את לא הבעלים את עובדת בית
אורלי, תני עוד קצת מהסלט הזה לגברת המפוארת הזאת, קולה של חמותי, תמר לביא, היה מתוק כמו ריבה, אך בו זמנית חם כמו רוטב טבקו חריף שמציף רמאות.
הנהנתי עם הנהון שקט, וקחתי את קערת הסלט הכמעט ריקה. האישה, דודתי השלישית של בעלי איתן, הביטה בי בזעם, כמו ציפור זבוב שמסתובב סביב ראשך במשך עשר דקות.
התקדמתי במטבח ללא קול, מנסה להיות בלתי נראית. היום הולדת של איתן. או יותר נכון, היום הוא חוגג את יום הולדתו עם משפחתו בדירת שלי הדירה שאני משכירה לעצמי.
צחוק התפרץ מהסלון בגליגלים קצרים קולה של דוד זאב, נמרץ, נוגה של אשתו. ולמעלה מכל זה, קולו הבטוח של תמר לביא, כמעט צבאי. בעלי, כנראה, ישב בפינה, מחייך במתח ומקיש ראש בקול רך.
מילאתי את קערת הסלט וקישטה בנצנוץ של שמיר. הידיים פעלו בצורה אוטומטית, ובראשי רק מספר אחד חזר: עשרים. עשרים מיליון.
אתמול בערב, אחרי שהקיבלתי את האישור הסופי במייל, ישבתי על רצפת חדר האמבטיה, כדי שלא יראו, והסתכלתי בטלפון. הפרויקט שהובלתי שלוש שנים, מאות לילות ללא שינה, שיחות אינסופיות, דמעות וניסיונות כמעט חסרי תקווה הכל הצטמצם למספר אחד על המסך. שבע אפסים. החופש שלי.
איפה את תקועה? קראה חמותי בחוסר סבלנות. האורחים מחכים!
לקחתי את קערת הסלט וחזרתי לחדר. החג נמשך במלואו.
כמה את איטית, אורלי, חייכה הדודה, מזיזה את צלחתה. כמו צב.
איתן קפץ, אך נשאר שקט. הוא לא רוצה סכסוכים זהו העיקרון האהוב עליו בחיים.
שמרתי את הסלט על השולחן. תמר לביא, מסדרת את ההצבה המושלמת, קראתה בקול רם כדי שכל אחד ישמע:
אין כולם נולדו עם ידיים זריזות. עבודה במשרד שונה מניהול בית. שם אתן שעות מול המחשב ולבסוף חוזרים הביתה. כאן צריך לחשוב, לחשב, לזז.
היא העבירה מבט נצחי על האורחים, כולם הנהנו. שפעת הלשון הפכה את לחיי לשחום.
משיכת כוס ריקה, פגעתי במזלג בטעות. הוא נפל לרצפה עם צליל חצץ.
שתיקה. לרגע נצמו כולם. עשר עיניים נצפו עלי, על המזלג.
תמר לביא חייכה בקול רם, ברוע, ברעב.
ראית? אמרתי! הידיים קרסים.
היא פנתה אל שכן לשולחן, והוסיפה בטון ציני:
תמיד אמרתי לאיתן: היא לא מתאימה לך. בבית הזה אתה הבוס, והיא רק רקע של רכוש. תן, הבא. לא בעלת הבית עובדת בית.
צחוק שוב מילא את החדר, הפעם רשע יותר. הסתכלתי על בעלי. הוא הסתכל למטה, מתיימר להיות עסוק במפית.
ואני הרמתי את המזלג. ברוגע. ישרתי את גביי. ולראשונה בערב זה חייכתי. לא במתיחות ולא בנימוס חיוך אמיתי.
הם לא ידעו שהעולם שלהם, בנוי על סבלנותי, עומד להתמוטט. והשלב שלי רק מתחיל עכשיו.
חיוכי הפיל אותם מהדרך שלהם. הצחוק פסק לפתע, בדיוק כמו שהחל. תמר לביא אפילו הפסקה ללעוס, סגרה הלסת בתמיהה.
