פעם, היה צעיר בשם אורי בן-משה. הוא לא היה כמו אחרים, אבל אף אחד לא ידע זאת. כולם חשבו שהוא שומר שער פשוט שעובד שעות ארוכות רק למפרנס עצמו. במציאות, אורי היה מיליארדר שמכריז על עוני כדי למצוא משהו שהכסף לעולם לא יוכל לקנות אהבה אמיתית.
הוא נמאס לו מנשים שדואגות רק לכספו, שמחייכות רק בגלל החשבון הבנקי שלו. אז הוא ויתר על העושר, על האוהל הגדול והבגדים היקרים, והחל לחיות כאדם פשע. כל יום הוא עמד בכניסה למתחם “שכונת נחל”, מרוויח כמה שקלים למזון. העבודה הייתה קשה, אך הוא נשאר חזק ולא התלונן.
בסמוך למתחם היה דוכן אוכל קטן, מפורסם באוכל חסכוני וטעים אורז, שעועית, קציצות ופלפל מטוגן. הוא היה בבעלותו של מרדלת שחר, אישה קשוחה שעבדה יחד עם בתה נועה והבת של האורחת, אור. אור חיה איתם מאז שהיא הייתה ילדה לאחר מות הוריה, והייתה מאומצת על ידי דודיה, אך חמותה התייחסה אליה ברע.
כל יום בצהריים, אור שבא לאכול בדוכן. היא שמתה לב למשהו מוזר הוא תמיד הזמין אוכל ללא בשר. בתחילה היא חשבה שזה טעם אישי, אך אחרי כמה ימים היא תהתה אם אין לו סכום מספיק. לבסוף היא גישה אליו ושאלה ברגישות: “למה אף פעם לא קונים בשר?” הוא הסתכל עליה והגיד: “אין לי כסף”. היא הרגישה חרטה וצעקה: “אתה השומר, נכון?” הוא הנהן. “זה קשה, אני רק התחלת בעבודה הזו.” היא חשה שהמצב מזכיר לה את קשייה שלה.
באותו ערב, כשאורי חזר למזנון, אור חיברה לו חתיכת בשר קטנה על המנה וחשבה: “אל תספרי למישהו”. הוא הפתיע, לקח ביס קטן והטעם היה כאילו הוא טעם של בית. מהיום ההוא והלאה, היא המשיכה להוסיף בשר קטן לכל ארוחה שלו. לאט, הוא החל לצפות בקצה הלצון, לא רק למזון אלא לחיוך של אור, שהפך להיות שונה מכל הנשים שפגש.
יום אחד, כשדוכן נסגר, אורי עמד בחוץ, נרגש, והודה לה: “תודה על הכל”. היא צחקה: “זה רק בשר, אורי”. הוא חייך וענה: “זה לא רק בשר, זה חסד”. היא חייכה בחום: “תשלם לי כשאתה יהיה השומר העשיר”. הוא צחק, אבל לבו נגע במשהו עמוק. אם רק היא ידעה מי הוא באמת.
באותו לילה, כשאורי חזר לחדרו הצנוע, הוא חש בטלטול שלא חווה שנים פעולה של חסד ששינתה הכל. לראשונה בחייו, מישהו איכף עליו משם לאכפתיות הכסף.
בבוקר הבא, אור חישפה בשר נוסף במזנון, למרות הסיכון. היא חלה דעת שהיא תעזור לו, למרות שעוררת את תשומת לב של אחותה נועה, שראתה את המנה ושאלת: “למי את מגישה את האוכל?” היא חייכה ואמרה: “לשומר. אני מצטערת, אל תגיד לאמא”. נועה חיכתה וגרמה לצחוק, אך האמא, מרדלת, שמעה את רעם והגיעה במרוץ.
מרדלת, כעסה על האישה שחיפשה בשר לשומר, קראה לו: “אורי! מה אתה עושה כאן?” הוא קם, מבולבל, והאישה זרקה נייר על רגליו. “לא הזהרת אותך שלא תתקרב אליה?” הוא ניסה להגן על עצמו, אך מרדלת המשיכה: “אתה בחור עצל שמחפש אשה שתזין אותך”. היא איימה לשים אותו בכלא אם ימשיך לבקר את דופן.
