אמא, קלאוה, לעולם לא הבינה איך היא והאחי וייסי הצליחו להרים בתוכם ילד חכם כל כך. שניהם סיימו רק תשע שיעורים בתיכון, והכל בזכות האדיבות של המורים. לכל אחד משלו, כמו שאומרים, ולקלאוה כל זרעים ששתלה הפכו לשיחים ירוקים תוך שבוע, ובוייסי הידיים שלו פשוט היו זהב.
הילדים שלהם ארבעה. הבכורה תמר, אחריה נועה, ואז שני האחים שנולדו באותו היום שמעון ופול. פול היה ה-“תפוזה” של המשפחה, נולד לפני שהחל לגדול שלוש שנים, אבל כבר באותו זמן דיבר טוב יותר מנועה, וכשהוא נכנס לבית הספר הרגישו המורים כאילו ראו פלא הוא קרא, כתב וכפל חזק, ולכן העבירו אותו ישר לכיתה ב’.
זה אולי היה לא הוגן כלפי הילדים האחרים, אבל פול היה במקום מיוחד בעיני קלאוה הוא נפטף מכל משימה ביתית, והיא קנתה לו כל מה שהוא ביקש, ספרים, מיקרוסקופ, ואפילו כששנות התשעים הקשות הגיעו, עם כל המשבר שהתרחש במדינה ובבית (אבא נפטר, והעוזרת הגדולה משרה נעלמה), היא לא ויתרה עלו. היא שלחה אותו לעיר ללמוד, למרות הקשיים.
“העל מה את חולמת, קלאודיה?” שאלו השכנות, שראו את שמעון מושך מים מהברז, נועה קוצפת תפוחי אדמה בגן, ופול יושב בצל על הספסל וקורא ספר. “את חושבת שהוא יחזיר לך את השירות, יגיש לך כוס מים בגרונה?” השיבו השכנות. “תלמדו אותי!” קלאוה חייכה. “מה שאני רוצה, אני עושה.”
גם הילדים לא חסכו לביקורת: “למה אני חותך עצים, והוא פותר משוואות?” שאל שמעון. קלאוה חייכה ואמרה: “לא קח את המשקלה, אם אתה רוצה.” שמעון קיבל ספר, חקר אותו חמש דקות, ואז סגר אותו בקול גדול: “איזה שטויות, טוב אני אלך לחתוך עצים!”
הכי מתוסכלת הייתה נועה. היא תוקפת את פול בכל דרך אפשרית זרקה את המחברת שלו לתנור, שמה לביצה רקובה בנעליו. “את תמיד נותנת לו את החלק הטעים ביותר,” קראה בקול רם. “ואז הוא יעזוב וימנע ממך!” חזרו השכנות. כשפול נסע ללמוד, הבית נעשה שקט יותר, וקלאוה התקרבה יותר לשמעון הקטן.
בפעם הראשונה הוא שלח מכתבים מפורטים על החיים בלימודים, שראו קלאוה. עם הזמן המכתבים הפכו לפחות, והוא התחיל לבקר פחות כנראה שהשכנות צודקות. קלאוה חשתה עצב, אבל לא הראתה. לבסוף, הוא סיים לימודים והפך לאדם.
נועה נישאה לכפר סמוך. החתן, ארז, היה חולם תמידי, ממציא דרכים חדשות להעשיר עצמו אך אף פעם לא מצליח. עכשיו הוא חולם על לפתוח מאפייה, רק כדי שלא קיבלו לו הלוואה.
שמעון עדיין גר עם קלאוה ולא ממהר להתחתן, למרות שיש מספיק בחורות. “האם אפשר עוד קצת לשוטט?” הוא מתלונן. “חשבתי לקנות רכב לא משאית ישנה, אלא רכב מיובא.” קלאוה משענה: “איזה רכב, שמעון? אתה כמו ארסני מבפנים. תפסיק לחלום ותתחיל לעבוד.”