במקום להניח את המזלג על השולחן, הלכתי למטבח, שקעתי אותו בכיור, לקחתי כוס נקייה ומילאתי אותה במיץ דובדבן. אותו מיץ יקר, שהחמות קראה לו “ברכה” ו”טיפשי כלכלית”.
בכוס ביד, חזרתי לסלון והתיישבתי במקום הפנוי היחיד ליד איתן. הוא הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה.
אורלי, חם מתקרר! קראה תמר לביא, קולה נושא תווי פלדה. צריך לחלק לאורחים.
בטוחה שאיתן יצליח, לקחתי גזירה קטנה מבלי להוריד מבטי ממנה. הוא הבוס בבית. שאראה.
כל העיניים זוויתו לכיוון איתן. הוא הפך לבן, ואז לוהט, נרגש, משליך מראה מבקשים עלי ועל אמא.
אני כן, בטח, מבטא בקושי, ותוך כדי נזילה נגרר למטבח.
זו הייתה ניצחון קטן מתוק. האוויר בחדר נעשה כבד, דחוס.
תמר לביא, כשראה שהפגיעה הישירה לא הצליחה, שינתה אסטרטגיה. היא התחילה לדבר על הקיץ:
החלטנו לנסוע בחודש יולי לכל המשפחה לחיק. חודש, כמו תמיד. ננשום אוויר צח.
אורלי, את צריכה להתחיל לארוז כבר מהשבוע הבא, להעביר את המלאים, להכין את הבית.
היא דיברה כאילו זה נכתב מזמן, כאילו דעתי לא קיימת בכלל.
שקמתי לאט את הכוס.
נשמע נהדר, תמר לביא. רק שאני חוששת שיש לי תכניות אחרות לקיץ.
המילים נצחו באוויר כמו קוביות קרח ביום חם.
מה תכניות אחרות? חזר איתן עם מגש שבו נצפו צלחות מעוותות של חם. מה את מדמיינת?
קולו רעד מרוגז וחוסר וודאות. הוא רגיש שאני מסכמת את ההצעה, כאילו תגובתי הייתה הכרזת מלחמה.
לא מדמיינת, אמרתי רגועה, תחילה אליו, אחר כך אל אמא, שהביט בה ברתיעה.
יש לי תכניות עסקיות. אני קונה דירה חדשה.
הפסקה קצרה, נהניתי מהמראה.
הדירה הזאת, כמו שאתם יודעים, הפכה צפופה מדי.
שתקתם נשמעו בעוצמה, תחילה נשברה על ידי תמר לביא, שצחקה בצחוק קצר וקולני.
קונה? באיזה אמצעים? משכנתא של שלושים שנה? כל החיים תעבוד על קירות בטון?
אמא צודקת, אורלי, קפץ איתן מיד, מרגיש תמיכה. שם מגש בתקשורת, הרוטב מתפזר על השולחן.
תפסיקי את הקרקס הזה. את מבזה אותנו. איזו דירה? השתגעת?
הסתכלתי על פניהם של האורחים. כל אחד מבטא חוסר אמון, מבט של חוסר אמון. הם הסתכלו עלי כאילו אני ריקון שפשוט רצה להיות משהו גדול.
למה משכנתא? חייכתי בעדינות. לא אוהבת חובות. קונה במזומן.
דוד זאב, ששמר שתיקה עד עתה, פנה לזקןו.
ירושה? סבתא-מיליארדרית באמריקה מתה?
הצחוק של האורחים חזר. הם חשו שוב ששליטה היא שלהם.
אפשר לכנות זאת כך, אמרתי אליו. רק שאני היא הסבתא המיליארדרית, ואני עדיין בחיים.
לקחתי נשיכה ממיץ הדובדבן, נותנת להם זמן לעכל.
אתמול מכרתי את הפרויקט שלי. אותו הפרויקט של שלוש שנים, של לילות חסרי שינה, של פגישות אינסופיות, של דמעות וניסיונות כמעט חסרי תקווה. חברת שהקמתי.
הביטתי בתמר לביא ישירות.
סכום העסקה עשרים מיליון שקל. הכסף כבר בחשבון. אז כן, אני קונה דירה. אולי גם בית קטן על הים, כדי שלא יהיה צפוף.
