אוי, תני לי לספר לך מה קרה עם אורי ונועה, שנראה שהם נתקעו במצב של “גירושין”.
אורי מתעסק בחדר, הולך וקורק את מדף הארון כאילו מנסה לברוח ממחשבותיו.
והיו אתה חושב שאני רק אחזיק בצדק, מסתכל עליך כמו על פטירת הרוח?! צעקה נועה, זרקה את התיק שלה על הספה. גירושין וחלוקת רכוש! קח את השקליים שלך ותצא. זו הדירה שלי.
אולי הדירה שלך, אבל כל מה שבפנים שלי. קניתי הכל בעצמי.
אז תתרוצץ! הרימה נועה שיער מהמצח, והביטה בו בבוז. תתפזר, לא רוצה לראות אותך יותר!
אורי ונועה נישאו לפני כשנה, באהבה גדולה, והם לא יכלו לחיות בלי זה. נפגשו ביום קיץ חם ברחוב, החלו להסתכל זה על זה, עברו זה ליד זה, ואז שניהם הסתובבו בו זמנית, חייכו, עצרו, והתחילו לשוחח. הוא הלך לשלום, נפרדו עד הלילה, בבוקר נפגשו שוב ולא נפרדו עוד.
הכל היה מושלם עד אתמול, כשנועה פתאום ניהלה קנאה בקולגה לשעבר, רוני, שהפגשו במקרה בקניון.
נועה כמעט לא זיהתה אותה בחיקה של האישה עם שפתיים מנפחות היה ידוע ככיתת הלימודים של נועה.
מה, לא הכרת? תפסה אותה נועה בשרוול. או שלא ראתה? ראיתי אותך משם, לא השתניתת, עדיין אותו סגנון אפור
רוני? סליחה, לא הכרתי נועה נבוכה, נראתה כאילו היא פוגשת את אמא של רוני. רוני חיקתה את הסגנון והתסרוקת של נועה ונראתה כעשרים וחמש יותר מביתה.
נשב בבית הקפה? נדבר, הציעה רוני. הרגליים מתות לי, ריצה בבוקר, קניות. אבא חוגג יובל, שלחנו אותי עם רשימת קניות, חצי לא מצאתי.
למה לא נשב, אמר אורי בחיוך, אני רק רוצה לאכול משהו, רעב לי.
נועה לא התנגדה. אחרי הסיום של תיכון, הם לא נפגשו עם רוני כמעט עשר שנים, והייתה לה סקרנות לשמוע איך החיים הסתדרו לכל החברים שפוזרו ברחבי הארץ.
אורי הזמין לעצמו חזה עוף עם ירקות, בחורות הזמינו גלידה.
זוכרת את יובל? שאלה רוני את נועה, מביטה באוהב. דניס, שמרוץ אחרי.
זוכר, בטח. אולי את היא שמסתירה אותו בחדר ההלבשה?
בדיוק! הוא רכב איתי שנתיים. עכשיו הוא בתל אביב, שם המשפחה שלו, משקיע טוב. מי היה מדמיין?
ראיתי תמונות בקבוצה. חשבתי שהוא רק בטיול. ומה עם יעל וורלמוב? לא רואה אותה כאן.
לא יודעת, המשפחה מורכבת. היא ילדה, הוא נעלם. תמיד היו לה בחורים. וזוכרת את יובל פחומוב? הוא קרא לי בריקוד סיום בתום? המשיכה רוני, מביטה באורי. נישא, התגרש. מצייר לבבות תחת תמונות, לא בעיניי. ומה עם גיא? נישא, הפך לחקלאי!
מאיפה הוא שלי?
לא רצית לרדוף אחרי? צחקה רוני.
אורי משכה את החזה, לא שמח לבילוי הנשיים.
נועה מתחילה להתלהב.
לא רדפתי אחרי גיא, אתה בטוח טועה, היא שלפה ממזוודה מראה ומשחה, חידדה לשפתיה, אורי, סיימת? הגיע הזמן, יש לנו הרבה מה לעשות.
הם קמו, נפרדו, אבל רוני לא רצתה לעזוב מהר.
באים ברכב? תביאו אותי? אני קרובה, לא רוצה לשאת תיקים בתחבורה.
היא ישבה על מושב קדמי ליד אורי, הניחה תיק על ברכיה, ושינתה תסרוקת בקצת פשפוש.
חשבתי שהרכב שלכם שיקי, אבל הוא חמקמק. לא נותנים הלוואה? הייתי עוזרת לבעלי לקנות משהו טוב יותר.
שמעת, אהובה? אמר אורי בחיוך, פונה לנועה. מה חכמים אומרים. רציתי, ואת אומרת יקר, נגמר לנו המשא.
אין שום דבר, צריך רכב אמין, המשיכה רוני, עם שפתיה מצוירות כמו ברק. על הדרך הזאת המשלמת רחוקה. אחי באירופה הביא לי מכונית, חחח זה לא משווה! אם תרצו, אתן לכם מספר, הוא ימצא לכם משהו.
