אמא, אני מבינה אותך, אבל זה היה כל כך פשוט פשוט להודיע מראש? כבר סגרתי עם מישהו, הוא מצא לי תור במרפאת השיער! בגללך אני מאבדת אותו. את לא יכולה להיות סבתא רק כשמתחשק לך. או את סבתא תמיד, או בכלל לא סבתא.
יעל, איך אוכל פשוט לנטוש הכול ולחזור? בזמן הזה אני אפילו לא תפסתי את הרכבת… התחילה להסביר רות, מנסה להצדיע.
ומה איתי? כבר שילמתי מראש למספרה, לא יחזירו לי את הכסף אם לא אבוא!
הקול של יעל היה מרהיב, כאילו האם קיבעה אותה למקרר ולא מאפשרת לה לצאת. למעשה, לפי רות, האשמה הייתה ביעל עצמה. יעל הרגישה שכל העולם עומד למענה ברגע של קלקול יד. היא הייתה בטוחה שכל הסובבים צריכים לסובב סביב רצונותיה, כי היא אם צעירה לשני ילדים.
חפשי מישהו שיעזור. או בטלי את המינוי סיימה רות בקול רגוע, עדיין מנסה להרגיע. אני חסרת אונים במצב הזה.
טוב יעל חשבה במהירות, מחפשת פתרון. אשנה לתאריך אחר, אולי למחרת או אחרי מחר. יש לך זמן לחזור?
רות נחרדה. היא רצתה לומר כן, אך משהו עצר אותה אולי שאריות כבוד עצמי שמסתתרות עמוק בליבה.
לא, יעל. אחזור ביום שלישי, בעוד חמישה ימים.
איך זאת אומרת חמשה ימים? נסיעה של שלוש שעות לכל היותר!
כן, אבל אני תכננתי עם הבנות שלי. לא יכולה פשוט להשליך אותן.
אז אפשר להשליך אותי ואת הנכדים? קראה יעל בקול מריר. הילדות שלך בטוח היו אוכלות על האש אפילו בלעדיי. אבל אני מבינה, זה עניין של סדרי עדיפויות. ברור, שמיים מסוימים חשובים יותר מהמשפחה. אם אנחנו לא רצויות, יותר לא נראה אותך. סליחה על ההפרעה, להתראות.
קול רדיו של פטפוטים הרגיש כמו פטיש על הלב של רות. היא ידעה שענייניהם של יעל כלפי האם לא טובים, אבל יעל הייתה הבת היחידה, ורות פחדה לאבד אותה. עד כדי כך שהייתה מוכנה לעזוב את בית הנופש ולחזור לעיר רק כדי לא להחליף ויכוחים.
כך זה היה; רות גדלה את יעל לבדה. כשהייתה בת שמונה, אביה נפטר, והיא ניסה לפצות בחיבוקים, במתנות ובאהבה בלתי פוסקת. זה היה מה שהשמיד את יעל.
רות התחילה להבין שמשהו בבתה השתנה כשיעל גרה עם בחורה. מה שהייתה רק תחבולת נעורים הפך למבוגר שמתקשה לשתף פעולה עם אף אחד.
איתן, בעל יעל, היה שקט, רגוע ולא קונפליקטואלי. הוא עבד במרכז שירות, תיקן מכשירי חשמל והרוויח היטב. יעל, למען האמת, לא עבדה כלל. כשהיא נכנסה להריון, הכסף נחלש, והוויכוחים החלו.
הוא משוגע! קראה יעל אל רות, מחליפה בגדים מהמזוודה. הוא אמר שלא יחזור הביתה בלילה. הוא קיבל עבודה של שומר לילי, כאילו הוא שומר על מישהי אחרת.
יעל הוא לא כך. את רוצה שהוא ירוויח יותר, והנה הוא מנסה למצוא פתרון ניסה להרגיעה רות.
רציתי רק עבודה צהריים! גבר רגיל צריך לישון באותו הבית, ליד אשתו. ויש זמן לעבודה צדדית אחרי העבודה העיקרית, וגם בסופי שבוע. לא יכולה לחיות עם בעל שמסתובב בלילות.
