“לַא לְעוֹנֵה אַל תַּגִּידִי ‘כֵּן.'”
קוֹל יֶלֶד בָּקַע אֶת הַשֶּׁקֶט כְּמוֹ זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת.
בֵּית הַכְּנֶסֶת עָמַד מֻשְׁלָם מִדַּי, מְנַשֵּׁם בְּעִדּוּר.
“הַאִם אַתָּה מְסכִּים”
צְלִיל מַכָּה.
רַגְלַיִם יְחֵפוֹת נוֹגְעוֹת בַּרְצָפַת שָׁיִשׁ, הַד הַמַּכָּה מִתְאַפֵּק בָּאֲוִיר.
כָּל רֹאשׁ נִסְתּוֹבֵב בִּפְתְאֹמִיוּת.
יֶלֶד קָטָן מְלוּכְלָךְ, רוֹעֵד, יָחֵף רָץ בְּמַעֲבָר הָאֲרִיסָה.
הַכַּלָּה הִסְתּוֹכְלָה בְּהֶלֶם.
“מַאֲבְטֵחִים” מִישֶׁהוּ לָחַשׁ.
אַךְ דָּנִי אֵינוֹ זָז.
הוּא רַק מַבִּיט.
הַיֶּלֶד עוֹצֵר סֶמֶל לְדָנִי, חָזֶהּ רוֹטֵט.
הוּא מוֹשִׁיט יָד רְעֵדָה.
“אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לָתֵת לְךָ אֶת זֶה הַיּוֹם.”
צָמִיד כֶּסֶף קָטָן נִכְנָס לְכַפּוֹ שֶׁל דָּנִי.
קָר.
כָּבֵד.
הוּא מַבִּיט לְמַטָּה.
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכוֹ נִשְׁבַּר.
אוֹתִיוֹת דַּקּוֹת חֲרוּתוֹת:
“לְשִׁמְשִׁי דָּנִי.”
אֶצְבְּעוֹתָיו רוֹעֲדוֹת.
לֹא.
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת אֲמִתִּי.
הוּא לֹא רָאָה אֶת זֶה כְּשֶׁבַע שָׁנִים.
“מֵאֵיפֹה הֶבֵאתָ אֶת זֶה?” הוּא לָחַשׁ.
הַיֶּלֶד בּוֹלֵעַ רוֹק.
“הִיא אָמְרָה שֶׁ תֵּדַע מִי הִיא.”
דָּנִי כָּרַע עַל בִּרְכָּיו.
הָאוֹרְחִים מְלַחְשְׁשִׁים.
הַכַּלָּה נָסוֹגָה.
“עֵלִינָה” הוּא נָשַׁף.
עֵינֵי הַיֶּלֶד מִתְמַלְּאוֹת.
“זֶה אִמָּא שֶׁלִּי”
הַשֶּׁקֶט נוֹפֵל.
כָּבֵד.
רָצִיץ.
דָּנִי מִתְסַכֵּל.
אוֹתָן עֵינַיִם.
אוֹתוֹ חוּם, חֹם מוּכָּר.
קולו נשבר.
“אֲפוֹ הִיא?”
הַיֶּלֶד פּוֹתֵחַ פֶּה
לֹא יוֹצֵא קוֹל.
שְׂפָתוֹ רוֹעֶדֶת.
דָּנִי נִכְרַע לִפְנֵי פָּנָיו.
“אֱמֹר לִי.”
הַיֶּלֶד מַבִּיט בַּכַּלָּה,
אָז חוֹזֵר אֶל דָּנִי.
“הִיא בַּחוּץ.”
הַהָכוּל נֶעֱצָר.
דָּנִי קָם חָפִיז מִדַּי.
הַכַּלָּה תּוֹפֶסֶת בִּזְרוֹעוֹ.
“דָּנִי אַל תֵּצֵא.”
הוּא מִתְהַפֵּךְ.
פָּנֶיהָ לְבָנוֹת.