הוא מצא עבודה בחווה, כמו שעשו ההורים לפניו, והיה טוב בעבודה, מצא דרכים לחסוך. קלאוה הייתה מרוצה. לגבי פול אין לה מושג איפה הוא. לא קיבלה ממנו הודעה כבר שנה, וההודעה האחרונה הייתה על נסיעה לחיפוש עבודה, לא ידוע לאן.
יום אחד, מכונית חדשה נחתה מול הבית. קלאוה חשבה שמישהו אבוד מבקש דרך, אבל הרעש היה כל כך חזק שגרם ללב שלה לדפוק חזק. היא פתח את השער והלכה אל הדרך.
עמד שם פול. היא זיהתה אותו מיד, למרות שלא ראתה אותו לפני שניים שנים. הוא נראה כמו וייסי שנפטר גבוה, שרירי, שיער זהוב מתנפח. כל השכנות פקחו חלונות וצפו. הוא הגיע לבקר את אמא.
קלאוה רצה אליו, חיבקה חזק. “היי, הדם שלנו, לא היה לשווא.”
שמעון קיבל אותו בעיניים עצבות. “מכונית יפה,” אמר בקנאה. “זה לא שלי,” השיב פול בחיוך. “שלך?” שאל שמעון, מתקרב. “שלך,” פנה פול וקיבל ממנו מפתחות. “קח, כבר הכנתי את המסמכים, נלך לנוטריוס אחרי.”
שמעון הביט באמא שלו, היא רק חייכה. “תודה, אחי,” הוא אמר במבוכה. “אבל היא יקרה!”
“זה לא כסף, זה לא כסף,” חייך פול. “איפה נועה?” שאל. “היא נישאה לכפר השכן, בעלה עובד קשה, מחכה לקידום,” קלאוה הסבירה. “אז למה שלא נבקר? נעלה במכונית החדשה שלך, שמעון.”
נועה קיבלה אותם בטירוף, בעלה ארז התחיל לספר על המאפייה והביזנס החדש שלו. “בלגן, אתה חולם על קרדיט? אין קרדיט, ואין מאפייה,” צחקה נועה. “אחי, אנחנו נפתור עם הפול, תן לי כמה כסף ואני אשלח.”
פול פתח קופסה קטנה והעביר לנועה תכשיט קטן. היא פקחה קופסה אדומה ומצאה עגילים זהובים עם אמידיונים בצבע עיני. “תודה, פאשי, זה מדהים! ביקשתי עגילים מארז, והוא קנה לי רק קוצת בשר!” היא קראה בצחוק.
קלאוה ישבה בשקט, שמחה. אולי הפול יציע לה משהו עגילים, צמיד או אפילו מכונת כביסה. אבל הוא לא קנה לה משהו, עד שהשיחה נסבה על נועה שאמרה שמאמא אחרי הלידה תצא לנסוע. פול אמר: “רק למספר זמן קצר, נועה. אני אקח איתי את האמא, אם היא רוצה.”
קלאוה הייתה מופתעת. “איתך? לאן? איך?” היא שאלה. “לא יודע… איך הבית?” שאל. “הבית? שמעון יגיד, הוא יעבור עם אישה חדשה. אני מתגעגעת אליך, אמא, בואי איתי. אם לא תאהבי תחזרי.” קלאוה לא ידעה מה לחשוב. כאן נמצאת חייה, של וייסי ושל מישה, אבל שם יש לה בן אהוב, חיים חדשים שהיא לא מכירה. “מה היה אומר וייסי?” היא הרגישה את פניו של בעלה, הכובע משוטט, הידיים מגופות.
“איזה בלאגן, קלאוה? למה חינכת אותו כך? בשביל חיים טובים. הגיע הזמן שתראי את החיים האלה, אחרת איך תדעי אם זה היה שווא או לא?” קלאוה חייכה והשיבה: “אולי נלך, למה שלא.”
