נועה עמדה במסדרון והסתכלה על שני הילדים עם תיקי הגב הזהים. מאחוריהם ניצב איתי, אוחז בידו כל אחת שתי מזוודות ענקיות. יום רביעי. רביעי רגיל, לא שבת.
“את מי הבאת הביתה?” שאלה בקול שטוח. “הסכמנו שהילדים מהנישואים הראשונים שלך לא יגורו איתנו.”
איתי דחק את עצמו ליד המסדרון והניח את המזוודות על הרצפה.
“אל תתחילי, נועה. הנסיבות השתנו. חודש, אולי חודשיים.”
“אולי שלושה?” נועה התכופפה מול התאומים, חייכה אליהם, ליטפה את ראשיהם. “ילדים, לכו לחדר, יש שם לגו על המדף. תשחקו בזמן שאנחנו מדברים עם אבא.”
הילדים הלכו. נועה סגרה את הדלת ופנתה לבעלה.
“איתי, אני מבינה נכון? הבאת ילדים ביום רביעי, עם מזוודות, ושמת אותי בפני עובדה?”
“ומה הייתי צריך לעשות? הם הבנים שלי! או שאת רוצה שהם יישנו ברחוב?”
“לוגיקה מעניינת. כשהתחתנו, נשבעת שהילדים יגורו עם שני. זוכר? או שהזיכרון שלך סלקטיבי כמו תפריט במסעדה זולה – רק מה שכדאי לך?”
“זה זמני!”
“זמני זה שבת וראשון. שתי מזוודות ושלושה חודשים – זה מעבר דירה. אתה מרגיש את ההבדל?”
איתי החל להתהלך במסדרון.
“אני לא מתכוון לתת לך דין וחשבון על הילדים שלי. זה גם הבית שלי.”
“לא, איתי. זו הדירה שלי. הייתה לפנייך ותהיה אחריך. ולפני שאתה שוב אומר ‘שלי’, תסתכל במסמכים. יש שם שם משפחה אחד, והוא לא שלך.”
נועה הוציאה טלפון וחייגה את מספר חמותה. איתי הזדעזע.
“תנתקי. אל תתקשרי לאמא שלי!”
“למה? אתה מקבל החלטות בשניים – אולי גם היא לא יודעת שהיא הפכה לסבתא במשרה מלאה?”
“נועה, אני מזהיר אותך!”
“מזהיר? ממה? מזה שבעוד חמש דקות רבקה תדע איך הבן שלה מנהל דירה של מישהי אחרת?”
צלצולים. חמותה ענתה אחרי השלישי.
“רבקה, ערב טוב. תגידי, את יודעת שאיתי העביר את מתן ותומר אלינו? לתמיד. עם מזוודות.”
הפוגה. אחר כך קולה של חמותה – מופתע ומבולבל.
“נועה, לא ידעתי כלום. הוא לא אמר לי מילה. איך – עם מזוודות?”
“שתי מזוודות גדולות. והמשפט ‘חודש, אולי חודשיים, אולי שלושה’. אז אני מבררת – זו תוכנית משפחתית או אלתור אישי שלו?”
“אלוהים. נועה, אני כל כך מודה לך על הסבלנות. את הרי בכל סופ”ש מתעסקת עם הילדים בזמן שהוא מתרוצץ אצל חברים. אני אדבר איתו.”
“תודה. אבל אני אסתדר לבד. אני צריכה את הכתובת של שני. רוצה להבין למה היא זרקה את הילדים.”
חמותה הכתיבה כתובת. איתי עמד חיוור, גבו צמוד לקיר.
“למה את צריכה את הכתובת שלה? מה את מתכננת?”
“למה אתה חיוור? אם הכל נקי – ממה לפחד?”
“אל תתערבי, נועה. זה לא העסק שלך.”
“לא שלי? הילדים בדירה שלי, ישנים על הספה שלי, אוכלים ליד השולחן שלי. כל שבת וראשון אני מציירת איתם, מטיילת, מאכילה – ובזמן הזה אתה ‘אצל חבר’ או ‘אצל אמא’. שמתברר שגם היא לא רואה אותך. אז לאן אתה נוסע בסופ”ש, איתי?”
“אני לא חייב לתת דין וחשבון!”
“נכון. לא חייב. אבל גם אני לא חייבת להיות שמרטפית לילדים של מישהו אחר בזמן שאבא שלהם מבלה איפשהו.”
נועה התקרבה והביטה בעיניו.
“תן לי את הטלפון של שני.”
“לא.”
“למה?”
