הוא חזר עם תינוק
אני הולכת! הכריז אורן.
לאן? לא הבינה דינה, שעדיין הייתה שקועת במחשבות על רשימת הקניות.
לגמרי!
איך לגמרי? חזרה על דבריה דינה. והחג?
בבדיחות של היוםיום רק על חטאים זה מצחיק: התקשרה לי השכנה, אמרה שהחברה בטיול מתבטלת! או התקשר לי החבר, אמר שהדגים נמסרו עם קוויאר!. במציאות זה מרגיש אחרת: מרגיש רע ולא משעשע.
אורן הלך לפני ערב ראש השנה. לא אל היעד שבו מטוסים לא טסים ולא רכבות עובדות אלא למרחק של כמה קילומטרים מאחורי הגשר של נווה צדק בתל אביב, בחורף קר. הוא יצא ממש, חצא נעליים חדשות, והותיר אחריו ריח בנצ’אם שהמתנה לו בושם אלגנטי שנתנה לו דינה.
לפני כן הוא התארגן לבוא, קיבל בתרופה של חפצים והסביר מדוע היא צריכה להבין ולסלוח לו אפילו שהמועדון המקומי נושא שם של סיבה טובה. והקב”ה עצמו היה בעד.
העץ היה כבר מקושט. דינה, יושבת על הספה, חשבה על הלבוש לחג, על תפריט חגיגי וכתבה רשימת מצרכים הם תכננו לחגוג ראש השנה עם חברים. האווירה הייתה עלייה, כמו תמיד לפני השנה החדשה: כשקודם, קפיצות של השנה הן יותר מהחג עצמו.
דינה, בת חמישים, אהבה את החג הזה מאוד, כמו רוב הישראלים. רק שלג ברחובות ירידה, וזה פגע במעט באווירה החגיגית. אבל כבר מנובמבר החלו המבצעים של ראש השנה.
דינה הייתה בת לב, לכן כל המתנות תכננה מראש חסכונית בחשבון, בזמן ובכאב הראש. הכל היה מוכן: שרשראות לכל אחיותיה, מתנות לילדים, לנינים ולבן האהוב.
לאורן קנו סוודר צמר יפה עם איילים הוא חלם עליו מזמן. המחיר היה זעיר, קנה בשקל אחד, אבל מה שצריך לעשות למי שאוהב?
הכל היה ארוז, מוסתר ומחכה לרגע. היא תוהה מה הוא יביא לה? טבעת? או אולי כסף? עם גילו של חמישים ושלוש, הטעם שלו לא היה חזק במיוחד.
ואז פתאום הוא הכריז: אני הולך!
לאן? חזרה דינה, עדין מציצה ברשימת הקניות.
לגמרי!
איך לגמרי? חזרה ושאלה. והחג?
איזה חג, דינה? קמט את פניו. מתי תגדלי?
והוא, באיטיות כמעט של גמילה, אמר:
אני עוזב אותך! לגמרי! מבינה?
אהבתי מישהי אחרת ויש לנו שם תינוק! ברור?
ברור! ברורה עד שהעיניים מקבלות כאב.
דינה רצתה לשאול: ומה איתי? אבל זה היה שואל כמו לשאול על ראש השנה.
היא ידעה שכבר הייתה אצל האוּת בקצה הארץ, שם הוא היה עם האהובה החדשה. היריבה הייתה הרבה יותר צעירה מדינה, כמו שהמסורת אומרת יותר טוב.
היה זה, והוא סיפר זאת בגאווה. למה הוא רוצה ללכת לבדו? הוא היה וואו!
הוא, בעיניים נוצצות, סיפר שהיא הולכת לקבל בן הוא והן היו שלושה ילדים גדולים. סוף סוף יורש! למרות שלא היה ברור מה יירש, כי הוא לא היה בכוכב של המשפחתיות.
הדירה בתל אביב הייתה של דינה: הבית הקטן שבו היה רשום אורן רק על תעודת זהות, והדירה האחרת היא שכורה.
דינה לא הוסיפה שמן למים: היא חיה באשליות. גם לא היה לה זמן לשקוע בפחד, כשהחיים של דינה קורסו פתאום.
הכירנו באירוע חברה! שמח אורן.
למה אני צריכה לדעת? שאלה דינה בקור.
למה שלא? נדהם הוא, שרק חשב לדבר על האהבה שלו.
בשבילך זה תחושה נעלה, בשבילי זה פחת ולכלוך! קראה דינה.
הבינה שהביט שלו היה מבולבל, שלא רצה להודות, והבינה שהסבל אותו הוא לא מקבל.
הפעם היא חשבה: האם הערכתי יותר מדי את יכולותיו המחשבתיות?
אורן, שהעריך יתר על המידה, נעלם לחיים חדשים, והיא נשארה כמו אבן על האי של פסחא קפואה, ללא דמע, ללא צעקה.
הוא הלך והיא נזדה עוד זמן רב עם רשימה לא שלמה בידיכל זה הפך לחסר משמעות.
היו נישואים של עשרים ושמונה שנה, וחשבו שהם יכולים להרפות.
משפחה חזקה, גב בטוח, ילדים בוגרים זה היה די לחיים מאושרים. אבל למישהו זה לא היה מספיק; כל זה היה רק מראה.
