פעמון הדלת צלצל פעם אחתצלול, חד, כמעט נעלב ממה שהעז להיכנס עכשיו פנימה.
כל שיחה בבוטיק הנפלא חדלה באמצע משפט.
אור זהוב וחמים שטף את רצפת השיש הלבנה, שהבריקה כמו מראה.
ויטרינות זכוכית נצצו כפינות מזבח שקטות, כל אחת מהן שומרת על שעוני יוקרה שערכם כמו דירה טובה בצפון תל אביב.
בחוץ, טיפות גשם גלשו לאורך חלונות הענק, ממסמסות את הלילה לפסים מוכספי־אור והשתקפויות שבורות.
ובמרכז כל השלמות הזאת
עמד אדם שלא היה לו מקום שם.
הוא היה זקן.
שבעים, אולי יותר.
מעיל לבדו כבד מרטיבות, הבד התכהה ושמר מים שנשרו ממנו על השיש מתחתיו.
נעליו היו שחוקות וקצותיהן דקים, סוליותיהן לא אחידות, כאילו סחבו אותו מסע ארוך מדי, שנים על גבי שנים.
ידיו רעדוnot מהקור בלבד, אלא ממשהו עמוק יותר, שהושרש בעצמותיו מזמן.
בידיים הרועדות אחז בשעון.
מקולקל.
הזכוכית סדוקה.
מחוג השניות קפוא.
רצועת העור כמעט קרועה, דהויה וצבעה נמוג.
לרגע, איש לא זע.
ואז
אל תכניס את הצער שלך לפה.
קול צעיר חתך את הדממה, חד כברזל קר.
אחד העובדים, צעיר, מלוטש, חליפתו מחטבת כל איבר, התקרב בגבה מורמת.
בעיניו לא ניכרה תמיהה אלא רוגז, כאילו חילל הזקן קדושה.
הזקן לא מחה.
לא התנצל.
אפילו עיניו לא נדלקו.
רק החזיק בשעון הדלוח, ומים נטפים משרווליו.
אני״ קולו בקושי היה לחש. צריך עזרה לתקן את זה.
העובד לא נתן לו לסיים.
ניגש בחדות
וחטף את השעון מידו.
התנועה המהירה הרימה גבות.
המבטים התחדדו.
לחישות רכות החליפו דיבור רגיל ככל המביטים לעבר הדלפק.
העובד לא הביט אפילו בזקן.
הביט בשעון באפלה כמעט גלוייה
והנחיתו על המשטח.
הצליל בקע רם מדי.
תשמע, אמר ביובש, מתופף על הזכוכית, הגרוטאה הזאת לא שווה אפילו דקה ממני.
כמה גיחוכים חרישיים ריצדו בחלל החנות.
מישהי לחשה מאחורי ידה המטופחת.
אחרים הסיטו ראשם בגיחוך שעמום.
הזקן לא זע.
לא ניסה להגן.
רק הביט.
לא בזעם,
לא בייאוש,
אלא במשהו עבה יותר
כבד, זר למקום שכזה.
זה קולו רעד, אך לא חשש. זה הדבר האחרון שהוא נגע בו.
המילים נשארו מרחפות
שקטות.
כמעט שקופות.
ואף על פי כן
הן הניעו משהו,
לא בקהל,
לא בעובד שבחן אותו בזלזול,
אלא באוויר החדר.
צעד מהדהד מהחלק האחורי.
אטי, שקול, רגוע
כזה שאינו ממהר לעולם כי אינו צריך.
בעל החנות הצעיר הופיע.
תחילת שנות השלושים,
לבוש בפשטות אך בטוח בעצמו בעוצמה שאין לה שייכות לבגדים.
הנוכחות שלו לא דרשה תשומת לב
משכה אותה.
הלחישות נעלמו.
העובד התיישר מיד.
אדוני, רק
מי נגע בשעון?
