ואל תוותרי! הבטחת שאת תתפטרי!
יוסי, אתה בטח משוגע? שואלת דליה, מתעוררת מההלם. מי מתפטר מתפקידים כאלה? את יודעת כמה משכורת שם?
משוגעת לכסף, משיב יוסי בחוסר סבלנות. או שהשלטון גרם לך להסתחרר?
הקורא מתעייף מסצנות שבהן הגיבורה מתבכת על כוס תה קר. אבל היא לא שותה קפה; היא מתבוננת במחשבות על כוס תה מזוהמת, והמתח מתפשט. אפשר להחליף תה במיץ, בחלב או במי פרי, אבל העצב לא ייעלם.
דליה יושבת בכורסה רכה, אך לא בנוחות היא יושבת על קצה הכורסה, משחררת את הראש על כוס תה שכבר קיררה. מחשבותיה כבדות והמצב חסר מוצא. רק הילד שלה, עמית, אינו רואה את כל זה. קייט הקיץ של המשפחה לוקח את הילד חודשים שלמים, מבטיח לחזור שמח.
הקיץ מוסיף רק משקל למחשבות, רק בעקיפין. האמת היא שיוסי, בעלה של דליה, הוא הגורם המרכזי. המילה «היה» גורמת לתהייה: האם הוא עדיין בעלה? האם הוא כבר לא? סוג של «בעל של שרדינגר».
בדיוק לפני שהדלת נפתחת, יוסי משלים:
מספיק! לא רוצה לראות אותך! הרסית לי את החיים! אני הולך!
האם הוא נוחת כאן לרגע או לנצח? מתי הוא חוזר? כמה זמן? השאלות נותרות ללא תשובה.
הקיץ של עמית, שהשלים את עלותו מהבונוס של דליה, גורם ליוסי להרים קול:
כדי לבזבז ארבעים אלף שקלים מהתקציב המשפחתי, צריך תבונה! אבל חייבים לדבר! אולי יש לנו צרכים חשובים יותר?
דליה משיבה:
יש לנו כסף! מה שאנחנו צריכים, קונים!
כשהקול של יוסי נשמע מהדלת, דליה מרגישה את הכאב של ארבעה עשר שנות נישואין שנקרעו מדיבורים כאלה. היא מרגישה שאין לה אשמה, בעוד יוסי מתרברב שהיא «האישה הגרועה ביותר».
אם אהבת אותי, לא הייתה חודרת לשום מקום! הייתה יושבת בשקט, נהנית מהחיים! במקום זאת, אתה רוצה לקפוץ גבוה!
ומה איתי? רק על עצמי חשבת! אם חשבת על המשפחה, היה הופך לאשת בית מושלמת!
דליה לא מבינה מה היא עשתה לא נכון. היא עובדת, מגדלת את העבר, לא משכיחה את הבית, נותנת ליוסי אהבה וחיבה. היא שואלת במישרין, מקבלת רק צעקות, האשמות ותלונות.
למה? על מה? שואלת דליה, והתה ממשיך להתקרר. ואם הוא מצטבר מזמן, למה רק עכשיו? הקיץ כאן מפתיע
המרחב המשרדי, שמבולבל במבנים של משרדים בתל אביב, הוא כמו מבוך ללא מפה. העובדים לומדים את המבנה, והבנין הופך ל”כפר נמלים” של עסקים. כאן פגשו דליה ויוסי, שניהם מנהלי מכירות בחברות שונות, שמקבלים מספר טלפונים ונתונים קרים, ומבצעים שעות של שיחות קירור.
בזמן הצהריים הם נוהרים לשוק הפתוח, שם נפגשים. אם לא היה הפארק, אולי לעולם לא היו נפגשים.
הקשר שלהם מתפתח, והחיבה מתפרצת. נישואיהם קצרים, אך צפויים.
הם מחליטים לא למהר עם הילדים. דליה גרה בדירה שירשה מסבתה, אך היא רוצה שהבית יהפוך למקום של אהבה, וצריך לעבוד בשביל זה.
החיים לא ניתנים לדחוף למחר, כאשר הצעירות דורשת מחייה. המשפחה הצעירה רוצה להתרכז אחד בשני, אך מצא את עצמה מתפזרת בין הצלחה מקצועית ופרטיות.
כאשר הגיעו שלוש שנות נישואין, דליה מודיעה:
קיבלתי קידום, ואני בהריון.
יוסי מתלהב:
איזה יופי! מה שמח אותך יותר?
הילד, בטח! משיב יוסי. הקידום שלך לא ייעלם! אבל צריך ללדת!
בזמן שדליָה מתבוננת שוב על כוס תה קר, היא מבינה שהקידום לא הגיע ליוסי. הוא בחר במקום קידום ילד.
במהלך חופשת הלידה של דליה, כל האחריות כלפי המשפחה נופלת על יוסי, שמנסה להצטיין בעבודה, אך הקידום לא מגיע לו.
כאשר דליה חוזרת מהחופשה, מציעים לה את אותו הקידום שהיא דחתה בגלל ההריון.
מתח קל משתרר במערכת היחסים, דליה מייחס זאת לקנאה בילד, ויוסי מתחיל להגיע מאוחר יותר לעבודה.
