חלון החדר בביה”ח היה פתוח. בבוקר האחות פתחה אותו לרווחה. האוויר היה רענן, הווילון התנועע קלות, הירוק של העצים מסביב פיזז בעיניים והחום האימתני עוד נראה רחוק.
לפנחס (“פיני”) עשו ניתוח אפנדיציט. דיברו שהניתוח היה לא פשוט, בקושי הספיקו, אבל פיני? פיני לא פחד מכלום.
לא מפחד מהזריקות? חייכה האחות בבוקר, תוך שהיא מוציאה אוויר מהזריקה.
פיני התהפך לאט על הצד, בינתיים עוד אסרו עליו לקום מהמיטה.
כאילו על זה היא תצליח להלחיץ אותו…
הביאו אותו למיון מהרחוב. תפס אותו הבטן תוך כדי שהיה עם עוד ילדים, אחרי שיצאו משוק הכרמל, ניסו לעבוד קצת בלי רישיון, ופתאום תפס אותו הכאב. לא היה הומלס, אלא ילד פנימייה מראשית חייו, אבל מה מישהו בודק? התחרט רק על דבר אחד: עכשיו בטח יצעקו עליו בפנימיית אהבת ישראל, יגידו שגרם לשני ילדים מהמוסד להסתבך בשביל קצת שקלים. כבר אתמול, כשהיה עוד תחת השפעת חומרי הרדמה, רחל’ה הסגנית, באה “להראות אכפתיות”, אבל את רוב מה שאמרה הוא לא זכר.
ולמה לא תפס אותו כאב הבטן ההוא בתחומי הפנימייה? שם קרוב, קרוב, ובכל זאת…
הוא האשים כמובן את המשמשים (שקדים? לא, בישראל אוכלים משמשים!). בשוק קיבלו קופסת משמשים רקובים, אבל לא עליכם מתוקים, דבש! אכלו כמו חזירים, אכלו עד שיצאו מהאף.
הופה, גיבור! איך אתה מרגיש? רופא מבוגר וידוע עם פרוות שיער על הידיים בדק את התפרים, הכי גרוע כבר עבר. עכשיו כבר לא צריך לפחד.
לא פחדתי.
אוי אוי, גיבור אתה? נו, גיבור! אז תקשיב גיבור, בינתיים אסור לך לאכול כלום. אין ביקורים. תתבגר טיפה בלי שוקולד וסוכריות. בערב תקבל “קומפוט”.
פיני הנהן, מכבד. ידע גם ככה אף אחד לא יביא לו דברי מתיקה. כולם בפנימייה כועסים עליו נעלם, הסתבך, סיבך את כולם. גם ככה תמיד חמקו מהגדר המחוררת בשביל קצת שקל, והוא היה חייב להתעלף?
לגבי אומץ? הרופא צודק. פיני היה אמיץ. לא מרצון, מהחיים. אימא שלו, כנראה, בטעות ילדה אותו. לא היה לה כסף להפלות כך חשב, כמו כל ילדי הפנימיות. בן עשר ורואה את העולם בשקט מופתי.
למה הוא לא כועס עליה? להפך, כולו תודה ילדה אותו, נועד כנראה להיות. ויתרה עליו מיד? טוב, מה לעשות.
עד גיל שלוש היה בבית תינוקות, אח”כ עבר לפנימיית אהבת ישראל ברחובות, ואז ברמת גן. תמיד נאבק על חייו פעם סנדוויצים, פעם דברים אחרים. דיברו, ואפילו הייתה תקופה רגועה בארץ, אבל טבחי המוסדות והמנהלים היו מוציאים דברים לבית, אפילו בסיטונאות.
רב על סנדוויצ’ים? על הכל. הוא היה חזק, “חוטף” בכוח. שבר כמה ידיים ולפעמים הספרית שהיתה באה להוריד להם את השיער כמעט הזיזה את הראש מרוב בכי מהפציעות ביקרקפת.