השאלה לא נאמרה בקול רם,
אבל פילחה את הרווח ביניהם.
העובד מצמץ, בתדהמה קלה.
אני הוא הביא את
מי, הבהיר בעל הבית, הקול הפעם חד, נגע בשעון?
שתיקה.
העובד בלע רוק.
אני.
בעל המקום לא ענה.
ניגש לדלפק, מבטו נעוץ בשעון כאילו אין דבר בעולם.
רגע
לא נגע.
רק התבונן.
ואז, באטיות, בזהירות
הרימו.
החנות כולה התקרבה.
הגשם בחוץ דמה ונחלש.
הוא סובב את השעון קלות.
ידיו נחו על הציר.
פתח.
בתוך המכסה הקדום
חורטת קטנה.
מטושטשת כמעט,
ברורה למדי:
“לדניאל מאביך”
בעל הבית קפא.
לא מספק נבצרות,
אלא מהלם.
משהו בתוכו נחבט.
קשה, עמוק, בלתי נראה לכל היתר.
אצבעותיו הידקו קלות על השעון.
ואז, כמעט מבלי לשים לב
ידו השנייה התרוממה.
מתוך השרוול החליק שעון אחר.
זהה.
אותו עיצוב,
אותו שחיקה,
אותה שריטה קטנטנה על הקופסה.
רוב הנוכחים לא הבינו
אבל הרגישו בעליל שמשהו השתנה.
האוויר נטען,
נע.
נשימתו של דניאל האטה.
ולבסוף רעדה.
“איפה…” קולו כבר לא בטוח בעצמו. “מהיכן השגת את זאת?”
אתה לא תאמין מה קרה אחרי זה.
הזקן הביט לשעון ביד בעל הבית.
וכל צבעיו נמוגו באחת
בפתאומיות,
כאילו זיכרון שעבר ארבעים שנה תפס אותו בגרונו.
הבוטיק עמד דומם.
העובד הביט הלוך ושוב בין שני השעונים, מבולבל.
הבעלים התקרב.
בחוץ נטף הגשם חרש על זכוכית.
ענה לי.
קולו השתנה.
לא מהוקצע.
לא נשלט.
אישי.
שפתיו של הזקן רעדו.
השעונים האלו…
הביט באחד,
ואז בשני, הנח על הקטיפה.
הם היו זוג.
הנשימה של בעלי הבית נעצרה.
אשה ליד הויטרינה השפילה לאטה כוס שמפניה.
העובד זע באי נוחות.
מה אמרת?
הזקן בלע רוק.
אבא שלך קנה אותם יחד.
השתיקה נחתה על החדר.
ידו של הבעלים קפצה.
אבי נפטר לפני עשרים ושלוש שנה.
הזקן הנהן פעם אחת,
אט.
אני יודע.
עיניו של דניאל התחדדו בן רגע.
כאב לא
חשד.
מי אתה בכלל?
המבוגר הביט בו ארוכות,
כאילו שוקל אם האמת תרפא או תשבור.
ולבסוף לחש:
הייתי שם בליל מותו של אביך.
נשיפה חרישית שטפה את החנות.
העובד ליד הדלפק החוויר.
כי כל תל אביב ידעה את הסיפור
אביו של דניאלמייסד שעני הרצוגמצא מותו בשוד בסדנה המקורית ביפו.
נורה בניסיון להגן על בית המלאכה.
לפחות זה מה שכולם שמעו.
דניאל עשה עוד צעד חרישי.
הגשם התגבר.
הכרת את אבא שלי?
הזקן עצם עיניים רגע.
לא.
המילה נפלה משונה.
ואז פתח עיניו שוב.
אני הוא אבא שלך.
החדר התפרק.
אנחות,
לחישות דחופות,
מישהי חזרה לאחור והתנגשה בויטרינה.
העובד צחק קלות, שלא מתוך אמונה
זה לא ייתכן.
דניאל לא צחק.
