צא החוצה. עכשיו.
המגף פגע בשולחן העץ, דוחף אותו קדימה.
הכוס בירה רעדה, קצף נשפך על השולחן.
בתוך פאב קטן על כביש צדדי בנגב, הכול קפא.
הצחוק חדל.
כדורי הביליארד נעצרו באמצע תנועה.
הגוקבוקס הישן נחנק לשקט.
הזקן בשולחן האחורי לא זז.
שישים וחמש, אולי שבעים.
שיער אפור מתחת לכובע חום דהוי.
ג’קט ג’ינס בלוי משתלשל לו מהכתפיים.
הידיים שלו עייפות, גסות מחבקות בשלווה את כוס הבירה.
בעיטה כזו הייתה אמורה להבהיל אותו.
היא לא.
הוא פשוט החליק את הכוס חזרה למקום בשתי אצבעות.
לא הרים מבט.
לא הגיב.
לא אכפת לו.
איתן ברק נטה קרוב.
גבוה. רחב. קולני.
מהסוג שחושב שהגודל הופך אותו לחסין.
שמעת אותי? נהם. המקום הזה לא שלך.
אין מענה.
הזקן לגם באיטיות.
מאחורי איתן, כמה רוכבי אופנוע גיחכו.
אחרים הביטו בעיון, חשים שמשהו מוזר ולא מגדירים.
הזקן הניח את הכוס בזהירות.
מדוד.
שב.
המילים נאמרו חרישית.
אבל הם לא נשמעו כהמלצה.
איתן מצמץ, צחק.
צחוק חד, קצר.
חרש אתה, זקן? נהם אחד הצעירים וניגש.
הוא הטיח את כף ידו שוב בשולחן.
חזק יותר.
בירה נשפכה לקצוות השולחן.
אתה לא שייך לפה.
שום תגובה.
הזקן אפילו לא הציץ לכיוונו.
הכניס את היד לגקט באיטיות.
רגוע.
כמה גברים התקשחו.
האינסטינקט גבר על ההיגיון.
שלף טלפון ישן.
מפוייח, שרוט.
הצמיד אותו לאוזן.
החדר מתוח.
קליק קטן.
אני כאן.
זה הכול.
הוריד את הטלפון.
החזיר לכיס.
הרימו שוב את הכוס.
איתן נשתל במקומו.
את מי קראת? שאל.
אתה לא תאמין מה קרה אחר כך.
אצבעותיו של רומן חדד חדלו להסתובב סביב כוס הוויסקי.
זו הייתה הסימן הראשון.
לא המבט בעיניים.
לא השתיקה.
היד.
כי גברים כמו רומן חדד למדו מזמן להשאיר את הפנים ריקות.
אבל הידיים לא משקרות.
כולם עקבו אחריו עכשיו בדריכות.
הילדה עמדה קפואה מתחת לאור הניאון המרצד, מי גשם נוזלים מהקפוצון שלה אל רצפת העץ השרוטה.
רומן העיף מבט פעם נוספת בבצקות.
סימני אצבעות קטנות סביב פרק כף ידה של ילדה.
טרי.
לסתו התהדקה.
כמעט בלתי מורגש.
אבל כל הרוכבים שמו לב.
ופתאום אף אחד כבר לא נראה רגוע.
איש ענק ליד השולחן ביליארד הניח לאט את המקל.
עוד אחד נטה קדימה.
הברמן חדל לשפשף את הכוס שהתעקש עליה שלושים שניות.
כי כולם ידעו משהו שמבקר לא יבין:
רומן לא הגיב לפחד.
רק לאכזריות.
הילדה ניגבה במהירות את פניה בשרוול.
מנסה לא לבכות.
מנסה להתאפק.
אמא שלי אמרה לי לא להגיע לכאן, לחשה בקול רועד. אבל היא אמרה שאם מישהו יכול לעצור אותו
המילים נחנקו.
עיניו של רומן התרוממו לאטה לעברה.
זה אתה.
אף אחד לא נשם.
הברמן תקע מבט חודר בילדה.
רוכב מלמל חרש:
לא
כי משהו בה הזכיר לו.