לֹא נִדְהֶמֶת.
פְּזִיָּה.
“אַתְּ יָדַעְתְּ,” הוּא לָחַשׁ.
עֵינֶיהָ מִתְמַלְּאוֹתָ.
“נִסִּיתִי לְהָגֵן עָלֶיךָ.”
הַמִּלִּים כְּמוֹ מַכָּה בִּפְנִים.
“להגן עליי מִמָּה?”
הַדְּלָתוֹת נִפְתְּחוּ.
רוּחַ קַרָה נִשְׁפֶּכֶת.
וְשָׁם
עֵלִינָה.
רָזוּהַּ.
חַלָּשָׁה.
אוֹחֶזֶת עַצְמָה בְּכָל כֹּחָהּ.
דָּנִי לֹא נוֹשֵׁם.
כְּשֶׁבַע שָׁנִים, הוּא טָמַן אוֹתָה וְאֵת זִכְרוֹנָהּ.
סִפֵּר לְעַצְמוֹ שֶׁהִיא בָּחֲרָה לָלֶכֶת.
“אֵין לְךָ מֻשָּׂג מַה קָּרָה בַּהֲמֶשֶׁךְ.”
דָּנִי מַבִּיט בָּהּ, מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הָעוֹלָם נִפְתַּח תַּחְתָּיו.
הַכֹּל נֶעֱלָם, רַק עֵלִינָה בֶּאֱמֶת עוֹמֶדֶת בַּדֶּלֶת.
חַיָּה.
בֶּאֱמֶת.
הַנְּשִׁימָה שֶׁלוֹ נִפְרֶמֶת.
“עֵלִינָה”
עֵינֶיהָ נִשְׁטָפוֹת בַּדֶּמַע, לִשְׁמֹעַ אֶת שְׁמָהּ בְּקוֹלוֹ עוֹד פַּעַם.
לֹא כַּעַס.
לֹא הַשְׁמָעָה.
רֶגַע שֶׁל אַהֲבָה שֶׁלְּאָה לָצֵאת.
הַיֶּלֶד מִסּוֹג יָד אֵלֶיהָ, מְגֵן עָלֶיהָ מִן הָעוֹלָם.
יַד הַכַּלָּה נָפֶלֶת מִזְּרוֹעוֹ שֶׁל דָּנִי.
אֵין תְּנוּעָה בַּבֵּית כְּנֶסֶת.
יוֹדְעִים שֶׁכָּאן, בְּעֵין-הָרוּבִּים שְׁקָט, הַמִּסְפֵּּר קָרוּס.
דָּנִי כּוֹסֵס צַעַד.
עִוְתוּת בפָנָיו.
“אִתְּ מֵתָה.”
זוֹ עוֹלָה שָׁבוּר.
“אֲנִי קָבַרְתִּי אוֹתָךְ.”
עֵלִינָה רוֹעֶדֶת מֵכְּאֵב.
“לֹא,” לִחְשָׁה בְּרַכּוּת, “קָבַרְתָּ אֶת מָה שֶׁאָמְרוּ לְךָ לְהַאֲמִין.”
עֵינָיו שֶׁל דָּנִי פוֹנוֹת אֶל הַכַּלָּה.
אֶל לִירָז.
צְבִעַ הַפָּנִים נִכְנָס בְּעֵינָהּ.
רְטִיטָה.
הַאוֹרְחִים מַבִּיטִים בָּה.
הַרָב מֵנִיחַ אֶת הַסִּדּוּר.
דָּנִי מִתְסַכֵּל עֲדַיִן.
תַּבְנִית הַהֶבֵן מִתְחִילָה לְסֹב עַתָּה
הֲבָנָה מַסּוֹכֶנֶת.
“יָדַעַתְּ שֶׁהִיא חַיָּה.”
לִירָז מְנַעֶנֶעַת רֹאשׁ.
“זֶה לֹא”
“יָדַעַתְּ.”