בכי? מה פתאום. פיני לא בכה אף פעם. עכשיו יש לו לצחוק על מי שמנסה להבהיל אותו מצלקת או זריקה.
איזה בדיחה.
הוא ראה את המבוגרים כאטומים. לא היה ילד חמוד, לא ילדה עדינה שאפשר להתאהב בה, הוא היה קשוח, ישיר, אפילו קצת חצוף.
תיזהר, ויניק! אם תעשה בלגן תראה את עצמך בבידוד! היתה אזהרתה הקבועה של רחל’ה הסגנית.
הוא לא ענה, אבל גם לא התכוון לציית. היו לו חוקים משלו.
היה רק אדם אחד, תמיד חשב עליו. לא כמו שילדים מדברים עם אימא בלב הוא הרהר באותה אישה, שנקלעה בדרכו, בלב כל הזמן.
היה בן שש, כשבאה לעבוד אצלם. אז היה בפנימייה ברחובות. לא יודע, אחות? מורה? מה שהיה היא חייכה בחום, היו לה עיניים כחולות, והריח שלה כמו בושם יקר, ומשהו באוויר הרגיש לו בית. היתה מושיבה אותו על הברכיים ולוחשת:
אתה חייב להיות חזק, פנחסיקלה. תאכל טוב, תישמר, תקשיב לצוות. יהיה לך קשה, תשתדל מאוד. בסדר?
ואז שרה לו, שיר ערש ישן:
יוניי שלי, תישן,
על כף-היד תלחן.
עוד מעט ילדה טובה,
תקום עם הבוקר…
לא משנה כמה גדל, חזר לעצמו את השיר הזה בשקט בכל פעם שהיה עצוב במיוחד. היה עוצם עיניים ונזכר. זה הקל עליו תמיד.
האישה ההיא נעלמה פתאום. לא היה לו ברור מי אולי מטפלת זמנית. אבל במחשבה כינה אותה מתמיד: “אימא”. לדמיון אין גבול, נכון?
האחות סגרה את החלון, התחילה לסדר מיטה מולו. פיני שמח לבד כבר שיעמם לו.
בעוד רגעיים, הגיעה מיטה על גלגלים, עם שלל מבוגרים בצחוקים לבנים. קצת בלאגן, פיני פזל, ראה ילד רזה, חיוור עם אף חד, מונשמת משתלשלת ממנו. ואז כולם עזבו ונשאר רק האחות וגבר אחד עם חלוק על חליפה.
אף אחד לא דיבר הרבה. שקט.
הוא ישן, אמרה האחות.
טוב, תודה.
תזמין כשתצטרך…
תודה.
הגבר ישב בלי לזוז, גבו לפיני, ראשו למטה, נראה כאילו בעצמו נרדם.
הגב של פיני התעייף, התהפך, המיטה חרקה. הגבר הסתובב, קמטים על הפנים, עיניים טובות.
שלום, מלמל, נזכר רק עכשיו שבחדר בכלל יש עוד מישהו.
שלום, ענה פנחס.
הגבר התעורר, הביט על הילד שלו, ואז בא ישב ליד פיני.
עשו לך ניתוח?
כן, אפנדיציט.
מצוין. אתה לא קם עדיין?
עוד אסור.
אולי להביא לך משהו?
אסור לי. עד הערב אין אוכל. ומה יש לו? פיני הצביע בראשו לעבר הילד.
לו? האיש הביט במיטה של בנו, קימט פנים מחלה אחרת. אפשר להישאר פה? אם תצטרך משהו, אני פה.
תישאר, משך בכתפיים פיני. כאילו יש לו שליטה.
הגבר חייך שוב. אותו קוראים עמית, בן 11. אותך?
פיני, בן 10.
תודה, פיני, אמר אליו, ופיני לא הבין על מה?