הוויכוחים הפכו לחלק מהיומיום. למחרת, אחרי הריב, איתן היה מגיע עם צעצוע פלוש או זר פרחים, יעל צועקת עליו על בזבוז כספי המשפחה על קישוטים, אך לבסוף משכיחה אותו ומחזירה את השגרה. שבוע או שניים אחר כך, המחזור חוזר על עצמו.
יום אחד, רות נמאסה מהתפקיד של האישה השלישית במערכת יחסים משולשת. היא לא פתחה את הדלת ליעל כשפעם נוספת היא חזרה עם חפצים.
מצוין, אז את מזלזלת בי. מזלזלת בכך שנכדך ייאלץ לישון ברחוב? קראה יעל מתחת לדלת.
היא הרגישה מבוכה מול השכנים, פחדה על בתה, ובסופו של דבר יעל הפסיקה לעזוב את איתן.
עם לידת הראשון, הבעיות החלו לגדול. יעל הפכה לתחבולה יותר והסתירה את הבעיות על ההורמונים והדיכאון אחרי הלידה. היא לעיתים קרובות השאירה את הבן עם סבתות, ולא ביקשה עזרה אלא דרשה או הציגה זאת כעובדה.
אמא, קחי אותו לפחות ליום, אחרת אני אהרוג אותו. אני לא יכולה לשמוע יותר את הצעקות, אני הולכת למניקור. קראה יעל בקול כועס.
באותה תקופה, יעל הייתה יכולה לקבל דחייה, אבל היא תמיד חזרה לשיחה ביום הבא, ולא איימה על קיצוצים בקשר עם נכדיה.
הסיבה הממשית הייתה חמותה. אם רות לא יכלה לטפל בנכד, יעל פנתה ללידת פבלובה, אך גם היא הייתה במערכת יחסים מתוחה עם יעל.
היא מציקה לי בטירוף. היא אומרת לאיתן, בני, אל תשכח שיש לך בית. היא מרמזת שהוא יפרד ויחזור אליה. חיקתה יעל בקול צרפתי.
כאשר נכד יעל הגיע לגיל ארבע, לידת פבלובה עברה לעיר אחרת. יעל, שכבר הייתה אם לשניים, נבהלה. בלי סבתא היא פשוט לא יכלה לעמוד במצב.
הפתרון היה פשוט: יעל העבירה את כל העומס על אמא. והיא הפסיקה לאפשר הפסקות כלומר סירובים.
רות אהבה את נכדיה, אבל היה לה חיי משלה. היא עדיין לא פרשה, והיא אהבה לבלות עם חברותיה. אחת הייתה בודדה, ושאריה לא יכלו להסתכל על גברים אחרי האישה הראשונה שלה.
ליעל לא היה מקום למחשבות של אחרים.
אמא, תבקשי לשבת עם מתי ונוֹאם. אני אביא אותם אלייך בתוך שעה, היא הודיעה. בלי האם זה נוח לך או בבקשה. זה היה עובדה. רות עבדה מהבית והייתה יכולה לעזור, אך לא תמיד זה השתמש. כשלא הייתה לה אפשרות, יעל השתמשה בלחץ.
ברור, תמיד העסקים שלך חשובים יותר מהמשפחה קראה יעל באכזבה. אנחנו לא נפריע לך יותר.
לאחר זה יעל השתרעה בשקט לא חיברה, לא שלחה הודעות. רות, אם היא ידעה שייעל לא צודקת, עדיין חשה חרדה נוראה לאבדה קשר עם המשפחה, ולכן היא ניסתה להשתדל, להוציא ימי חופשה, לבטל תוכניות ערב עם חברות, להחזיר כרטיסי תיאטרון.
כך היה תמיד. אבל לא הפעם.
לפני כמה ימים, רות הגיעה עם שתי חברות לבסיס נופש. היא קיבלה חופשה וחשבה להירגע. היא לא הודיעה ליעל, מפחדת מתגובה ולא מתוך מחשבה שהיום יעבור בשלום.
