“איך אפשר לרדת כל-כך נמוך? בתי, אין לך בושה? ידייים ורגליים יש לך, למה אינך עובדת?” כך נהגו לומר לקבצנית עם הילד, שעמדה בכניסה לסופר.
דליה שפירא הלכה לאט בין מדפי הסופר הגדול בלב תל אביב, מתבוננת באריזות הצבעוניות. כל יום הייתה באה לכאן, כאילו זו עבודתה. היא לא נזקקה למלאי גדול של מצרכים כי לא הייתה לה משפחה להאכיל. כל ערב הייתה בורחת מבדידותה אל זוהר האור של אולם הקניות.
כשעוד היה נעים לשבת בגינה עם שכנות, הרגישה פחות לבד. אבל החורף המקומי לא נותן ברירה, וכך נקשרה לנדודים בתוך החנות המוארת.
הייתה כאן תנועה של אנשים, ריח טוב של קפה, מוזיקה שקטה ברקע, וכל המוצרים בצבעים העליזים, כמו צעצועים, משכו את לבה והעלו חיוך על פניה.
דליה החזיקה יוגורט תות ביד, פיענחה בחצי עין את מה שכתוב, והחזירה למקומו. דברים כאלה יקרים עבורה, אבל להביט לא עולה שקל.
ריח השפע סחף אותה לזיכרונות.
בפניה עלו המראות של תורי-העבר במכולת, של מוכרות שנלחמות על מוצר נדיר, של נייר פחם אפור שעוטף את כל מה שקונים. עלתה חיוך בפנייה כשנזכרה איך גידלה את בתה. בשביל עופרי, הייתה מוכנה להמתין כל תור. המחשבה עליה גרמה לליבה לפעום בכאב. דליה התעכבה ליד המקפיא של הדגים והניחה עליו ידה בעייפות.
העלתה בזיכרונה את פניה הצוהלות של עופרי, שערה גלי וכתום, עיניים אפורות-גדולות ונמשים על אפה, וגומות השמחות בלחיים.
“כמה שהיא הייתה יפה,” חשבה בצער.
תחת עינו הנזעמת של מוכר שעמד מעבר לדוכן המאפים, ניגשה אליו בכל זאת.
עופרי, הילדה היחידה שלה, הייתה שמחת חייה. חכמה הייתה עופרי. כשגדלה והבינה שעבודה לא תביא לה אושר, בחרה להיות אם פונדקאית. כמו שדליה הזהירה זה לא נגמר בטוב.
מי באמת מקשיב לאמא בגיל עשרים? אילו רק בעלה היה נשאר, הכל היה אולי שונה. ואיך העזו אותם אנשים לגרור את עופרי לדבר כזה?
עופרי רק חייכה וליטפה את בטנה המתעגלת. דליה הנידה בראשה בתוגה. איך אפשר לתת למישהו אחר את הילד שנשאת בלב כל כך הרבה חודשים?
אבל עופרי רק נופפה בידה: “כבר חושבת שזה לא ילד, אלא אגורה טובה”.
אחר כך היו לידה קשה, ולא הצליחו להציל את עופרי. לא התאמצו במיוחד שלושה ימים אחרי לידת התינוקת, הלכה לעולמה.
ומיד כשהתינוקת באה לעולם, כבר נמסרה להוריה של האם השנייה. ודליה, כמובן, לא קיבלה כל שקל לא היא היתה הפונדקאית.
דליה קברה את בתה ונשארה לבד. כמעט לא נותר לה כל קשר משפחתי, והיא צללה לריקנות, הפכה אותה למקלט. אולי כך קל יותר.
היא הלכה למדף הלחם לרכוש משהו, להוכיח שהיא לא סתם משוטטת שם. חיפשה בכיסיה מטבעות, עם הפירוט מחדש הלכה לקופה. זהו, די לבילוי אפשר לחזור הביתה. היא מדדה מראש כל שקל, השאר התכווץ בכף ידה.
דליה ראתה את הקבצנית הצעירה כמה ימים אחרי פתיחת הסופר, לפני כמעט חודש. בסיבוב הראשון שלה היא התבוננה בה היטב. מה שמשך את תשומת ליבה היה דווקא חיוניות הנעורים על רקע השקט הקפוא, ואולי האופן בו חיבקה את התינוק.
“איך אפשר לרדת כך?” חשבה דליה, מתקרבת לדמות המוכרת. הטילה לתוך פחית שהניחה לידה את הכסף שהכינה ושאלה: “בתי, אינך מתביישת? ידיים ורגליים לך, למה את לא עובדת? את עוד צעירה.”
דליה צבטה את שפתיה, כשראתה כמה עוברי אורח ממהרים לדרכם, נעצרים מולה.