הקידום המשותף של שני ההורים מתרחש באותו זמן: יוסי הופך למנהל בכיר, ודליה מנהלת מחלקה. יוסי מקבל ציפורים, אבל חוסר בתשבחות. הוא מתחיל לדחוף את דליה להתמקד בבית ובילד.
בקרוב אני אהיה ראש המחלקה, אומר. למה תתיישבי במשרדים האפורים? את יודעת שאת תעדיף להיות בבית עם הילד!
דליה משיבה:
לא יכולה לעזוב כשקיבלתי קידום! הם בוטחו בי! איך אוכל לאכזב אותם?
אז העבודה חשובה יותר מהמשפחה?
היא מרגישה שכל דבר חשוב, היא מצליחה לשלב בית, עבודה וילד.
אציע: אסיים את המשימות שהוטלו עלי, ואז אפנה את הפעילות ואעזוב, מציעה דליה.
יוסי מסכים, מבלי לדעת מה מתכנן ההנהלה של דליה.
יום אחד הוא מביא לה פקודה:
לא ביקשתי! לא שאלו אותי! רק היום הגיע המנכ”ל המרכזי, חיבק, נתן פרחים, חייך!
יוסי מתעקש:
אל תוותרי! בואי ביום שני ותוותרי! הבטחת שתתפטרי!
דליה משיבה:
יוסי, אתה משוגע? מי מתפטר מתפקיד הזה? אתה יודע כמה משכורת? נוכל לשפץ את הבית, לקנות רכב, לשלוח את עמית לבית ספר טוב! נוכל לצאת לחופשה, לא לחסוך שלוש שנים!
יוסי משיב בחוסר סבלנות:
רק בגלל הכסף? או שהכוח משגע אותך?
דליה משיבה בביטחון:
אני חושבת קודם כל על המשפחה! אני מצליחה לתפוס את העבודה והבית, הכל נקי ומסודר. בשבילך תמיד מוצאת זמן!
לאחר שהרכב נרכש, היא נותנת לו את המפתחות, הכל חוזר למסלול. השיפוצים מושלמים, עמית נכנס לבית ספר מצוין, והחופשות מתרחשות פעמיים בשנה.
פתאום מגיעה דרישה חדשה:
נצטרך רכב נוסף, ואני רוצה לחזור לנהוג בעצמי.
מה, אתה כבר לא מספיק נהג בשבילי?
הם עדיין עובדים באותו מבנה.
מעבירים אותי למטה, במרכז תל אביב, משיבה דליה. אם תביא אותי לשם, תיפגע בפקק המשפחה.
יוסי משיב עם קבלה של רהיטי משא:
אם צריך, נלך, אבל זה באמת צריך?
דליה מרמזת:
כשיש לך מנהלים שמחפשים אותך, נצל זאת וקח כל מה שמוצע!
הזמן יעבור, והקיץ של עמית חוזר עם עלות של ארבעים אלף שקלים. דליה מאמינה שזה יועיל לילד, מעבירה את הכסף ללא היסוס.
היא מבינה שהקול של יוסי נגרם מהשקעה של חצי הבונוס שלה, וזה כמעט חצי מהשכר החודשי שלו.
בזמן ששתייתה של תה קרים מזכירה לה את העבר, היא מתבוננת במחשבות שלה ומתארת את הצעד הבא.
קנאה! מתבהרת ההבנה. זו קנאה רגילה, ויוסי עדיין לא עבר לתפקיד בכיר יותר! ארבעים אלף שקלים עבורו זה יותר מחצי השכר, ושבעלה רק עלה במדרגות אחרי חמש-עשר שנות עבודה.
זיכרונותיו של יוסי שמר על דליה, שדחף אותה להתפטר ולהיות אשת בית, מתעוררים שוב.
בדיוק כשמתקרב הפתרון, נשמע צליל של מפתח במנעול זה יוסי חוזר הביתה.
דליה נחה בורסה, תנוחתה נראית רזה ונינוחה.
חזרתי, אומר יוסי, נכנס לחדר.
בשביל הדברים? שואלת דליה.
הוא משיב במבט מזלזל:
חזרתי הביתה!
לא! חייכה דליה. אתה חזרת רק בשביל הדברים! אני לא רוצה עוד לחיות איתך!
סלח לי, קוטע הוא, מתקרב למזרן.
לא סולחים! משיבה דליה בחוזקה. אני לא מתכוונת לסלוח, כבר אמרת לי הכל! החלטתי! לא צריך לי בעל כזה! אני מרוויחה יותר ממך, ואני לא אשימה אותך!
מה, חשבת שאת עלי? צועק יוסי. כולם יודעים איך השגת את הקידום! את, המנהלת!
התה כבר קר, והנזק היה גדול יותר. יוסי מנגב את פניו.
על כוס תה חמה שעדיין לא התקררה, דליה מבינה שהרוח התחרותית של יוסי נרכשה עוד לפני שהקשר שלהם התחיל, והוא ניסה תמיד לעקוף אותה. ככל שהפער גדל, כך נשרף הלב שלו. אך האם היה אהבה? דליה תחשוב על זה כאשר תשתה כוס תה חמה נוספת.
