולים הייתה ירודה. אחד סבל ממחלת כליות, השני מבעיות קיבה. המזון הווטרינרי יקר, אך תמר קיבלה על עצמה את האחריות, והחתולים העניקו לה אהבה שמקלה על המשקל הכספי.
אורי, לעומת זאת, לא חשב כך.
יום אחד הוא הביא לתמר חולדה. הילדים רצו חיית מחמד, חפרפרת נראתה זולה. אף אחד לא חשב על הטיפול, ולכן החיה חלתה. כשתמר ניסתה להסביר שהכלוב צריך להיות שלושה פעמים גדול יותר, הגיע שליח עם מזון לחתולים.
שני אלף שלוש מאות שקלים, אמר השליח כשהוא הכניס את השקיות.
אורי הרים גבה והגיב ברגע שהדלת נסגרה:
אלפיים? זה שליש ממשכורתי! בטח שם כסף זהב!
אורי מעולם לא חסך לדירה. אחרי הולדתו של הילד הראשון הוא עבר עם המשפחה לחדר משותף במגרש משותף, שם נולד גם הילד השני.
זה מזון וטרינרי השיבה תמר. וקיבלתי גם הנחה.
אורי הנהן, אך לא חזר על הנושא. במקום זאת הוא הפך לאב בחג ההולדת של תמר.
היום תמר ישבה לבד בשקט, המשפחה הלכה, ובאמת הייתה מרוצה שכולם יצאו. היא לא חיפשה לחגוג עם אנשים שמצפים ממנה, אך לשבור מסורות איננה קלה.
סני, החתול הראשון, הריח את המצב, נגע באף רטוב על לחייה והמקשיב שלו. הריזיק ברך ידו על האצבעות הקיפאויות. הגרונאים שלהם פזרו רוגע במורד הלב. אולי הם לא ידעו לדבר, אך מצאו בתמר את התמיכה הבלתי מסוימת שמאף אחת מהמשפחה הביולוגית לא יכלה להציע.
הטלפון צלצל קו של אבא.
תמר, סליחה על כל הבלגן אמר הוא בקול עייף. אולי גם אני מבין עכשיו שהחתולים אינן בעיה בשבילי. אבל גם לא נכון לחדור לכיס שלך. הם לא צודקים.
מילותיו היו כמו תחבוש על פצע ישן. הוא לא שיפט את האם, ולא הכיר אותה, אבל אם היה משתתף יותר בחיי המשפחה, אולי הכל היה מסתיים אחרת. אני מודה לו על זה.
אחר כך חצתה השיחה עם קארין, החברה הטובה ביותר של תמר.
מזל טוב לעוד שנה בחיים! איך חגגת? שאלה קארין.
תמר השיבה בחשש, תודה, סבבה. קארין ידעה אותה והבינה.
אל תתייאפי, אני באה בעוד שעה, אמרה וקעלה.
לאחר שעה, בבית של תמר נוצרה המהומה; סני והריזיק ברחו מתחת למיטה. קארין, בעלה אביב ושתי חברות נוספות פרצו עם קופסאות פיצה, בקבוקי יין ועץ גריסה ענקית למלט.
זה בשביל החתולים, כדי שלא ישעממו הכריזה קארין.
המסיבה נראתה כמו תזכורת של קטעי יומנים ישנים, רעש, צחוק, חיבוקים, ברכות משוגעות האנשים האלו הצילו את יומה של תמר. הם קיבלו אותה כמו שהיא בניגוד למשפחה הדמוגרפית.
האורחים נשארו עד אחרי חצות, קארין נשארה לעזור בניקיון.
איך מרגישים? שאלה ברכות.
משוחררת. תודה. אתם הכי טובים.
סני ישן במיטה תחת השולחן, הריזיק על הכיסא, והעץ גריסה עומד בגמרה. קארין, שמחר נדרש לנסוע לעבודה, עסקה בכביסה.
ברגע זה תמר הבינה שהמשפחה, אם היא מזלגת, חשובה רק כשהיא מזדמן. אם אתה לא בר מזל עם המשפחה שבה נולדת, אפשר לבנות אחרת. אנשים שמגרגים לך מתחת לאוזן כשאתה בוכה, שמקפצים לביתך בלילה כשאתה מרגיש רע הם מהווים משפחה חזקה יותר מהקשרים הביולוגיים, כי הם מאוחדים לא מתוך חוב או אשמה, אלא מתוך אהבה.
השיעור שלמדתי: המשפחה איננה רק מי שמקשר בדם, אלא כל מי שבוחר לעמוד לצידי, לתמוך ולחמם, גם אם זה רק בקול של חתול שמזמזם.
