“אני אקח את הילדה שלך לכיתה שלי, אם אין לך התנגדות,” אמרה המורה, ששמעה את השיחה בין אמא שלי, המנהלת ומורה נוספת.
המורה שהייתה אמורה לקבל אותי לכיתתה סירבה בתוקף. “היא תהיה תלמידה חלשה אצלך, היא לא יודעת לקרוא, אפילו לא יכולה לחבר אותיות להברות,” טענה. “איפה ראיתם כיתה א’ עם תלמידים כושלים?”
היא צדקה. לא ידעתי לקרוא או לכתוב. אמא שלי לא יכלה ללמד אותי כי סירבתי לשבת עם ספרים בימי הקיץ הלוהטים. כל מה שרציתי היה לרוץ בחוץ, לחקור כל פינה בחצר, לטפס על כל עץ. “את מבלה ברחוב מבוקר עד ערב,” נאנחה אמא שלי. אבל איך אפשר למצות את כל הפלאים בעולם ביום אחד?
אבל ציפורה מיכאלביץ’ ראתה בי משהו. כך מצאתי את עצמי בכיתה ב’. ההתנהגות שלי הייתה נוראה, אבל בלימודים הצטיינתי. הכל היה קל ומרתק איתההיא ידעה למצוא את הדרך ללב של כל ילד.
איך אהבנו אותה! בכיתה שלנו, עד כיתה ה’, לא היה אפילו תלמיד בינונירק מצטיינים. אצל ציפורה מיכאלביץ’, לא הייתה ברירה אחרת.
כשסיימנו את בית הספר היסודי, ציפורה כבר הייתה בפנסיה. לא היו לה ילדים משלה, ולא נישאה מעולם. כל חייה הקדישה לתלמידיה.
בסופי שבוע נהגנו להתאסף בביתה, וזה תמיד היה חגיגה. הבית שלה היה מלא פרחים טריים, ממתקים טעימיםמצרך נדיר באותם ימים. לרוב פגשנו שם בוגרים אחרים שלה, שסיפרו סיפורים מבית הספר, מטיולים משותפים. אנחנו חלמנו שגם אנחנו נחזור יום אחד לכאן, עם סיפורים וממתקים לדור הבא.
ציפורה גרה לבד בדירת שלושה חדרים שקיבלה מהוריה. הריהוט היה פשוט אך נאה, ובכל פינה היו חפצים שהביאו לה תלמידים, או כאלה שיצרו במו ידיהם. בחדר אחד היו רק ספריםאוקיינוס של דפים, ולידם כיסא נוח ישן.
שם נהגה לשבת, ואנחנו התרכזנו סביבה כמו אפרוחים על השטיח הרך. היא הייתה פותחת ספר ומקריאה לנו, ואחר כך דנים בהתלהבות במה ששמענו. היא לימדה אותנו על אמנים, משוררים, מלחינים, השמיעה לנו תקליטים, ופתאום העולם נראה יותר עשיר.
בתחילת כל עונה, היינו יוצאים עם כן ציור לפארק ליד ביתה. שם, בשקט, העברנו אל הנייר את יופיו של העולם, כל אחד בדרכו. רק בחורף ציירנו בתוך הבית, כשהשלג כיסה את הפארק מחוץ לחלון. הציורים של ציפורה היו מופלאים, והיא נהגה לתת אותם לנו כמתנות. לפעמים שיחקנו דמקה, והמנצח קיבל פרס.
אחרי התיכון, עדיין ביקרנו אותה. אחרינו, היא לימדה עוד דור של ילדים ולאחר מכן פרשה מבית הספר. אבל לא לנוחהיא המשיכה ללמד בבית.
ציפורה נפטרה בגיל שמונים. ישבה בכיסא האהוב שלה, ספר בידיה, עצמה את עיניה ונמה. לצידה עמדה אחת מתלמידותיה, נועה, רופאה בת ארבעים ומשהו, שביקרה אותה כל יום לאחר המשמרת.
בהלוויה שלה ראיתי יותר דמעות מכפי שראיתי בחיי. פרחים, מילים של אהבה.
כזאת הייתה ציפורה מיכאלביץ’. המשפחה שלה לא הייתה עשויה מקומץ אנשים, אלא מעשרות תלמידים שאהבו אותה. היא זכרה כל אחד, ידעה למצוא את המילים הנכונות. מעולם לא נזקקה להפגין סמכותלא היה בזה צורך. הכול היה ברור מאליו.
כפי שאמר אחד מתלמידיה: “ציפורה לא הייתה רק מורה. היא הייתה המדריכה הראשונה שלנו בדרך לאהבה ולצמא לדעת. היא הראתה לנו איזה עולם יפה, טוב ומופלא יש סביבנו.”