קוֹלוֹ נִשְׁבָּר חָזָק יוֹתֵר.
הַיֶּלֶד נֶאֱחָז בְּיַדָּהּ שֶׁל עֵלִינָה.
עֵלִינָה בּוֹלַעַת רוֹק.
“הִיא בָּאָה לִפְגֹּשׁ אוֹתִי.”
הַשֶּׁקֶט מְטָפֵּל.
לִירָז עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ.
דִּמְעָה נוֹפֶלֶת.
דָּנִי מַבִּיט בְּתִמְהוֹן.
“מָתַי?”
קול לִירָז רָפוּי.
“אֲחַרֵי הַתְּאוּנָה.”
דָּנִי נַעֲצָר.
שֶׁבַע שָׁנִים לִפְנֵי זֶה.
גֶּשֶׁם.
בַּרְזֶל מְתוּעָת.
אוֹרוֹת בֵּית חוֹלִים.
גּוּף שֶׁאָמְרוּ שֵׁאֵין לִרְאוֹתוֹ פָּנִים.
הוּא זוֹכֵר חוֹתֵם עַל טְפָסִים בְּיַד רוֹעֶדֶת.
זוֹכֵר אֶת לִירָז מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ.
זוֹכֵר שִׁחְזְרָה לוֹ בְּכָל פַּעַם:
הִיא לֹא כָּאן.
תַּנַּח אֶת זִכְרוֹנָהּ.
עֵלִינָה נִפְסֶעֶת פְּנִימָה עַד לְתוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת.
רָזוּהַּ, חַלָּשָׁה, אֲבָל אֲמִתִּית.
“אמרו לי שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה אוֹתִי עוֹד,” לִחְשָׁה.
פָּנָיו שֶׁל דָּנִי מִתְרַקְּנוֹת.
“מָה?”
הַיֶּלֶד מַבִּיט בּוֹ בַּעֲנָווָה מֻבְהֶלֶת.
קוֹל עֵלִינָה רוֹעֵד יוֹתֵר.
“אמרו לי שֶׁהִתְקַדַּמְתָּ אָבָל שִׁלַּמְתָּ עַל הַטִּפּוּל וְלֹא בָּאתָ.”
לִירָז פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי.
“רָצִיתִי לְהַצִּיל אוֹתְךָ!”
דָּנִי מִסְתַּבֵּב בְּפִתְעוֹם.
“לְהַצִּיל אוֹתִי מִמָּה?”
לִירָז קוֹרֵסֶת.
“מִמַּחֲלָתָהּ!” צָוְחָה.
הַמָּקוֹם נִרְעַד.
עֵלִינָה מַשְׁפִּילָה עֵינֶיהָ.
דָּנִי בְּיַחוּס.
לִירָז רוֹעֶדֶת.
“הִיא הָיְתָה גּוֹסֵסֶת, דָנִי! הָרוֹפְאִים אָמְרוּ לִי שֶׁאֵין לָהּ סִיכּוּי לְהַחְלִים. הִיא הִצְרִיכָה נִתוּחִים, טִפּוּל, טִפּוּל מְמֻשָּׁךְ”
“הִשַּׁאֵרְתְּ אוֹתִי לַאֲמִין שֶׁהִיא לֹא בָּעוֹלָם.”
“כְּבָר הִתְרוֹסַסְתָּ!”
הַמִּלִּים מִתְנַפְּצוֹת בְּתוֹךְ הַקֶּסֶת וְהַאֲרוֹנוֹת.
לִירָז קוֹרֶאת בְּיֵאוּשׁ.
“הִפְסַקְתָּ לֶאֱכוֹל. לַיְלוֹת לֹא שָׁנִיתָּ. הִתְחַלְתָּ לְדַבֵּר לַקִּירוֹת. יָרֵאתִי שֶׁאִם תִּרְאֶה אוֹתָהּ כָּךְ”
קוֹלָהּ נִפְרַם.