אורי נשאר שקט, קִיבּל את האיום, וחייך בעדינות: “אל תדאגי”. מרדלת גררה אותו מהשער, והאחריות של כל העובדים נמשכה.
בבוקר של היום הבא, האמא של אור, רינה, קיבלה את האמת מבן דוד של אור דודו של אור, שהיה עשיר, שכח לשלם שכירות. הוא החליט לקחת כסף כדי לעזור לאורי. האור חטפה כמה שקלים מהשולחן, הכניסה לבגד ולאחר מכן הלכה לחלק אותם לאורי.
אורי קיבל את הכסף, שאל אותה: “מאיפה זה?” היא אמרה: “הגעתי מבן דוד שלי”. הוא דחה את הכסף: “לא אקח”. היא חפרה: “זה לא שלך”. הוא דחף בחיוך: “גניבה אינה הדרך”. אור בכוונה נרתעה אך לא נרתעה.
באותו רגע, דודו של אור, שלא היה מרוצה, היכה אותה בחבל, והאמא רינת קראה למשטרה. משטרה הגיעה, אך קצין אחד שמר על עצמו זיהה את אורי כדובר של המשטרה וחרש: “הוא בן של הקומנדר”. במקביל, הצוות הכיר בעובד שמחפש.
שתי ימים אחרי, אורי חזר לדוכן ומצא את האמא רינת ממתינה במבצע. היא ניסה לשכנע אותו שעצם הגעתו של אורי למקום האהוב על האמא עשוי לשנות כמה. הוא ניסה להוריד קצב ונעצר. הוא ניסה להסביר שהיא אשתו של שומר השער.
באופן פתאומי, משאית יוקרתית הותקנה לפני בית האור. אורי יצא מולה בחליפה מפוארת, שעון זהב ומכנסיים מכות. דודו של אור, שנכנס למרפאה עם תה חם, התפלא. מרדלת ונועה חזקו את ראשה ושאלו: “מי זה?” הוא ענה: “הגעתי בשביל אור”. דודו צחק בקול רם: “פשוט משוגע, תתן לי לראות”.
הקצין המשטרה נגע באורי: “זה לא אתה?” הוא חייך: “כן”. הקצין אמר: “זהו, אתה בן של המנהלת”. המשטרה חייכה, חזרו לחורף, והקצין נזכר: “הוא הקומנדר”. דודו נפל בריק וניסה לבקש סליחה.
אורי והאור חזרו הביתה, ונשקפו על הברכה של המשטרה. היא חזרה אל החדר והפכה לדחף. היא ראתה את האמא שלה, מרים, ראתה את האור, וביחד הם חיברו את ההסכמים הדרושים לאירוע.
אחרי כמה שבועות, נעמד דודו של אור במקום שונה, והקצין של המשטרה חקר את המקרה. מתברר שהקצין קיבל מידע ממקור אנונימי והצילה את האור משפתה. האור ויוטו, קיבלו את ההזדמנות לשנות את חייהם.
בבוקר של יום החתונה, כל המשפחה התכנסה במועדון אירועים בירושלים, מוזיקה חיה, מאכלים, נרות זהב וקישוטי פרחים. אור הלכה אל עבר האור, לבה פועם. הוא קיבל את המילה שלו: “אורי בן-משה, האם אתה נושא עליך את אור בתור רעייתך?” הוא חייך עמוק: “כן”. היא אמרה: “אני אוהבת אותך”. ברגע זה, ביתם נפל לחיים חדשים.
הקמלו יחד בית רחב, הוא ניהל קונגלומרט מוביל, והיא הקימה מוסד צדקה לרווחת יתומים ונזקקים. נועה הלכה ללימודים והפכה לעובדת סוציאלית המסייעת לנשים במצוקה. רינת הפכה לתומכת הגדולה ביותר של אור, והכירה בכבוד ובאהבה שהיא ראויה להם.
כך למדו כולנו: אהבה אמיתית רואה מעבר לעושר, למעמד ולמראה, והיא בוחנת את הלב.