תודה על כמה שקלים, אבל תני לי להמשיך. חייבת לאסוף מספיק, אחרת צרה תהיה.
דליה נענעה בראשה בצער והתרחקה. לא רצתה לנזוף או להטיף. היא ידעה לעזור בשקט. אף אחד לא שם לב לא המשטרה, ולא מחלקת הרווחה. כך התרגלו פה לקבצנים, אף אחד לא מקשיב.
ולכל אורך הדרך הביתה, לא יצאה דמות הצעירה בראשה. משהו בעיניה, בגוון הבהיר הזה, בקול מוכר עד כאב. מהיכן? ניסתה להיזכר.
דליה טרקה את הדלת, פשטה את מגפיה החמים, הדליקה את האור ונכנסה למטבח עם כיכר הלחם. כעבור רבע שעה כבר שתתה תה עם סוכר מהספל האהוב עליה וצירפה פרוסת לחם שחור עם נתח נקניק פשוט.
“איזו רעבה היא בטח, שם בחוץ בקור הזה. איזו חיים אלה?” הרהרה.
הציצה מחלונה בניסיון לאתר אותה וקפאה. שני גברים נראים מפוקפקים דחפו אותה בגסות לרכב.
נבהלה. רצה לטלפון להזעיק משטרה אך עצרה, פוחדת לסבך את הצעירה עוד יותר.
ניגשה שוב לחלון הרחבה ריקה. החליטה לחכות לבוקר. גם ככה בשעות האלו לא הייתה מזהה לוחית רישוי מרחוק.
דליה לא עצמה עין. על הצעירה והתינוק חשבה כל הלילה. בחלום, ראתה את עופרי עומדת ליד דלת הסופר, ילדה קטנה בזרועותיה כחולה מקור. חיבקה אותה בחום, ניסתה להפשיר ועופרי לא הגיבה.
“לא קר לי, אמא,” אמרה לה.
דליה לקחה את הילדה מזרועות עופרי, משכה פינה מהשמיכה שגילתה פניה וראתה בובה, שעל צווארה תליון עם דובי.
“עם תליון מוכר,” חזרה לעצמה.
נבעת, קמה. עיניה נחו על השעון שעל הקיר.
“איך ישנתי עד מאוחר כל כך?”
כבר תשע. הזדרזה אל החלון.
הצעירה עם התינוק שם היו, בכניסה לסופר.
“ברוך ה’,” נשפה והניפה את ידה כמחווה של תודה.
הפעם ערב ראש השנה, והקור עז. הילדה עמדה שם יותר משעה. פניה כבר קפואות.
דליה חתכה לחם, מרחה נקניק, מזגה תה מתוק לתרמוס והתלבשה.
למראה דליה הממהרת, הסתירה הצעירה שטף כחול ברקה בצעיף.
“אל תפחדי, בתי,” הושיטה לה דליה את האוכל. “לא מגיע לך לרעוב.”
הצעירה חייכה במבט בלבד, לקחה את האוכל זוללת אותו בתאווה, מתבוננת בדאגה בילד, גומעת בלגימה את כל התה וחוזרת אל דליה.
“ברוך ה’, עכשיו אפשר להחזיק מעמד עד שבע. אז יאספו אותנו,” לחשה.
במשך היום עוד הציצה דליה למד החוץ, מדד הטמפרטורה צולל.
לקראת ערב מילאה קופסה במרק עדשים ושבה לסופר ל”בילוי”.
בחזרה, הניחה את הקופסה ליד הצעירה ודחפה לכיסי בידה עוד כמה שקלים, ואז קרצה והתקדמה פנימה.
הפעם לא התכוונה להשתהות. קנתה חציל קלוי, מלפפונים חמוצים, ופרוסת דג קרפיון לארוחת החג. על שולחן החג לא ישלוט השפע, אבל היא לא תרעב.
כשיצאה, כבר לא מצאה את הצעירה, ואת קופסת המרק לא ראתה. “בטח אוכלת איפשהו,” הרהרה, חייכה ופנתה הביתה.
היא תסדר עכשיו את הדג, תיים את הסלטים. אולי אחת השכנות תצטרף אליה.
היה קרוב לעשר כשהציצה שוב למד החוץ. רצתה לדעת אם הצעירה אספה לביתה.
בין האורות הצבעוניים בחוץ, תחת פנס, התיישבה אותה דמות. מכתפי הצעירה נשמעו יפחות.
דליה התרוצצה ברחצה עם מגף רך, עלתה על כפכפים וירדה אל הכניסה. נעצרה מול הצעירה, אספה נשימה, התיישבה לידה.
“אין לי לאן ללכת,” מלמלה.
תקווה נדלקה בעיני הצעירה.
