יומן אישי, 23 במאי
לעיתים אני שואלת את עצמי איך ייתכן שעולם מלא בשמות של מותגים יוקרתייים, תגי מחיר מוגזמים ונוצצים, שכחנו שבלב הדברים, ניצב האדם עצמו? המקרה של היום החזיר אותי הישר למציאות הזאת. הכול התרחש בערב גאלה סגור של עמותה מוכרת, במלוןכם היקר בתל אביב, אחד מהשמות הכי מוכרים בלב העיר.
האולם עמד מואר ומרצד, הזרקורים נצצו על תכשיטים מרהיבים. לידי עמדה נעמה, בשמלת ערב מוזהבת, ואורי, בן זוגה, לגם יין אדום נדיר ותוך כדי ריכלו על הקהל הבא וההוא, צוחקים ביניהם ומשווים מי הגיע ומי לא. פתאום, השקט הופר בדלת. צעירה נכנסה רוני היה שמה. היא לבשה מעיל בורדו פשוט ובלוי, ונעולה הייתה נעליים שטוחות ישנות. לא הייתה לה טיפת איפור או התהדרות, ועם זאת משהו בעמידה שלה משך את העין.
נעמה מיד הרימה גבת לעברה, חיוך קרוש בזווית פיה. היא בחנה את הנעליים של רוני במבט מתנשא, ולחשה לאורי די בקול כדי שכולם ישמעו: ״מה, המנקות כבר לא יודעות שהכניסה שלהן מהשירות?״
נעמה עשתה צעד נוסף קדימה וזרקה בביטול: ״מאמי, מחלקים מרק חינם בנווה שאנן, לא פה. המראה שלך פוגם באירוע הזה.״
אבל רוני רק נשארה בפשטותה, מביטה לנעמה בעיניים. השקט שלה הקרין הרבה יותר כבוד עצמי מכל הניצוץ באולם הזה.
ופתאום, נכנס במהירות גבר מבוגר בחליפה יוקרתית ד״ר לוי, מנכ״ל הקרן שארגנה את הערב. הוא חלף באלגנטיות על פני נעמה ואורי, שהתייצבו כבר בחיוך מזויף לקראת לחיצת היד, ונעמד ישר מול רוני. הוא קד לפניה בהערכה גלויה:
״גברת עזריאל! סליחה, המטוס הפרטי שלכם נחת מוקדם מהצפוי. החוזה לרכישת הקונצרן ממתין רק לחתימה שלכם.״
רק הביטוי של נעמה שווה הכל לסת שמוטה בתדהמה, יינה נשפך מהיד, הכוס נשברת בקול רם על רצפת השיש.
רוני, רגועה כביום חורף גשום, לקחה את העט מידו של העוזר, חתמה ביד בטוחה, עדיין עטופה במעילה הישן.
רק אז פנתה לנעמה, בקור מוחלט, ולחשה:
״דרך אגב, נעמה הערב הזה כבר לא שייך לך. בדיוק רכשתי את הבניין הזה ואת חברת בעלך. ‘החוש האסתטי’ שלך לא מתאים יותר למדיניות החדשה שלי. שמירה, תוציאו אותם.״
נעמה ואורי עמדו קפואים, בזמן שהמאבטחים הניחו להם לצאת, באדיבות תקיפה והחלטיות.
באותו רגע זה היכה בי לעולם אל תשפט אדם לפי הבגדים שהוא לובש. מתחת למעיל הבלוי יכולה להסתתר מישהי שיש בידיה להכריע את גורלך.
האם גם אתם פגשתם אי פעם יחס כזה מתנשא? אשמח לשמוע חוויות שתפו בתגובות!