זה היה בטעות. יעל נזקקה לדחף לעזרה, כי היא הייתה קבועה למספרה ולא יכלה לשנות את התוכנית עם רות. היא חשבה שהאם תקרוס ותבוא. רות, לעומת זאת, ידעה שלא תספיק פיזית. זאת ללא התחשבות בעלויות הנסיעה. היא כבר הייתה במצב של מנוחה. למה היא תוותר על כלום, כמו כלב מאומן?
רות הרגישה כאב, אך ניסתה להסתיר זאת, לחזור לשקט, לחזור למנוחה בלי הצלחה.
למה את כל כך מרוססת? שאלה מרינה, אחת מחברותיה, כשקיבצה בשר על המנגל. מה קרה?
רות סיפרה את הכל. היא קיבלה שיחה מהבת, העבירה את המצב כעובדה, והרגשה שמקבלת שוב בחשבון של השקט. היא חשבה שהשקט יגיע מצידה, או שמא יותר גרוע.
טוב, גם החברות שלי אינן מושלמות, אבל הן לפחות מתנהגות בעדינות הוסיפה אלינה, החברה השנייה. אם הייתי במקומך, כבר הייתי מתעלמת מהם לגמרי.
ולא יעזור, הם יפסיקו לדבר איתי. למי זה טוב? השיבה רות.
למי? למי שיוכל לעזור ליעל, אם לא לך? השיבה מרינה בחיוך מרושע. החמות רחוקה, והילדים בעיות שוטפות. היא תבוא רק כשצריך, ואז תדבר אחרת, תבין שזה צריך להיות גם בשבילך.
חצי שעה דיברו על המצב. רות הבינה שהחברות צודקות. החמות עברה, המשפחה של איתן איננה בקשר, ולא יכלה לשלם מטפל. מה שנשאר היה אם שאינה מתייאש מן האולטימטומים.
השבועות הבאים עברו במצב של חרדה. רות בדקה את הטלפון כל יום, אך לא קיבלה שום הודעה. היא כמעט ונתנה משקל לתקוות, והייתה מוכנה ליזום שיחה, עד שהיום הגיע השיחה המתבקשת.
אמא, היי. סומו חולה, צריך שמישהו ישב איתו, פתחה יעל כאילו שום דבר לא קרה. הייתי לוקחת חופשה, אבל עומס העבודה שלנו לא מאפשר. האם תוכלי?
שאלת רות הייתה משהו חדש. בדרך כלל יעל לא השתדלה לשאול על תכניות אחרים.
רות יכלה להוציא חופשה ולוותר על הכל, אבל פתאום חשבה אם היא תתפוס חולה, האם מישהו יוכל לעזור?
יעל, מצטערת, גם לי עומס בעבודה את מבינה. אשמח לעזור, אבל אם היית מודיעה לי אתמול
היא השתהתה, מחכה להתפרצות, אך היא לא באה.
מי ידע שהטמפרטורה של סומו תעלה ענתה יעל במעט תסכול. האם את יכולה לשבת בסופ”ש? בבקשה. אני אנסה לדבר עם הבוס ולחלק את העבודה.
כן, יעל לא הייתה דרמטית, אבל היא קיבלה בפתיחות את הדחייה ובחנה אפשרויות פשרה. רות ראתה בזה צעד לכיוון, והחליטה להגיב בחיוב.
בסופ”ש אוכל, אין לי תכניות נוספות.
תודה, אביא את הילדים בעוד שעה.
הדיאלוג לא היה מושלם, אבל למעט לעיתים נדירות, האם ובת נודעו לתקשר בלי ויתורים קיצוניים וללא לחץ.
מאז, יעל שואלת את רות אם היא זמינה לשבת עם המושגים, ומודה על העזרה. לפעמים היא מביאה תה ועוגיות ביתיות. לעיתים היא שוב מתעתעת, אך לפחות ללא שחיטה, רק באהבה. רות כבר לא נופלת לכל משאלה; היא עדיין יכולה לדחות את תוכניותיה למען הנכדים, אך אם מרגישה שמישהו עומד על גרונה, היא מסרבת במיידי. העזרה היא בחירה חופשית, ולא חובה, והיא ניתנת קודם כל למבקשת.