למחרת, החדר שוקק בני משפחה ורופאים. לעמית חיברו עירוי, הקולות רכים, דאגה מרחפת. אבא שלו ישב כל הזמן לידו, האמא הגיעה עם זוג הסבים הגבוהה עם תלתלים, עיניים אדומות ודופקת דמעות בלי הכרה. כל הזמן ליטפה ודיברה.
אולי נעביר את הילד? הציע האבא לדוקטור, מסתכל על פיני בדאגה לסבתא המתייפחת.
היום נעביר, ענה הרופא כלאחר יד, והתקרב לפיני.
מה שלומך, אחי? כואב?
קצת…
את הלילה פיני עבר בקושי. הפצע כאב, פחד להתגלגל, העירוי הציק. נשאר רעב כי שכחו ממנו.
יאללה, מתחילים לקום. היום תוכל ללכת לחדר אחר. רגע, נוריד לך את העירוי, אמרה האחות.
פיני חיכה עוד ועוד. רק כשהתחיל להשתעמם הרים ראש וראה עמית הזה בקושי נושם. לא מתעורר לעולם, רק ישן. והשקט…
על פניו ישבה צעירה, קרובת משפחה, אחות של האב כנראה. פיני התבייש ממנה, אפילו כשבאה להוציא את העירוי רמז לאחות, מפחד להשפיל את עצמו, אך היא פסקה:
קטן עליך! לא באנו לראות אותך מתבייש!
האמת, זה לא לקח הרבה זמן, אבל כשבא להחליף בגדים פתאום גילה שאין לו בגדים. התרגל לשכיחות הזאת: “מי צריך אותך”. אבל שעה עברה והחליט, יאללה, ינסה לקום. התיישב, התעטף, וכמובן, הראש סחרחר.
לעזור לך? שאלה הצעירה.
לא, ניסה להראות גיבור.
תוך דקה ניסה שוב, אבל הבין רגליו בוגדות בו. בסוף הביאו לו בגדי בית חולים גדולים מדי.
אני הולכת להסתובב, אמרה הבחורה, תלבש בשקט.
כשהתחיל לצעוד, הבינה שצריך לקפל מכנסיים על הרצפה. כרעה מולו, והוא כמעט קיבל סחרחורת ונפל.
אני עוד אפול…
לא, לא, הכל בסדר, תפסה אותו, הושיבה.
אכלת היום? איך קוראים לך? התעניינה.
פיני.
אותי קוראים ליאת. פיני, אולי לקרוא לאמא? שתהיה פה?
אין אמא.
או… אז למי לחייג… למי שגר איתך?
בסדר, באמת, לא צריך. רק לשירותים.
ראי קפץ לעיניו פנים חיוורים, עייניים כהות (לכן הכל כינו אותו “עורב” בפנימיה ויניק, שחור עיניים). התפאר בכינוי הזה. שטף פנים. חזר. ליאת הביאה לו קומפוט באדיבות.
מה עכשיו? תיארה לו הסניטרית את כיוון חדר האוכל תלך ללכת, תמצא בריח המזגן.
הוא בקושי הולך! אני אביא לו קומפוט! התפרצה ליאת.
פיני לא הצליח להירגע. הולך פה, שם, משעמם. הסתכל על עמית, ילד יפה כמו ילדה. כולו תלתלים, רזה.
הוא הולך למות? שאל פתאום, ישירות, כמו שרק פנימייתי מעז.
ליאת קפצה.
לא יודעים. נקווה שיקרה נס, ענתה בעדינות. אני הדודה שלו.
פיני התיישב, מרוכן.
חשב על עמית. איזה ילד, חיים כמו בסרט. הורים, סבא-סבתא, ערימות תשומת לב, חום… והוא גווע כאן.
באמת לא פייר…
אותו עוד לא העבירו. בערב חזר אבא של עמית. שוב התכונה, והרופאים דיברו לידו: “נו, יום שלם אף אחד לא בא לבקר את הילד השני הזה”. האבא התעניין:
אתה מהפנימייה, נכון?
נכון.
