היום נכנסתי למחלקת הילדים במרכז הרפואי שערי צדק אחרי משמרת לילה עמוסה, והייתי עד לסצנה שלא אשכח עוד זמן רב.
בזמן שהמיטה הריקה של חדר 12 הייתה עדיין חמה מקרן השמש, ישבה על קצה המיטה בחוסר נחת בחורה צעירה, רגליה קפוצות למעלה. היא קראה שוב ושוב בקול מתנגנת:
הוא לא בשבילי. אני מסרבת לו. רק אורן הוא הרצון שלי, והוא אמר שהילד לא מתאים לו אז גם לי הוא לא מתאים. תעשו איתו מה שתרצו, זה לא משנה לי.
הצוות של המחלקה, דנה, האחות הראשית, ניגשה אליה באדישות:
ילדה, זה זדון לדחות את הילד שלך. אפילו בעלי חיים לא יעשו זאת.
היא חייכה בגיחוך, כמעט מזלזלת:
לי לא אכפת מה עושים בעלי החיים. תוציאו אותי מיד, או שאראה לכם לא אמרתי שלא תתנו לי את זה.
דנה נשפה עמוק והוסיפה:
את, טיפשה ברורה, תתפללי לה’!
חוויתי מיד שהדבר הוא מעבר לטיפול רפואי מדובר בהתעלמות מוחלטת מהאחריות ההורית. האישה, בשם אורית, הועברה לפני שבוע ממיון הלידה למחלקת הילדים. היא סירבה לחלוטין להאכיל את התינוק בעצמה, למרות כל הרצון שלנו לשכנעה, והסכימה רק להסיר חלב בבקבוקים, אך לא למקם את הילד ליד חזהּ.
הרופאה הצעירה, יעל, ניסתה להסביר לה כי כך עלול להזיק לתינוק, אך אורית גרפה וקראה שהיא תברח אם ימשיכו לדחוף אותה לשמור על הילד. יעל קראה לדנה, והיא נאלצה לשבת שעות ולנסות לשכנע את האם המוזרה שלא תיסע לדרום עם האורן, שבכוונה שלה לצאת יחד עם הילד.
דנה, שלמה בת שניים עשר שנים במרפאה, ידעה שעצם הימצאותה של האמא כאן כבר שלושה ימים הוא תירוץ כדי שהמקרה ייפתר. כאשר שמעה שהזמן המותר הוא שלושה ימים, אורית התפרצה בתוקף:
אתם משוגעים! אורן כועס עליי בגלל הילד הזה, ואתם מוסיפים לי עוד בעיה! אם לא אסע איתו לדרום, הוא יקח את קתיה ממנו!
היא בכתה וקראה לנו טיפשים שלא מבינים שקעתה רק כדי לקבל נישואין.
דנה נאנחה, הורתה למזוק ולתת לה ולורית ויטמין ואל-מרי, ופנתה אל הדלת. האחראית על המשמרת, מירה, הלכה אחריה. בפסגת המסדרון, מירה לחשה:
האם אתה מאמין שהילד יהיה בטוח עם אם כזאת?
דנה השיבה:
אהובתי, על מה נעשה? אחרת יועברו למחלקת תינוקות ולאחר מכן למקלט. המשפחה של ההורים היא חביבה, אולי כדאי שנשאל אותם.
באותו היום, אורית נחלצה מהבית והתקשרה עם הוריה. האב, גבר כועס ועמוס, הגיע לביקור שני ימים אחרי. הוא סירב לראות את הילד, אמר שהדבר אינו מעניינו, והמשיך לדבר על כתב של ויתור שיארוך את בתו. דנה נאלצה להסביר לו שהוראות החוק דורשות שהאם תבוא לקבלת הטיפול, ולא יחליף סוכן.
היום הבא, הגיעה אל החדר אישה נבוכה, לבושה בבגד לבן, שהייתה מורת הלימודים של האמא. היא באה לבכות, והצהירה שההורים של הילד יפנו לחו”ל. היא הייתה קפדנית, פרשה את ידיה על שולחן האחיות, ובכתה על המצב הקשה.
דנה הציעה לאישה לגעת בתינוק, בתקווה שהדמעות יעוררו ברגשות. האישה חיבקה את הילד, בכתה בקול רם, והודתה: כמה הוא מתוק! הייתי לוקחת אותו הביתה אם לא הייתי אסור.
באותו זמן, ראש המחלקה, ד”ר יעקב, נכנס לתחום, חייך והביט בילד ושאל: מאכלים מה נותנים לתינוק? הוא קרא לילד פוני. הביטוי נשאר חובק את כולם, והשם נשאר לתקופה ארוכה.
השהייה של פוני במחלקה נמשכה חודשים. אמא שלו ביקרה מדי פעם, משחקה איתו, וטעמה לטעון שהיא חוסכת על כרטיס טיסה כדי למצוא את האורן שלה. היא נראתה כמבינה את הצורך בטיפול, אבל תמיד יצאה בדמעות ובסליקות.
היא, יחד עם האמא והסבתא, לא הוציאו את הילד הביתה, אף שהן חיברו טפסים. דנה, שלא יכלה לשאת עוד את הסיטואציה, ערכה פגישה עם המשפחה וקראה להם למצב חירום רפואי. הילד, שקיבל מחלה קלה, הפך למחוסר משקל והיה חסר כוח. יעל, שלא ויתרה, נשאה אותו בזרועות, קראה לו לא דונאט אלא פילו.
בפעם אחת, האמא גילתה שהאורן נישא לאישה אחרת. היא פרצה בשיגון וקראה שכל מה שסביבו הוא מכשול, שהילד הוא המכשול העיקרי. היא גרמה לעצמה לכתוב ויתור על הילד, והניחה את הטופס על שולחן ראש המחלקה, והלכה.
לאחר מכן, ראש המחלקה קרא לדנה, והם דיברו בקצרה על דרכי פעולה. דנה חיבשה את משקפיה, ניגעה בטורח על המעיל הריק שלה, והבינה שמשהו היה צריך להשתנות.
פוני, במקביל, נרדם במיטה, כשאחות באה לבקר, הוא נאנק ופרק מבטו, ויצא ממנו קריצה של עצב עמוק. האחות חיבקה אותו, וגרמה לו לצחוק קטן.
היום, כשחזרתי הביתה וכתבתי את כל זה ביומן, חזרתי על המחשבה: כמה פעמים אנחנו משאירים את הקולות הקטנים שצועקים ללא תשובה? כמה פעמים אנחנו מתעלמים מהאחריות שלנו כלפי אלה שאינם יכולים להציל את עצמם?
לקח של היום: אין להסתיר את הפחד מאחריות, אלא להושיט יד, להקשיב ולפעול מתוך אהבה אמיתית, גם כשקשה במיוחד.
