רחוב טשרניחובסקי בתל אביב היה שוקק אנשים עם סנדלים עור מבריקים, תיקי מעצבים יקרים, ופנים שמסתכלים ישר קדימה, כאילו אין דבר ראוי להתעכב עליו בצדדים. יגאל, בעלים של ב.מ.וו M8 נוצצת בצבע אפור, עמד נרגז לצד הרכב ושלח פקודות רמות דרך הטלפון הנייד, ממש ליד מרפסת הקפה המוצלת.
פתאום, מתוך ערפול לא צפוי, ילד קטן, אולי בן חמש, חלף אל תוך החלום. הוא לבש חולצה מוכתמת והחזיק דלי מים עכור שכמעט היה גדול ממנו. בתנועה חדה, הוא התיז את כל המים באוויר והתזים השחורים והחומים ציירו קשת חולין על הדלתות ועד החלון של הב.מ.וו.
הרחוב עצר נשימתו, כאילו הכל קרה מתחת למים. ניידים הונפו, מסכים נדלקו. יגאל הסתובב בבת אחת, עיניו נוקשות בכעס חסר הגיון.
“אתה השתגעת?!” נבח.
הילד עמד קפוא, הדלי ריק, עיניו לא מרפות. שפתו התחתונה רעדה אבל מבטו נשאר קשוח.
“החנית על אמא שלי.”
העולם נדם. אפילו רחש המכוניות הפך להד רחוק.
יגאל מצמץ, אבוד בין חלום לערות.
“מה…?”
הילד הצביע בעדינות לעבר המדרכה. המצלמות פנו יחד איתו כאילו הן אורגניות.
חבילה טרייה של פרחים נראתה מעוכה תחת הגלגל הקדמי. תיק צד נשי היה צמוד אל הגלגל, רצועה קרועה בוקעת החוצה כמו לשון שנשכחה. העולם התחיל למלמל.
יגאל נסוג צעד אחורה, פניו מתבהרות כמו בדוק שחור שמתרופף. “לא שמתי לב…” מלמל.
“קולו של הילד נשבר: “היא מוכרת פרחים…”
מבע פניו של יגאל השתנה. הוא כרע ברך, שלף בזהירות את הצרור המרוסק, ובעומקו צפה פתאום בצמיד דק שנכרך סביב הברזל.
היד קפאה באוויר.
הוא הרים את הצמיד, כאשר הדם עוזב את פניו ואז מנער את ראשו.
“לא… אלמה?” לחש.
הילד הביט בו, הדמעות כבר עולות. “אתה מכיר את אמא שלי?”
בטרם יכול היה יגאל להשיב, דלת הרכב האחורית נפתחה מתוכה באיטיות. קול נשי, חלש ועדין, בקע ממנה
“…אלעזר?”
הילד והגבר הסתובבו יחד, עיניהם נפערות. וברחוב, גם הצופים מאחורי המסך וגם אלה שמולם, חדלו לנשום כאילו חלום סער נשטף לים של שקט.