כי משהו בתוכו כבר ידע
העיניים,
הידיים,
השעון.
הזקן עמד שם מול האור הסנוור, מנותץ וקטן.
לא הרגשתי זכאי לומר את זה לפני כן.
פניו של דניאל התקשחו,
לא.
אבא שלי מת.”
הזקן שוב הנהן.
ככה אמא שלך רצתה שתאמין.
דניאל נסוג בצעד כאילו השיש תחת רגליו ניתק.
היא קברה אותו.
קברה ארון סגור.
החנות נמוגה מהעולם.
רק הלמות לבו של דניאל נותרה.
הזקן הביט בשעון השבור.
נעצרתי בלילה ההוא.
שקט.
טעות אחת.
ידיו רעדו אפילו חזק יותר.
חוב טיפשי, וויכוח שהפך אלים. עד שיצאתי
קולו נשבר,
אבל נכפה שוב.
אמא שלך שינתה לכם שם ונעלמה.
נשימתו של דניאל לא סדירה.
לא.
הזקן שלח יד איטית לכיסו הרטוב.
איש לא נע.
הוציא תמונה ישנה בניילון סדוק,
שוליה לבנים משחיקה.
ילד קטן יושב על שולחן עבודה עם צעיר מחייך מאחוריו בגאווה,
שניהם עונדים את אותו זוג השעונים.
דניאל לא מצמץ.
הילד זה הוא.
בן שש.
לפני הלוויה.
לפני השקט.
לפני שאמא שלו שרפה כל תצלום בבית ואסרה את שם אביו.
רגליו של דניאל כמעט קרסו.
עיניו של הזקן הוצפו.
באתי כל שנה.
הבוטיק נותר דומם.
עמדתי מול החנויות שלך.
דניאל הביט לאט.
צפיתי בך מהחלון, כי טעיתי פעם אחת ולא רציתי לקלקל שוב.
דמעה התגנבה על לחיו של הזקן, לא ניכרת בין טיפות הגשם.
ואז שמעתי שבחג, החברה שלך מתקנת שעונים במחיר סמלי.
אצבעו רעדה על השעון השבור.
ומקווה
קולו התפצל,
שאולי לפני שאמות, אוכל לאחוז שוב ביד בני.
איש לא נע.
לא האורחות,
לא העובד,
לא אף אחד מהקהל הישראלי האטום לרגש.
דניאל הביט בתמונה.
ואז בשעונים.
ולבסוף בזקן.
ולראשונה מזה עשרים ושלוש שנה
הגה את המילה שגדעה אמו.
אבא?פיו של הזקן רטט.
לרגע, כל המילים שבעולם נעלמו.
הוא הושיט את ידו הרועדת
ודניאל, בחיל ורעדה, אחז בה.
יד קרה, דקה, אך מוכרת באופן שגרם ללב להתהפך.
“אני כאן, דניאל,” לחש הזקן, הקול כמעט בלתי נשמע.
“סלח לי.”
דניאל לא ענה.
במקום מילים, הוא הורה בעיניים לעובד המהמום ללכת.
אחד אחד, היושבים בבוטיק קמו
מתביישים וכבדי מצפון, משאירים את דניאל ואביו,
שניים בתוך ים של זיכרונות בלתי מנוסחים,
כשגשם פוצע ברכות את השקט שבחוץ.
הזקן הרים את השעון השני,
הניח אותו לצידו של אחיו האובד
והפעם, ידיו היציבות של דניאל, צעירות, תיקנו את מה שנשבר בו מזמן.
בין מנגנוני פלדה דקים וחיבוק שעון,
שבו התנועה לצלצל,
וליבם של שניהם החל לתקתק יחד.
“יש לנו עוד זמן,” לחש דניאל.
הזמן שבק להם פעם נע,
ושני השעונים
ושתי הנשמות
הלכו והשתלבו אל תוך הלילה החדש,
שהיה, לראשונה מאז ומעולם,
שלם.