המסעדה נראתה רגילה מבחוץ.
תחנת דרכים מאובקת בצד כביש 4.
קרני שמש נשפכות דרך החלון הקדמי.
ספסלים אדומים, כוסות קפה, צלחות חצי אכולות.
מקום כזה שאנשים עוצרים בו ושוכחים.
אבל בתוך אחד הספסלים, שום דבר לא הרגיש רגיל.
רוכב אופנוע גדול וקרח ברך לצדה של ילדה בשם איילת, בחולצת טריקו בז’ רחבה מדי.
שערה מסובך, פניה חיוורים מעייפות.
סימנים על זרועה איפה שהדביקו פלסטר חזק מדי.
הוא קילף אותו לאט ובזהירות, כל הזמן עוקב אחרי עיניה.
“מה עשו לך?”
איילת לא ענתה מיד.
רק הכניסה אצבעות רועדות לתוך חולצתה ושלפה מעטפה קטנה לבנה.
הוא לקח אותה, מבולבל.
“מה זה?”
היא התקרבה בלחישה, מבוהלת.
“תקרא. מהר. לפני שהם מוצאים אותי.”
היה משהו בקולה ששינה את האוויר במסעדה בבת אחת.
הרוכב הביט במעטפה.
אין שם.
רק סמל שחור קטן מוטבע בפינה.
כשראה אותו, כל הצבע נעלם מפניו.
הוא הרים עיניים.
כבר לא מבולבל.
מפוחד באמת.
הוא חטף את איילת, תחב אותה מתחת לשולחן.
“שבי! עכשיו!”
הרוכבים האחרים התעוררו מיד.
המצלמה מסתובבת אל החלון הקדמי
בחוץ, דרך ענן אבק ואור יוקד, שיירה של אופנועים דוהרת במסלול לעבר המסעדה.
מאחוריהם
טנדר לבן.
בלי סמלים.
בלי לוחית רישוי.
איילת מצטופפת ליד הרוכב, גופה רועד.
הוא קורע את המעטפה.
בפנים דף יחיד, מקופל.
הוא פותח, מביט בשורה הראשונה
ולוחש:
“היא הבת שלי?”