“כי לא! די עם החקירות!”
“אתה יודע, איתי, כשאדם לא צריך להסתיר כלום, הוא לא צורח. הוא פשוט נותן מספר ושותה תה בשקט. אתה כרגע נראה כמו חתול שנתפס עם דג בפה. בלוע כבר בלע, ופרצוף תמים אי אפשר לעשות.”
איתי שתק. נועה הנהנה.
“בסדר. כבר מאוחר. הילדים עייפים. אסדר להם לישון בסלון. מחר נחזור לשיחה הזו.”
הלילה עבר בכבדות. נועה שכבה עם עיניים פקוחות ונזכרה בדברים של רינה, חברתה, שאמרה לפני שנה.
“תתכונני להפתעה, והיא לא תהיה לטעמך. לאחות שלי ורוניקה היה אותו סיפור – התגרשה, הילד אצלה, אבל בהזדמנות הראשונה זרקה אותו לאקס. לא ליום – לשבועות, לחודשים. ומזונות היא דרשה בקביעות. האקס בסוף עבר לעיר אחרת כדי לא להשתגע.”
אז נועה הניפה יד. רינה תמיד דרמטית. אבל עכשיו כל מילה שלה נשמעה כמו נבואה.
בבוקר איתי התארגן לצאת.
“אני צריך לנסוע. עניינים.”
“ברור. תמיד יש לך עניינים. בשבתות במיוחד.”
“את שוב מתחילה?”
“עוד לא התחלתי. סע. אני אדאג לילדים. כמו תמיד.”
הוא יצא. נועה חיכתה עשרים דקות, הלבישה את התאומים ולקחה אותם לרבקה.
חמותה פתחה את הדלת, ראתה את הנכדים ומיד הבינה.
“כנסו, יקרים שלי. סבתא תכין פנקייקים.”
הילדים רצו פנימה. רבקה עצרה את נועה ביד.
“נועה, סלחי לו. אני לא יודעת מה קורה איתו. גם לי הוא משקר.”
“רבקה, אני צריכה כתובת מדויקת של שני. נתת רחוב, אבל בית ודירה?”
“בן יהודה ארבעה עשר, דירה ארבעים ואחת. נועה, רק אל תעשי משהו בחפזון.”
“אני לא עושה בחפזון. אני פותחת בזהירות. כמו מנתחת.”
נועה נסעה לכתובת. כניסה, קומה רביעית, דלת עם מספר ארבעים ואחת. צלצלה. צעדים. נפתח המנעול.
את הדלת פתח איתי.
שנייה. שתיים. שלוש. פניו נמתחו, פיו נפער, ועיניו רצו כמו של אדם שנתפס בשקר הכי מוחץ.
נועה הביטה בו בשקט. אחר כך במסדרון מאחוריו – מעיל נשי על קולב, כפכפים. אחר כך שוב בבעלה.
היא לא אמרה מילה. הסתובבה וירדה במדרגות.
“נועה! חכי! זה לא… סתם עזרתי! ברז דלף, היא התקשרה, באתי!”
קולו רדף אחריה, מהדהד בקירות הכניסה. נועה לא הסתובבה. יצאה לחצר, נשמה עמוק ושלפה טלפון.
שיחה ראשונה – למנעולן.
“בוקר טוב. אני צריכה להחליף מנעול בדלת הכניסה. אכתוב כתובת. תוך שעה אפשר? מצוין.”
שיחה שנייה – לשירות הובלות.
“שלום. צריכים שני סבלים לאריזה והוצאת חפצים. נפח קטן – כמה שקי בגדים, שולחן עבודה, כיסא. כתובת משלוח אחרת. כן, הכל בנסיעה אחת.”
נועה הלכה ברחוב בצעדים מהירים. הכל היה ברור לה. שני זרקה את הילדים לאיתי, ולמעשה לנועה, כדי לפנות את הדירה לפגישות עם האקס. תכנית קלאסית: ילדים לשם, מאהב לכאן.
אבל לשני היה בעל חוקי – אורן. רבקה הזכירה את שמו. ונועה כבר ידעה מה לעשות.
כשהיא התקרבה לבית, המנעולן כבר עמד ליד הכניסה עם ארגז כלים. הסבלים הגיעו אחרי רבע שעה. נועה פתחה את הדירה ובשקט, בשיטתיות, בלי התלהמות, ארזה את חפצי איתי.
המעיל החורפי שלו. הנעליים. שלושה מדפי ספרים. שולחן מחדר העבודה, כיסא מתקפל, שני שקי בגדים. חפצי הילדים – בזהירות, בשקיות. צעצועים. תיקי גב.