“תשמרי עליו, בבקשה.” תחבה לידי דליה את התינוק ופסעה אל הכביש.
דליה הבינה הצעירה מתכוונת לסיים הכול. קמה, רצה אחריה, תפסה בידה.
“לאן את חושבת שאת הולכת? הלוואי, בואי אלי!” הניפה לכיוונה את ידה, אחזה בידה ומשכה, אל הבית הסמוך.
בחדר החם, דליה פתחה את שמיכת התינוק מול תנור חשמלי.
“איך קוראים לך?” שאלה, ועיניה נפלו על תליון הדובי בבגדיה.
הצעירה עקבה אחרי מבטה.
“אל תדאגי. זה הזיכרון האחרון שלי מאמא.”
דליה נרעדה. את התליון הזה היא לא תשכח בעצמה נתנה אותו לעופרי המנוחה. אז, ביום הולדת שש-עשרה, שהכיסה היה ריק, משכנה תכשיט יקר, הצורף הוציא מהדבר תליון, ובכסף קנתה שרשרת זהב ועוד נשאר לה חגיגה קטנה לקפה עם עופרי וחברותיה.
הצעירה שאלה אם מותר להיכנס למקלחת. דליה הנהנה, לגם מעט טיפות ולריאן.
“לא ייתכן זו הנכדה שלי,” עברה בה המחשבה.
הניחה את הילד הרדום וצירפה את האורחת לשולחן.
“עלמה,” קראה פתאום.
“איך ידעת?” נבהלה הצעירה.
“שמעתי מישהי קוראת כך,” ענתה דליה במעורפל. “תאכלי, בתי.”
הזעה על מצחה לא היה עוד צל של ספק: זו נכדתה. הרי כך קראו לה הוריה הביולוגיים, עוד בטרם ילדה עופרי.
עלמה הודתה בעיניים נוצצות, הביטה בשולחן המרשים, טענה מזון ברעב.
דליה הביטה בה ובחנה בה את הפנים המוכרות.
“ספרי, עלמה, מה איתך?” שאלה.
הצעירה, כאילו חיכתה לשאלה, פלטה סיפור בחטף. עד גיל חמש גדלה באושר, גם סוס פוני היה לה, ואז נפרדו ההורים. נשארה עם האם, ויום אחד פשוט השאירה אותה בבית ילדים, וכתבה ויתור.
עלמה לא הבינה למה; פתאום עפה מעולם קסום אל תוך הזנחה. שנים בבית הילדים, ואז שיחררו אותה, עם דירה ישנה.
אבל רימו אותה, שיבצו אותה ברפת שתכננו להרוס. שם פגשה את ויקטור, האינסטלטור. כשגילה שהיא בהריון נעלם. את הדירה השאירו לה עד ללידה ואחר כך כבר גר בה אדם אחר.
עלמה לא ידעה לעמוד על שלה, לא עם תינוק. עברה בין תחנות, תחננה ברחובות, עד ששם אסף אותה מוטי “הכחול”, ששלט בחסרי הבית.
“קבצנית צעירה עם ילד תביא לי המון כסף,” אמר, ונתן לה קורת גג בתמורה לקבצנות.
היו שם עשרות כמוה חולים, נכים, וקבצנים עם הצגות. את “הקבצנים מתיאטרון” היו מאפרים, שמים תחבושות, גבנונים, בטן הריונית מביאים הכי הרבה כסף. אבל עלמה לא ידעה לקנות רחמים, ובתה לא נתנה מנוחה.
בוקר בוקר סיעו אותם אל הפיצוציות, בערב אספו. לאחרונה, הלחץ גבר. “את לא מביאה מספיק, והתינוקת מפריעה לכולם לישון.”
והנה היום, אף אחד לא אסף אותה. נשארה בחוץ. עלמה התבוננה בצלחתה הריקה.
“תודה, לא יודעת איך היינו עוברות את הלילה הזה.”
הניחה את המזלג ופיהקה.
“נלך בבוקר, מילה שלי. רק קצת לנוח, בסדר?”
התהפכה על הכיסא ונרדמה.
דליה העבירה אותה בלילה למיטה, הילד לידה בכורסה.
בליל החג, דליה ישבה צוחקת מול נאום ראש הממשלה. היא לא תיתן לעלמה ולבנה ללכת. עכשיו תספר לה את האמת עם הזמן, תעזור לה להתחזק, ותגדל עמה את הילד. עכשיו מגיע לה קצת נחת.
כשהכוסית בידה, יצאה דליה לחלון, הביטה בשלג הדק יורד, ואמרה לעצמה: “תודה, א-לוהים, על האושר הזה. להתראות, בדידות. משפחה יש לי שוב.”