החדר נשתה בשקט מתכתי. פני האורחים נמתחו. החיוכים נעלמו, נחשפו במבוכה ובזעזוע.
איתן הביט בי בעיניים גדולות, פיו נפתח, אך לא נשמע קול.
תמר לביא איבדה את צבע הפנים, המסכה שלה נמסה לנוכחות.
קמתי, לקחתי את תיקיי מהכיסא.
איתן, יום הולדת שמח. זה המתנה שלי לך. אני עוברת מחר. לך ולמשפחתך יש שבוע למצוא בית חדש. גם את הדירה הזאת אני מוכרת.
הלכתי אל היציאה. לא שמעו שום קול מאחוריי. הם היו משתקפים.
בפתח, הסתובבתי והטבעתי מבט אחרון.
וגם, תמר לביא, קולי היה חזק ושליו. עובדת הבית עייפה היום ורוצה מנוחה.
חצי שנה חלפה. שש חודשים חייתי כמו חיים חדשים.
הייתי יושבת על מרפסת רחבה בדירתי החדשה. מהחלון המשקיף למעלה, מן הרצפה עד התקרה, נצנץ ערב עיר יצור חי, נושם, שלא נראה עוד אויבי.
הוא היה שלי. בידי כוס מיץ דובדבן. על ברכיי המחשב הנייד עם שרטוטים של פרויקט חדש אפליקציית ארכיטקטורה שהביאה משקיעים ראשונים.
עבדתי הרבה, אך הפעם היה זה בתענוג, כי העבודה ממלאת אותי ולא מוציאה את חיי.
פעם ראשונה אחרי שנים רבות נשמתי ברגיעה מלאה. הלחץ המתמשך נעלם. נעלמו ההרגלים לדבר בקול נמוך, לזוז בזהירות, לנחש מצבי אחרים. נעלם התחושה שאני גרת אצל אחרים בבית שלי.
מאותו יום הולדת, הטלפון לא הפסיק לצלצל. איתן עבר משלב של איומים זועמים תצטערי! את לא משהו בלעדיי! לשיחות קוליות מצולמות בלילה, בכה על כמה יפה היה עברו. הקשיבתי לכך רק חורף קר. טוב שלו נבנה על השקט שלי. הגירוש נמשך מהר. הוא לא ניסה לדרוש דבר.
תמר לביא הייתה צפויה. התקשרה, דרשה צדק, צעקה שאני גנבה את בנה. יום אחד תפסה אותי מול מרכז העסקים שבו יש לי משרד. ניסתה לתפוס אותי ביד. פשוט עברתי אותה בלי לומר מילה.
שלטונה נגמר איפה שהסובלנות שלי נגמרה.
לפעמים, ברגעי נוסטלגיה מוזרה, אני נכנסת לדף האינסטגרם של איתן. בתמונות רואים שהוא חזר להוריו. אותו חדר, אותו שטיח על הקיר. פניו עם מבע של קנאה נצחית, כאילו כל העולם אשמה בחייו שנכשלו.
אין עוד אורחים. אין עוד חגיגות.
לפני כמה שבועות, חזרתי מפגישה וקיבלתי הודעה ממספר בלתי מוכר:
«אורלי, הי. זה איתן. אמא מבקשת מתכון לסלט. אומרת שלא מצליחה לעשות אותו טעים כמוך».
עצרתי באמצע הרחוב, קראתי את זה כמה פעמים, ואז צחקתי. לא מרוץ, אלא צחוק אמיתי. הבקשה האבסורדית הפכה לאפילוג של הסיפור שלנו. הם הרסו את משפחתנו, ניסו להשמיד אותי, ועכשיו מבקשים סלט טעים.
הצגתי את המספר ברשימת השחור. בלי לחשוב, פשוט חיתכתי אותו כמו גרגר חול.
לאחר מכן לקחתי שנייה, שתיתי כוס גדולה של מיץ. הוא היה מתוק, עם נגיעה קלה של מרירות. זה היה טעם החופש. והוא היה נפלא.