“לאן לשלוח?” שאל הסבל הבכיר.
“בן יהודה ארבעה עשר, דירה ארבעים ואחת. להשאיד ליד הדלת. אם לא פותחים – ליד הכניסה.”
המנעולן החליף את המנעול בארבעים דקות. נתן שלושה מפתחות חדשים. נועה שילמה, סגרה את הדלת וישבה על הרצפה במסדרון השקט.
הטלפון צלצל אחרי שעה וחצי. מספר של איתי.
“נועה! מה עשית?! שני מתקשרת, צורחת שהביאו איזה שקי!”
“נכון. אלה החפצים שלך. והחפצים של הילדים שלך. שלחתי אותם לכתובת היחידה שאתה, מסתבר, מבלה בה בשבתות.”
“השתגעת! יש לה בעל! אורן יגיע בערב – מה הוא יחשוב?!”
“אורן? אל תדאג לו. כבר כתבתי לו. צירפתי כתובת, שעת הביקור שלך ותקציר של ‘הברזים שדלפו’. הוא התברר כאדם מאוד מבין. ענה מילה אחת: ‘תודה’.”
“את… את לא עשית את זה.”
“עשיתי, איתי. והייתי עושה יותר מוקדם אם הייתי מאמינה לכל מילה שלך שנה שלמה. אתה יודע, זה אפילו מצחיק – היית כל כך בטוח בטיפשות שלי שהפסקת להסתתר. הבאת ילדים ברביעי, ונסעת לשני דרך הדלת הראשית. אפילו לא סובבת את הראש – אולי אישתי מאחורי הפינה?”
“נועה, תקשיבי…”
“לא, אתה תקשיב. הילדים אצל רבקה. בריאים, שבעים, משחקים בלאגו. מנעול החלפתי. תביעת גירושין אגיש ביום שני.”
“את לא יכולה ככה! הרי אנחנו…”
“מה – ‘אנחנו’? הסכמנו? כן, איתי, הסכמנו. ילדים – עם שני. סופ”ש – שלנו. נאמנות – הדדית. הפרת את כל שלושת הסעיפים בתוך שנה. אם זה היה חוזה, היית משלם קנס.”
“לא בגדתי בך!”
“פתחת דלת של דירת האקסית שלך בשבת בבוקר עם כפכפי בית. אפשר לקרוא לזה ‘עזרה בברז’, אבל אז אתה השרברב הכי גרוע בעיר – כי הברז עדיין לא תוקן.”
איתי שתק. נועה שמעה אותו נושם בכבדות.
“איך את יודעת על הברז?”
“שמעתי אתמול בלילה איך תרגלת את התירוץ. מלמלת לעצמך בחדר האמבטיה, חשבת שאני ישנה. ‘ברז דלף, היא התקשרה, פשוט עצרתי’. איתי, אתה אפילו משקר בלי כישרון. לפחות ‘צינור התפוצץ’ – נשמע יותר רציני.”
“נועה, אני אבוא. נדבר כמו שצריך.”
“אל תבוא. המפתחות אחרים. השיחה נגמרה. מה שאני רוצה שתזכור: הסכמתי להתחתן איתך בידיעה שיש לך ילדים. אהבתי אותם. כל סופ”ש – פארק, ציור, ספרים, ובזמן הזה אתה כביכול אצל חבר או אצל אמא. רבקה, דרך אגב, אישרה – לא באת אליה אפילו פעם אחת בארבעת החודשים האחרונים.”
“היא אמרה את זה?!”
“היא לא רק אמרה את זה. היא אמרה: ‘נועה, אני מודה לך שאת סובלת את הבן שלי. הוא לא מגיע לך’. ואתה יודע מה? היא צודקת.”
“אין לי לאן ללכת.”
“יש לך כתובת של שני, שם אתה מרגיש בבית. יש לך כתובת של רבקה, שמחכה להסברים. יש לך, בסופו של דבר, את כל כדור הארץ – מספיק מקום. הדירה שלי כבר לא ברשימה.”
נועה לחצה על סיום השיחה וחסמה את המספר. אחר כך חסמה את כל דרכי התקשורת האפשריים. אחר כך ישבה על שרפרף במסדרון וישבה דקה בשקט.
הטלפון צלצל ממספר לא מוכר. היא ענתה.
“נועה? זה אורן. בעלה של שני. בעל לשעבר, כנראה מהיום.”
“אורן. מצטערת שכך יצא.”
