שוב ילדה? זה סוג של צחוק מהגורל!.. אצלנו במשפחה ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה אתה הבאת? אני באמת כזה גרוע? כאבא?.. ומה אתה חושב?
עדי גררה חמותה. לפחות שם נורמלי. אבל מה יצא ממנה? למי תועיל עדי שלך?
יונתן שתק, נעוץ בנייד שלו. כשהאישה שאלה לדעתו, רק משך בכתפיו:
מה שיש, זה מה שיש. אולי הבא יהיה בן.
נועה הרגישה משהו מצטמק בפנים. הבא? אז מה, התינוקת הזו רק חזרה גנרלית?
עדיה נולדה בינואר קטנטונת, עם עיניים ענקיות ושיער כהה ופרוע. יונתן הגיע רק ליום השחרור מבית החולים, הביא זר של חרציות ושקית עם בגדי תינוקות.
יפה, אמר בזהירות, מציץ לעגלה. דומה לך.
אבל האף שלך, חייכה נועה. וגם הסנטר העקשן.
שטויות, נפנף יונתן. כל התינוקות אותו דבר בגיל הזה.
ציפורה, אימו של יונתן, קיבלה אותם בבית בפנים חמוצות.
השכנה רותי שאלה, נכד או נכדה. התביישתי להגיד, רטנה. בגילי לטפל בבובות
נועה ננעלה עם התינוקת בחדר ובכתה חרישית, מחבקת את בתה אל החזה.
יונתן עבד שעות ארוכות יותר ויותר. עשה עבודות מזדמנות לשכנים, לקח משמרות נוספות. אמר שמשפחה יקרה, במיוחד עם תינוקת. הביתה חזר מאוחר, מותש ושקט.
היא מחכה לך, ניסתה נועה, כשיונתן חלף על פני חדר הילדים אפילו בלי להציץ. עדיה תמיד מתעוררת לחיים כששומעת את הצעדים שלך.
אני עייף, נועה. מחר צריך לקום מוקדם לעבודה.
אפילו לא אמרת לה שלום
היא קטנה, לא תבין.
אבל עדיה דווקא הבינה. נועה ראתה איך הבת מסבה את הראש לדלת כשהיא שומעת את הצעדים של אבא, ואיך מסתכלת ארוכות על החלל כשצעדים אלו מתפוגגים.
בגיל שמונה חודשים עדיה חלתה. חום עלה לשלושים ושמונה, אחר־כך לשלושים ותשע. נועה הזעיקה מד”א, אבל הרופא אמר שבינתיים מספיק להוריד חום בבית. בבוקר החום קפץ לארבעים.
יונתן, תתעורר! נועה טלטלה אותו. עדיה ממש לא מרגישה טוב!
מה השעה? פקח עיניים באיטיות.
שבע. לא עצמתי עין כל הלילה. חייבים לנסוע לבית חולים!
כל כך מוקדם? אולי נחכה לערב? יש לי היום משמרת ממש חשובה
נועה הסתכלה עליו כמו על זר.
הבת שלך בוערת מחום, ואתה חושב על משמרת?
היא לא הולכת למות. ילדים חולים לפעמים.
נועה קראה מונית בעצמה.
בבית החולים הרופאים מיד הכניסו את עדיה למחלקת ילדים זיהומיים. חשדו בזיהום חמור היה צורך בדיקור מותני.
איפה אבא? שאל הרופא הבכיר. צריך הסכמת שני ההורים.
הוא בעבודה. תיכף יגיע.
נועה ניסתה להתקשר ליונתן כל היום. הטלפון לא היה זמין. רק בשבע בערב ענה לבסוף.
נועה, אני במוסך, באמצע עבודה
יונתן, לעדיה יש חשש לדלקת קרום המוח! צריך את ההסכמה שלך לבדיקה! הרופאים מחכים!
מה? איזו בדיקה? לא מבין כלום
תבוא עכשיו!
לא יכול, המשמרת נגמרת באחת־עשרה. אחר כך אני עם החבר’ה
נועה ניתקה בלי מילה.
חתמה על ההסכמה לבד כאימא מותר לה. הבדיקה נעשתה בהרדמה מלאה. עדיה נראתה קטנה כל־כך על מיטת הטיפולים הגדולה.
התוצאות יהיו מחר, אמר הרופא. אם זה אכן דלקת קרום המוח, מחכה לכן טיפול ארוך. שישה שבועות לפחות באשפוז.
נועה נשארה לישון בבית החולים. עדיה שכבה מחוברת לאינפוזיה, חיוורת ולא זזה. רק החזה עלה וירד לאט.
למחרת יונתן הופיע בצהריים. לא מגולח, מקומט.
נו איך היא? גמגם, לא מעז להיכנס פנימה.
לא טוב, ענתה נועה ביובש. עוד אין תוצאות.
מה עשו לה? את זה אה
דיקור מותני. לקחו נוזל לשתן מהגב.
יונתן החוויר.
כאב לה?
היתה מורדמת. לא הרגישה כלום.
ניגש למיטה בקושי רב. עדיה ישנה, יד קטנה מונחת על השמיכה, עם קטטר מודבק לפרק.
היא כל־כך קטנה, הוא לחש. לא חשבתי
נועה לא אמרה דבר.
התשובה הגיעה אין דלקת קרום המוח. רק זיהום ויראלי, סיבוך לא פשוט. אפשר להחלים בבית, במעקב רופא.
היה לכן מזל, אמר הרופא. עוד יום־יומיים והיה עלול להיות מסוכן בהרבה.