את בוחנת כבר? צחקה נועה. עוזרת לאחיך בעסק? טוב, תני לי את המספר, אולי נצטרך למועד לעתיד.
נועה הייתה בתת-מתח, יושבת מאחורי רוני, מנסה להיראות רגועה ומשעשעת, משנה את השיחה למשהו מצחיק.
כשהגיעו הביתה, נועה נפתחה בקלות.
מי היא טובה, ואני רעה? נחתה על אורי. לא נתת לבן למכור מכונית? חיסכת כסף? בואי לפה, אל תסתתרי!
מה זה? תהה אורי. לא מבינה את ההומור שלך, מתחרפת?
מה? תן לי לשמוע. לא ראיתי אתכם מתזים אחד לשני? אם לא הייתי ברכב עכשיו, היית כבר משולב! היא מבזה אותי ואתה מאשר.
די, נמאס לי. ויכוח בחינם. נמאס לי.
אה, נמאס לי ממך? נמאס לך שמדבר עליך? בטח, זה היה ברור. גירושין!
למה את מתפרצת?
אמרתי הכל.
את יודעת, אם את עושה סצינה רק על כך, אולי באמת למהרנו.
בדיוק!
היא חשבה רק להבהיר אותו, להבהיר לו, לחשוב שהוא יבקש סליחה, אבל היא לא ציפתה שהוויכוח יגיע למצב הזה, ולא הייתה מוכנה לוותר.
גירושין, זה גירושין. נעמד אורי במרכז החדר, הסתכל סביב. נחלק את הרכוש כמו שצריך.
תמיד ידעתי שאתה צנחן.
אם אני דורש צדק, זה אומר שאני צנחן? אני לא טיפש, לא אתן לכל בובת תינוקת. אני לוקח את הרהיטים, נותרת לך הדירה.
לא, אנחנו קנינו את הרהיטים ביחד. נחלק חצי חצי. לי ארון, לך מדף, לי ספה, לך שולחן, לי
חכה! מה זה חצי חצי מוזר. ואני אסיק את הספה איתי, קניתי אותה בכספי.
רואה שאין טעם לדבר איתך. הספה לא אתן לך. אקרא להורים.
טוב, זה נשמע חזק. אני אף אני אתקשר.
ההורים הגיעו מהר, ניסו לגשר על השניים, אבל מהר הבינו שזה רציני.
אתם בטח דאגתם לדירה, אפילו אם היא קטנה, אמרה חם האמא, אבל אנחנו שילמנו את החתונה, עזרנו ברכישות ריהוט, במכונית, בתיקונים. בנוסף, שכרו של אורי פי עשר משכר של נועה. הוא מזין אותה, קונה לה נעליים ובגדים. אם נחשוב על זה, נועה צריכה לתת לנו את הכל.
החם האבא עמד בשקט, מנגב זיעה מהמצח, מתבייש להתערב.
די, אלינור, נצטרך עורכי דין. נפרד בבית משפט. אין טעם לבזבז זמן ולפגוע בעצמנו עוד יותר.
הוא קיבל קו ויצא, סימן שהשיחה נגמרה.
נועה, את איתנו? שאלה האמא.
לא, קמה נועה בעמידה קרב, אשמור על הדירה שלא יגנבו לי דברים.
אז לבית המשפט, נלך לגבות כל הקבלות, כל המשיכות מהבנק. תתנו לנו את כל מה שמגיע. אתה, אורי, תדאג שלא ייעלם שום כף או כף.
כן, כן נענעה נועה במבט מזועזע, מחרתיים נבין מי כאן באמת.
היא נותרה בודדה, מתפרצת בחיוך.
אתה חושב שיש לי תירוצים? היא קראה לאורי, אני לא אתן לך את הספה. היא שלי! קח כל מה שבא לך ובא לחזור עם זה.
אנחנו בחנו ובחרנו את הספה יחד. היא שלך כמו שלי. והשכר שלי גבוה ממך, קנינו הכל איתו. נועה, תפסיק להסתכל.
מה אתה עושה? אני עבדתי בשבילך שנה שלמה! טבחית, ניקיתי, כביסה, שטפתי כלים! ובמיטה אף לא נתת לי לישון!
זאת גם עבודה? ברור! צחק אורי.
חשבת שמצאת עבדה חינם? קניתי הכל, טוב.
האמא של רוני הציעה מספר, אולי תעזרי?
קיבלתי?
הוא נעצר במרכז, הרים גבה, נגש אליה עם חיוך מרושש.
הספה הייתה קפיצית ונוחה.
בבוקר היא נבהלה כשחזרו הביתה.
למה אתה מצחקק?
מבטיח שלא אפסיק לחשוב על הספה המושלמת הזו.
אה, על הספה!
עם מי עוד?
תנאי, אודיע לך שלא תבנה יותר עיניים.
נשבע, לא אשתמש בעיניים עוד, צחק הוא. אהיה מוכן לכל מה שצריך בשביל הספה.