לא בולטים במבט ראשון.
אבל עכשיו, כשהחדר דמם לחלוטין וראו אותה באמת
העיניים.
חומות כהות.
חדות בזויות.
בדיוק כמו אחותו המתה של רומן.
אחות שנקברה לפני שתים עשרה שנה אחרי שחברה הרג אותה ממכות, עד שבבית החולים הפסיקו לספור שברים בדוח המקורי.
רומן חיסל את האיש שלושה לילות אחרי.
כולם ידעו את הסיפור.
אף אחד לא דיבר עליו.
הילדה שלפה ביד רועדת מהכיס תמונה ישנה.
חצי מהחדר נמתח.
אבל היא רק הניחה תמונה crumpled ורטובה ליד כוס הוויסקי של רומן.
רומן הציץ.
ופתאום כל האווירה בבר השתנתה.
בתמונה נראתה אישה.
חבולה.
מפוחדת.
מחזיקה את הילדה הזאת צמוד.
ובצד עמד
יהונתן הלוי.
הבעת פניו של רומן התרוקנה לחלוטין.
גרוע מכעס.
הרסני הרבה יותר.
כי יהונתן הלוי עבד אצל רומן פעם.
לפני שהעיף אותו מהמועדון, אחרי ששלח אישה לאשפוז בעסקת סמים מחוץ לרחובות.
קולה של הילדה רעד:
הוא אמר שאם אמא שלי תנסה שוב לברוח
לא הצליחה לסיים.
רומן בחן את התמונה רגע נוסף.
הפך אל גב התמונה.
שם נכתבו בחיפזון, בטוש שחור, שש מילים:
אמרה שאתה עדיין מגן.
הרוכב עם הטבעת קם מהקיר.
לא דרמטי.
אוטומטי.
כמו חייל שמקבל פקודה ישנה.
עוד גבר הצטרף.
ועוד.
כיסאות גירדו בעדינות את רצפת העץ.
הילדה הביט בהלם לגברים רחבי כתפיים, מתרוממים בשקט בזה אחר זה.
רומן עדיין לא זז.
לא פצה פה.
הגשם התגבר בחוץ.
ואז רומן שלח יד לכוס.
כולם קפאו.
הרים אותה.
הביט.
ושפך את כל המשקה באיטיות על פני התמונה של יהונתן הלוי.
הוויסקי הכתים את פניו.
קבורה.
פסק דין.
רומן הניח את הכוס הריקה בזהירות.
קלינג.
אז קם.
ופתאום החדר הרגיש קטן עליו.
הילדה עשתה צעד קטן אחורה.
לא כי פחדה.
כי נוכחות עם עוצמה כזאת משנה את האוויר.
רומן שלף את הז’קט עור מהכיסא.
קולו חדר נמוך, צורם:
מי עוד נמצא בבית?
בלעה רוקה.
שני גברים.
רומן הנהן.
מאחוריו, מנועים החלו לנהום מתחת לסופה.
לא אופנוע אחד.
הרבה.
הרוכבים כבר זזו.
טוענים כלי נשק.
לובשים מעילים.
בודקים סכינים.
אין נאומים.
אין שאלות.
רק תנועה.
מטרה.
הברמן נעל קופה בלי לספור מזומן.
הענק מהביליארד שבר רובה ציד, הקליק הדהד.
הילדה בחנה אותם בתדהמה.
רק לפני רגע נראו לה כמפלצות.
עכשיו הרבה יותר מסוכנים.
גברים שמצאו למה.
רומן הלך לעבר הדלת.
נעצר לידה.
פעם ראשונה מאז שנכנסה, קולו התרכך קמעה.
איך קוראים לך?
היא הביטה בו.
אלה.
רומן עצם עיניים לרגע.
כי זה היה שמה של אחותו.
כשפקח עיניים, לא נשארה בו רכות.
רק עוצמה חדה.
פתח כף יד גדולה ומצולקת.
תהיי אחרי.
אלה אחזה בו מיד.
וכל הבר הרוכבים הלך אחרי רומן חדד אל תוך הסערה.