דינה, על אוטומט, מחקה פרסקו מהרשימה שהיה אהוב על אורן.
ואז נפרשה על הספה, בלי מחשבות, רק ריקנות.
שלוש שעות עברו כמו דקה: האם היא נרדמה? החדר נעשה אפל, הטלפון צלצל חברתה תמר קראה:
מה נביא לאירוע של יואב?
אורן הלך! ענתה דינה.
באמת? חזרה תמר.
איך ידעת? נדהמה דינה.
כולם ידעו! אחרי שתיקה קצרה, אמרה תמר: הוא היה עמית שלו בעבודה.
ידעת ושתקת? קראה דינה ברעש.
כן! בתשובה חדה, תמר אמרה: אתם מתפייסים ואני מה עושה?.
שתי השתקאו ואז דינה קיבלה מכה רגשית.
בפועל, תמר הייתה צודקת, אבל דינה לא רצתה לחגוג ראש השנה עם חברים, היו שניים, והיא אחת.
היא הלכה לביתה של אמה הזקנה, וביום הראשון של ינואר לבת שלמה שכולם היו שם. שם היא סיפרה שהאב הלך אל הצעירה, וכולם ידעו, בוגדים!
המצב הרעיע אותה: אולי היא תתן לי קולות של פצעים!
היא יצאה מאורחת מוקדם והלכה ברגל הביתה, שלג נופל ברצינות, העיר היה מקושטת, אך רחובות ריקים כולם חגגו.
בין הדרכים הלב שלה נעשה קל יותר.
טוב, שיהיו שמחים, אם כך!, חשבה דינה החכמה. לא נקרע לי לב רק בגלל זה.
היא לא הייתה הראשונה, ולא האחרונה, אף אחד לא מת על זה. עם האתגר, החיים יהיו קלים יותר.
חלף שנה. בדיוק לפני ה29דצמבר, האדון העזב.
העץ שוב קושט, והיא כתבה רשימת קניות, תכננה לחגוג עם תמר כמו תמיד.
היא רצתה להציג לחברה של תמר את ודי”ם הוא הציע לה נישואין!
מה ציפו? שהיא תישאר לבד על הספה האבקית?
היא אישה מעניינת, עצמאית ובטוחה. הוא בחור נאה, חייל משוחרר.
בפתאום דפיקה בדלת עומד שם אורן, עם תיק גב וחבילה.
מה קורה?!! חשבה דינה. באמת הוא מביא תינוק?.
ואמר בקול רועד:
אם לא הייתי בבית?
פותח עם המפתח! ענה אורן.
אם הייתי מחליפה מנעולים?
לא תחליפי? את טובה! שאל אותו, והִזְמִין: ״תתני לי להיכנס?״
דינה נדחפה הצידה, לא הוסיפה לזרוק אותו עם התינוק מיד, והוא נכנע בפתח.
הם נכנסו לחדר השינה, והניח את התינוק על המיטה.
כמה חודשים? בקשתה בקור רוח.
חמשה חודשים! ענה אורן.
והאהובה? שאלתה, שזכרה איך היא לא ציפתה לאדם זר עם תינוק בחייה.
היא כבר אוהבת מישהו אחר! לחש אורן.
אז מה, יחסים גבוהים! ענתה דינה. למה אתה כאן?
חכי, אל תלבשי אותו! החליט אורן להסיר בגדים מהתינוק.
לא תקבלי אותי? התפלא אורן שכבר הוריד את התיק.
עם תינוק? קראה דינה. אפילו אותך לא הייתי משאירה!
אז חזור! הוא ניסה להמשיך, אך הוא חשב על החטא.
היא קיבלה את המצב: לא אוכל להתמודד לבד עם תינוק זרות.
אם לא אסע? שאל אורן פתאום.
תישאר! ואז אני אלך! הסכימה דינה בחיוך מרושש, כי היא מתכננת לחגוג עם תמר.
ווידי”ם כבר הציע לעבור לדירתו, והיא הוסיפה:
אחרי החגים אקח אותך, כדי שלא תופיע כאן!
אל תחשבי שאני אחלק את הדירה לשניים, אין לך זכות!
בפועל הוא לא ציפה לזה, הוא לא יכול היה לדאוג לתינוק לבד.
האהובה שלו נעלמה לפני יומיים, השאירה פתק: אל תחפשו, נמאס לי.
הוא לקח חופשה ממקום העבודה, והימים החגיגיים נמשכו.
דינה, בחדר האמבטיה, שמעה את דלת הכניסה נפתחת: אורן נעלם. על המיטה נשאר נייר מגולגל, אולי הוא בכה? חשבה בחיוך. אפילו אם היה מצחיק, זה היה מבצע טוב.
היא לא חימלה אף אחד אפילו תינוק יפה. מה זה? אולי בבורקס, אולי בבולגריה אבל לא בישראל.
אורן לא הרגיש רעבה לאהבה לפני שנה. הוא עבר על כל המחסומים ועזב, כמו שחשב אז, משמח.
אז היא הלכה לשוק: היא הבטיחה לאפות לזקנה לזכות. ודי”ם אהב לזקנה ולא אהב פרסקו.
עכשיו היא רק חשבה על ודי”ם, והמתנה שלו כבר מוכנה: הסוודר עם האיילים, אותו שלא קיבל אורן בשנה שעברה. גברים כאן אוהבים איילים.