בדרך הביתה יונתן שתק. רק כשהגיעו לבניין אמר חרש:
אני אני באמת כזה אבא רע?
נועה סידרה את עדיה הישנה בעגלה והביטה בו.
ומה אתה חושב?
חשבתי שיש זמן. שהיא קטנטנה, לא מבינה עדיין. אבל כשראיתי אותה ככה עם הצינורות האלה הבנתי שאני עלול להפסיד משהו יקר. והבנתי שיש בשביל מה.
יונתן, היא צריכה אבא. לא ספק ארנק, לא זה שמביא כסף. אבא. מישהו שיודע איך קוראים לה, מה הצעצועים האהובים עליה.
אילו צעצועים? שאל בלחש.
קיפוד מגומי ורעיון עם פעמונים. היא תמיד זוחלת לדלת כשתשוב. מחכה שתרימ אותה.
יונתן השפיל את הראש.
לא ידעתי
עכשיו אתה יודע.
בבית עדיה התעוררה ובכתה דק, עצוב. יונתן שלח יד אליה, אך נעצר.
אפשר? שאל את נועה.
זו הבת שלך.
הוא לקח אותה בזהירות לזרועותיו. עדיה נרגעה, מתבוננת לעבר פניו בעיניים גדולות ורציניות.
שלום, קטנה, לחש יונתן. סליחה שלא הייתי כאן כשהיה לך הכי קשה.
עדיה שלחה יד לפנים שלו ונגעה בלחי. הוא הרגיש שהגרון שלו נחנק מהתרגשות בלתי מוכרת.
אבא, אמרה לפתע עדיה, בבירור.
זה היה המילה הראשונה שלה.
יונתן הביט בהמום על נועה.
היא היא אמרה…
כבר שבוע היא אומרת, חייכה נועה, אבל רק כשאתה לא פה. כנראה חיכתה לרגע הנכון.
באותו ערב, כשעדיה נרדמה בידיים של אבא, יונתן הניח אותה במיטה. היא לא התעוררה, רק לפתה את אצבעו בחוזקה גם מתוך שינה.
היא לא רוצה לשחרר אותי אמר בהפתעה.
פוחדת שתיעלם שוב, הסבירה נועה.
הוא ישב ליד מיטתה חצי שעה, לא העז לשלוף את האצבע.
מחר אני אקח יום חופש, אמר בשקט. ואולי גם מחרתיים. אני… רוצה להכיר את בתי באמת.
ומה עם העבודה? המשמרות?
נמצא דרך אחרת להסתדר. או שנחיה קצת יותר בצניעות. העיקר לא לפספס אותה גדלה.
נועה חיבקה אותו.
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה משהו, ולא הייתי יודע אפילו מה הצעצועים שהיא אוהבת, לחש יונתן, מתבונן בה. או את זה שהיא יודעת כבר להגיד “אבא”.
כעבור שבוע, כשעדיה הבריאה לגמרי, יצאו שלושתם יחד לגינה. עדיה ישבה על הכתפיים של אבא וצחקה, מושיטה ידיים לעלים הצהובים של השלכת.
תראי, כמה יפה, עדִי! יונתן הצביע על העצים. ותראי, יש שם סנונית!
נועה הלכה לצידם, חושבת איך לפעמים צריך כמעט לאבד את היקר מכל כדי להבין את ערכו האמיתי.
כשחזרו הביתה, ציפורה קיבלה אותם עם פרצוף לא מרוצה.
יונתן, רותי סיפרה לי שהנכד שלה כבר משחק כדורגל. והבת שלך? רק בובות.
הבת שלי הכי טובה בעולם, ענה יונתן בשקט, מושיב את עדיה על הרצפה ומושיט לה את הקיפוד הגומי. ולשחק בבובות זה דבר נפלא.
אבל השושלת תיעצר
לא תיעצר. תימשך. בדרך שונה, אבל בכל זאת תימשך.
ציפורה רצתה לחלוק, אבל עדיה זחלה אליה ופרשה ידיים.
סבתא! אמרה עדיה וחייכה רחב.
החמות הבולבלת הרימה את הנכדה.
היא היא מדברת! נדהמה.
עדיה שלנו מאוד חכמה, אמר בגאווה יונתן, נכון, מתוקה?
אבא! קראה עדיה, מוחאת כפיים.
נועה הביטה בתמונה הזאת וחשבה: לפעמים אושר גדול מגיע אחרי קושי. והאהבה הכי חזקה לא נולדת ברגע, אלא נבנית לאט, דרך כאב ופחד לאבד.
בערב, כשהשכיבה אותה לישון, יונתן שר לה שיר ערש חרישי. הקול שלו לא היה חזק, מעט צרוד, אבל עדיה הקשיבה בעיניים פקוחות לרווחה.
מעולם לא שרת לה קודם, העירה נועה.
יש הרבה דברים שלא עשיתי ענה יונתן. אבל עכשיו יש לי זמן להשלים.
עדיה נרדמה, מחבקת את אצבעו. והוא שוב, לא שלף אותה ישב בשקט בחושך, מאזין לנשימות שלה וחושב כמה אפשר להפסיד אם לא עוצרים לרגע, ומסתכלים על מה שחשוב באמת.
עדיה ישנה וחייכה מתוך שינה עכשיו ידעה בוודאות: אבא לא ילך לשום מקום.
החיים מלמדים אותנו לפעמים בדרך קשה מה יקר באמת. ואולי, אנשים יכולים להשתנות כשהלב מתעורר בגלל הפחד לאבד את היקר מכול. בשארית הזמן שנותר, כדאי לבחור בדרך הלב.
