גרישקה הכפוי טובה

בוקר אחד, בזמן שישבתי בעבודה, קיבלתי שיחה מיהודה הבעל שלי. הוא הודיע לי שהוא אחרי העבודה הולך ישר לדירת משפחת כהן, לחגוג את “יום המהנדס” עם החבר’ה. “אם בא לך, תבואי,” הוא הוסיף באדישות, כאילו ברור לו שאשאר בבית ואשקע או בספר טוב או מול המחשב.
“סבבה,” עניתי בלי התלהבות, למרות שבפנים כבר תכננתי להפתיע אותו. בהפסקת צהריים רצתי לקניון וקפצתי לחנות הפרפומריה. המקום היה מפוצץ בנשים שהתלבטו מול מדפים צבעוניים.
העין שלי מיד קלטה בושם יוקרתי בקופסה השחורה והמבריקה הופיע גבר הורס, עם מימיקה נועזת וחצי חיוך מתריס. בדיוק יהודה שלי, אחד לאחד.
המוכרת ארזה במהירות מתנות בנייר אלומיניום מרשרש, הדביקה סרטים נוצצים. פתאום אישה מבוגרת צצה מאחור ואמרה בחיוך: “יאללה, תביאו לבעלים בושם, אבל מי באמת יהנה מהריח? החברה בעבודה אולי, אתן בטח לא ראשונות בתור”
כולנו צחקנו, אבל אני דווקא חשבתי לעצמי שתכלס, ככה זה תמיד היה אני משקיעה ביהודה, והוא בעיקר לעצמו ואולי גם לסביבה. כשהיינו צעירים, הייתי מאוהבת בו עד כלות, והוא איפשר לי לאהוב אותו, כאילו עושה טובה. כשהתחיל ללמוד הנדסת תוכנה בלימודי ערב הייתי כותבת בשבילו את כל התרגילים עד מאוחר בלילה. כשנולדו הילדים כל הדאגה נפלה עליי.
פעם הרגשתי את התודה שלו. עם השנים התרגל, קיבל הכל כמובן מאליו. כלפי חוץ, המשפחה שלנו נראית מושלמת יש פרנסה טובה, שקט, ילדים מוצלחים. אבל אחרי שהם עפו כל אחד לדרכו, נשארתי רק עם יהודה, והבנתי שמשהו חסר לי עמוק בפנים.
אמא שלי, כבר לפני עשרים שנה, ניסתה לשכנע אותי: “הוא כל כך יפה, והוא יודע את זה! כל הבנות יביטו עליו, אבל את תהיי האחרונה בתור”. צדקה בכל מילה.
אז מה יש לנו כאן? סעיף ראשון אשה לא נאהבת. סעיף שני כבר 43, סעיף שלישי למי בכלל אכפת
ניגשתי לחלון. השמש הרביצה, כבר האביב הגיע. “עוד שניה יום האישה,” חשבתי. “מה זה משנה? שוב אהיה לבד. רוב החיים כבר מאחורי ומה נשאר קדימה”
פתאום שמעתי ציוץ משוגע, ואחריו דפיקה עיקשת על החלון. הסתכלתי ועל החלון פסע לו דרור קטן ומקורנן, מסתכל עליי עין בעין מזווית מצחיקה.
“כנראה שזה סימן,” חייכתי לעצמי. וכאילו בשביל לאשר את ההרגשה, השעון תלה צלצל לשעה.
אז נגמרה ההתלבטות. סעיף ראשון אם אף אחד לא אוהב אותי, אאהב את עצמי. טרקתי דלת ורצתי למספרה, ומשם לעוד קניות קטנות.
בשבע בערב עמדה מולי במראה אישה חדשה, כמעט שלא זיהיתי את עצמי. שמלה שחורה קטנטנה, תספורת קופצנית, גווני שוקולד ודבש, איפור מדויק עיניים עמוקות עם טוויסט קטנטן, שפתיים מעודנות מבריקות. וואו, בת 40 החיים מתחילים עכשיו, לא?
נכנסתי למטבח, מזגתי לי כוס יין, ונפנפתי עם המראה “לחיים! סעיף שלישי מי צריך בעל שלא יודע להעריך אישה כזאת?”
בערב, כשהגעתי לדירה של הכהנים, נכנסתי עם עקבים דקים כאילו שטפתי על המסלול. מיד קפצו כמה גברים לעזור: להוריד לי את המעיל, למשוך כיסא, להציע תפוח עסיסי. “אה, באמת מה אתם אומרים? בעלי פה? לא שמתי לב בכלל”
יהודה, שאבד את עשתונותיו, לא ידע מה לעשות עם הפריצה שלי והתבלבל לגמרי מול המבטים הנלהבים של כולם.
למחרת, כשניסה להחזיר שליטה, אמר בקול הציני הרגיל: “אנחנו מתכננים לאכול ארוחת בוקר מתישהו?” רק שהפעם, טעה בכתובת. בצד שלו כבר לא הייתה “תביאקחי” הישנה.
לידו שכבה אישה רכה, שובבה, עם ביטחון עצמי מרקיע שחקים.
בלי להסתובב בכלל עניתי לו בקול מפונק: “ומה, הכנת כבר ארוחת בוקר, חמוד?”
נמתחתי עוד קצת וחשבתי בעונג, תוך כדי שהתגלגלתי לעוד שנייה שינה: “ככה זה יהיה עכשיו. ואם לא, תמיד אפשר לחזור לסעיף השלישי”