“תִּשְׁחֶת אֶת עַצְמְךָ מִלְּנַסּוֹת לְהַצִּיל אוֹתָהּ.”
דָּנִי נִרְעָד.
לֹא כּוֹעֵס.
גָּרוּעַ יוֹתֵר.
שָׁבוּר.
הוּא פוֹנֶה לְעֵלִינָה.
“חָשַׁבְתְּ שֶׁנְּטַשְׁתִּיךְ?”
עֵלִינָה מְנַעֶנֶעַת רֹאשׁ בְּדֶמַע.
“כָּךְ שָׁנִים.”
הַיֶּלֶד מוֹצִיא תְּמוּנָה קָטָנָה מִן הַכִּיס.
יְשָנָה,
מְקוּמֶטֶת,
קְרוּעָה בִּשְׁפוֹת.
הוּא מוֹסֵר אוֹתָהּ בַּלַּחַשׁ לְדָנִי.
דָּנִי מַבִּיט.
וְנֶעְצָר בִּנְשִׁימָתוֹ.
זֶה הוּא עַצְמוֹ.
דָּנִי צָעִיר יָשֵׁן עַל כִּסֵא בְּצַד מִטָּתָה.
יָד אֶחָת שֶׁלּוֹ אוֹחֶזֶת בִּיד עֵלִינָה.
עַל גַּב הַתְּמוּנָה מוּצְגָה תַּאֲרִיךְ.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים אַחַרֵי הַתְּאוּנָה.
קוֹלהּ שֶׁל עֵלִינָה רוֹעֵד.
“הַחֲזַקְתִּי בָּהּ כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין אֵיךְ מִישֶׁהוּ שֶׁהִבִּיט עָלַי כָּךְ”
הִיא בּוֹלַעַת דְּמָעוֹת.
“יָכוֹל לְהֵעָלֵם לָנֶצַח.”
בִּרְכָּיו שֶׁל דָּנִי כּוֹשְׁלוֹת לִפְנֵי הַבֵּימָה.
הָאוֹרְחִים נֶהֱמִים בְּפַחַד.
הַצָּמִיד נוֹפֵל מִיָּדוֹ עַל הַשַּׁיִשׁ בְּהֵד קָטָן וּכְסוּפִי.
הַיֶּלֶד נִבְהָל.
אָךְ עֵלִינָה מַרְכִּינָה מִיָּד אֶצְלוֹ,
אוֹחֶזֶת בְּיָדָיו הַרְעָדוֹת.
וּכְשֶׁהוּא מַרְגִּישׁ אֶת מַגָּעָהּ לַרִאשׁוֹנָה בְּעֶבְרֵי שֶׁבַע שָׁנִים
הוּא פּוֹרֵץ בְּבֶכִי.
לֹא בְּשֶׁקֶט.
לֹא בְּדִקְנוּן.
אֶלָּא בְּכְאֵב שֶׁחִכָּה לָאֱמֶת.
לִירָז נִשְׁאֶרֶת לְבַד עַל יַד הַבֵּימָה כְּשֶׁהַבֵּית כְּנֶסֶת שׁוֹתֵק.
דָּנִי אוֹחֵז בְּיָדֵיה שֶׁל עֵלִינָה כְּאִלּוּ הוּא יָרֵא שֶׁתִּכְלֶה עוֹד פַּעַם.
אָז עֵינָיו לָאִטָּם נוֹשָׂאוֹת אֶל הַיֶּלֶד.
הַיֶּלֶד עוֹמֵד קָפוּא בְּאוֹר זְכוּכִית הַצִּבְעוֹנִים.
אוֹתוֹ חוּם, אוֹתוֹ חִיּוּךְ רוֹעֵד מֵאַחַד הַמִּסּוּף.
קוֹלוֹ שֶׁל דָּנִי נִפְרָם מִתּוֹךְ עַצְמוֹ בְּלָחַשׁ:
“הוּא שֶׁלִּי לֹא כֵּן?”