“אל תתנצלי. חשדתי הרבה זמן, אבל חסרה לי עובדה. את נתת לי את העובדה הזו. השקים של חפציו ליד הדלת שלי – זה, אתה יודע, משכנע יותר מכל תמונה.”
“הוא עמד בכפכפים שלך.”
“ירוקים? עם דינוזאורים?”
“לא. אפורים, משובצים.”
“אלה כפכפי האירוח שלי. לא יאומן. אפילו כפכפים של אחרים הוא נועל.”
שניהם שתקו. אחר כך אורן צחק בשקט.
“את יודעת, נועה, אני עכשיו עומד על המרפסת, מסתכל על שני שקי חפצים ליד הכניסה – ומשום מה קל לי. כאילו עקרו לי שן שכאבה שלוש שנים.”
“שן לא עוקרים. שן עוקרים.”
“אצלי הייתה שן כזו שרק עקירה.”
“בהצלחה לך, אורן.”
“וגם לך. מסתבר שאנחנו באותה סירה. רק שאת חותרת מהר יותר – אני עוד הייתי מתלבט חודש.”
רינה התקשרה.
“נועה, את בסדר? ראיתי שאת מחוברת, אבל לא כותבת.”
“רינה, צדקת.”
“לגבי ההפתעה?”
“לגבי ההפתעה. היא לא הייתה לטעמי.”
“ספרי.”
“הוא הביא ילדים עם מזוודות, ובזמן הזה נסע לאקסית. נסעתי לכתובת – הוא פתח לי את הדלת. בכפכפי בית. הפתעה.”
“ומה עשית?”
“החלפתי מנעולים, שלחתי את החפצים שלו עם סבלים לאקסית, כתבתי לבעלה, אני מגישה גירושין.”
“בכמה שעות סידרת את זה?”
“בארבע. אולי בשלוש וחצי.”
“נועה, את רובוט. הייתי בוכה שבוע בכרית.”
“אבכה אחר כך. עכשיו אין לי זמן. עכשיו אני צריכה להתקשר לרבקה ולוודא שהילדים אכלו ארוחת ערב.”
באותו זמן איתי עמד באמצע הרחוב עם טלפון שרוטט ללא הפסק. שני התקשרה בפעם השישית. אורן שלח הודעה של שלוש מילים: “תאסוף את החפצים שלך. מניאק.” אמא כתבה: “בוא. נדבר.”
הוא לא ענה לאף אחד. עמד והביט במסך, שבו כל שיחה הייתה גזר דין.
לפני שנה הכל היה מושלם. אישה אוהבת, ילדים מסודרים, אקסית זמינה, בעלה לא יודע כלום. מבנה מושלם. כמו בית קלפים.
בית הקלפים קרס תוך ארבע שעות. נסיעה אחת של נועה לכתובת – והכל התפרק. אישה החליפה מנעולים. אורן גילה את האמת. אמא מחכה להסברים. שני בפאניקה.
הטלפון צלצל שוב. שני.
הוא ניתק. הכניס את הטלפון לכיס. והלך ברחוב, לא יודע לאן, לא יודע למה, לא יודע – מה עכשיו.
ובאותו זמן נועה התקשרה לחמותה.
“רבקה, הילדים אכלו?”
“אכלו, נועה. ארבע פנקייקים כל אחד. כבר ישנים.”
“תודה לך.”
“נועה… הגשת תביעת גירושין?”
“אגיש ביום שני.”
“לא אנסה לשכנע אותך. הוא הרוויח את זה. אבל הילדים… את התחברת אליהם?”
“התחברתי. מתן מצייר לי כרטיסי ברכה כל ראשון. תומר למד לקרוא – ובפניי הראשונה קרא את המילה ‘שמש’.”
“עשית עבורם יותר מאבא שלהם בשנה האחרונה.”
“הילדים לא אשמים בכלום. אם את צריכה עזרה – אני כאן. אבל עם איתי – נגמר.”
“אני יודעת, נועה. אני יודעת.”
נועה הניחה את הטלפון על השידה. הדירה הייתה שקטה, ריקה – ושלה. בלי מזוודות זרות במסדרון, בלי שקרים זרים באוויר, בלי כפכפים זרים ליד הדלת.
היא ניגשה למראה והביטה בעצמה. עיניים יבשות. סנטר מורם. עשרים ושמונה – וביום אחד הזדקנה והתחדשה בו זמנית.
חברה רינה שלחה הודעה: “גאה בך.”
נועה חייכה וענתה: “תודה. מכאן ממשיכה.”
