רינה עמדה בברז, ידיה נטבועות במים הקרים. דרך החלון נחשף ערב האפלה המתמתחת באיטיות על שכונת תל אביב. משפת הסלון נשמע צחוק רם, קולה של אורית נלטה מעל כל השאר חד, צלצל, בטוח בעצמו. הצחוק ההוא רדף אותה חמש שנים.
הביטה בהשתקפותה בזכוכית פנים חיוורות, עיניים אדומות, שפתיים ברטט. לא היה זה חולשה היה זה גבול.
זה מספיק.
הדלת נפתחה ואליה נכנס אברהם.
רינה אמר בחשדנות. זה לא שווה. אל תכניסי אותה פנימה.
זה לא שווה? פנתה אליו בחשד. תמיד אותו סצנה, אברהם. תמיד אתה משפיל אותי, ואני יושבת בשקט.
אני לא רוצה ריב. את יודעת שהיא לא משתנה.
אני יודעת, השיבה רינה. אבל גם לי אין מקום לשתיקה עוד.
היא נגבה את ידיה, הרימה ראש והלכה אל הסלון. הליבה פקדה בדופק חזק, הפעם ללא פחד.
היא נכנסה. כולם עדיין צחקו. אורית ישבה במרכז, כוס יין בידה.
הנה היא, רינה שלנו! הכריזה. רק לפני כמה ימים סיפרתי איך אברהם ברחוב קפץ דרך החלון לראות אותך. איך הוא נפל וכיתר את רגלו!
זוכר, השיבה רינה רגועה. הוא בכה, ואני ריפיתי לו את הברך. משונה שאני שוב בוכה רק הפעם בפנים.
הצחוק נקטע, נרשמה שתיקה כבדה.
למה את אומרת זאת? שאלה חנה, חותמת הגבת, עם גבות מורמות.
חמש שנים סבלתי מהתלעטויות, הכריזה רינה בבירור. חמש שנים שחרתי בזמן שהוא המשיך להשפיל אותי בפני כולם.
אל תדברי כך, ניסה לשבור את השקט אורית. אני רק אומרת את האמת!
לא, השיבה רינה. את לא פתוחה. את אכזרית.
כולם נפלו נתרמים. אפילו נועה לא יזמה קול.
קוראת לי אכזרית בבית שלי? קול אורית רועד.
כן. אם את משפיל אדם שהבן שלך אוהב, זה אכזריות.
אברהם קם. למראה ראשון מזה שנים עיניו נראו רציניות.
אמא, זה מספיק.
אורית הביטה בו כזר.
ואתה, אברהם, עומד נגדי?
לא ניגדך, אלא ניגדנו. את חושבת שאת צודקת, אבל לא רואה כמה את פוגעת בנו.
חנה נשארה בדממה, אצבעותיה מצטמצמות סביב הכוס.
רציתי רק שהכל יהיה לפי מה שצריך.
ואני רק מבקשת כבוד, אמרה רינה. אין צורך שכל דבר יתאים למתכון שלך.
שתק השקט. אף אחד לא העז לזוז.
רינה לקחה את המעיל.
אנחנו יוצאים.
אברהם הנהן.
נכון.
יצאו מביתם. בחוץ האוויר הערב היה קריר, אך רך. רינה נשמה עמוק, כאילו בפעם הראשונה מזה שנים.
לא חשבתי שזה יכאב כל כך, לחש אברהם.
עכשיו אתה יודע, השיבה היא. ואני לא רוצה שהילדים שלנו יראו את אמם משוללת.
הוא חיבק אותה סביב הכתפיים.
לא ארשה זאת יותר.
חלף שבוע. הבית שלהם התמלא שקט וצחוק של ילדים. רינה הרגישה שלווה ראשונה מזה זמן רב. היא הכינה מרק עדשים, וקולות הילדים לוחצו מהחדר.
הטלפון צלצל. על המוצג כתוב «אורית». הלב קפץ.
אלו?
רינה הקול בצד היה רך, ספקני. אני רוצה להתנצל.
רינה נעמדה בשקט.
חשבתי הרבה השבוע. הבנתי שהייתי לא הוגנת. אולי פחדתי לאבד את בני. ובלא רצון, איבדתי אותך.
דמעות נשתו בעיני רינה.
אינני רוצה מלחמה, אמרה. אני רוצה שהילדים שלנו יחיו עם סבתא שאוהבת אותם.
יהיו, חיזקה אורית. אם תתני לי להיות כך.
בואי מחר, חייכה רינה. אפשיר עוגה. הפעם לא כדי שאת תשפטי אותי, אלא כדי שנאכל יחד.
טוב, לחשה אורית. ואביא גם משהו. ביתי. בלי סימונוב.
למחרת הבית היה מלא בריח וניל. כשאורית נכנסה, היא החזיקה קופסה עם סרט.
הבאתי משהו, אמרה בחשש. הכנתי אותו בעצמי.
אז בטח זה הדבר הטעים ביותר בעולם, חייכה רינה והחזיקה לה את ידיה.
שתיהן החלו לערבב קרם. לא היה מתח, לא מילים נשק. רק שתי נשים שסלחו בשקט.
אימא שלי הייתה אומרת שהאהבה מתבטאת במעשים, לחשבה אורית. כנראה שכחתי זאת.
אף פעם לא מאוחר לזכור, ענתה רינה ונגעה בידה.
אברהם עמד במעבר, מביט בהם בחיוך.
בערב אכלו שתי עוגות אחת של רינה, אחת של אורית. לא היה השוואה, לא ביקורת. הפעם המתיקות הייתה לא בקרם, אלא בסליחה.