אולי תעבור חדר? אצלנו קשה…
אשאר פה, תודה.
עברו ארבעה ימים דומים. בסוף פיני חטף חום. כן, העבירו אותו לזקנים בחדר אחר, השתעמם כל כך שהתחיל להגיע לבקר את עמית לבד ואף אחד לא גירש. יציאתו נדחתה שוב.
בזמן הזה, האבא עודד, כבר ידע עליו הכל. התיידד עם העובדה שפיני התחיל ללבוש בגדים של עמית עצמו.
זה של עמית?
שלו…
ואם… יחלים?
עודד הביט מופתע: אצלם לא פותחים בדיבור מוות. אבל פיני, כמו פנימייתי, פשוט שואל.
לילה אחד, כשכולם ישנו, ישב פיני ליד עמית ואמר:
לא יודע איפה אמא שלי. אולי מתה. זרקה אותי, אבל אם היתה באה, הייתי סולח. לא מאמין? סתם… אתה אל תמות. תראה איך אמא שלך בצער. לי אם היה אבא כזה, לא הייתי מת. הבגדים אשמור שלא יתלכלכו. אותך לא נזרוק כאן. תשתדל, אחי. תשרוד.
עודד השתנק, פיני היה צעיר, עם לב כזה…
פיני התחיל לדבר עם עמית כל לילה. ספר לו על מכות, על ילדותו, על הכל. חלם בלילה שעמית מדבר איתו בקול ילדותי על שטויות ים, סבתא, בגדים וחברים.
הוא הרגיש כאילו עמית באמת חבר. בפעם הראשונה בחיים, אפילו מישהו מתעניין בשלומו. ואז, לפנות בוקר, עמית מת. פיני, לא ידע, שאל את החולה החדש שנכנס מה קרה לו.
לא יודע…
רץ לאחות. לא ראה. הלך לרופא:
איפה עמית??
הוא מת. סיים בנשיפה.
פיני רתח. יצא החוצה, בעט בדלי של הסניטרית מים נשפכים. כעס, יצא למרפאה, חזר למיטה.
“בית חולים שלם!” רתח, “המון רופאים ואיש לא הציל את חבר שלי.”
בלילה ההוא חלם שעפ”י מתיישב בעיניים פקוחות, מעט מחייך. פיני ניגש אליו, חיבק, לשנייה היה ברור שהכל בסדר.
מאז, כל ערב היה מקשיב לשיחות המדומיינות שלהם. על חיים של פעם, על חיי משפחה דמיון מלא באהבה. המחשבות התבלבלו, ובפעם הראשונה חלם אולי פעם גם הוא יחיה כך.
***
עודד, מיד אחרי מותו של בנו, השתחרר לא מתוך הקלה, אלא כי ידע שבנו איננו באמת חי בשנה האחרונה, ורק סבל. אשתו, סיון, קרסה.
אבל, מאז, כל הזמן חשב על פיני. משהו משך אותו לחפש אותו, להתחבר אליו. בדק חיפש מידע, יצר קשר עם תמר מהשירות לאימוץ. היא הזהירה לקח זמן לאשתו. והוא? החלטי. יגיע לראות את הילד.
נהל מגעים. פנימייתו היתה קפואה. לא אהבו מתעניינים, חשדו מה זה באמצע החיים פתאום רוצים לאמץ פנימי?
אחרי שבועות הסכים, באו להיפגש עם פיני. הילד היה לחוץ. לא הסתכל בעיניים. תמר ליוותה אותם עשתה כאילו עסוקה.
עודד עשה מה שלא עשה שנים התחיל לשוחח על שטויות. פיני לא חייך, אבל היה ברור שמשהו בו מתלהב, חושש.
הוא מבין הכל, מפחד לסמוך, רוצה שיקבלו אותו, אמרה תמר.
הוזמן לביקור ראשון בבית המשפחה. איפה האוכל?! פיני יושב, כוס תה, רועד מהתרגשות.
ארוחת שישי עודד מפיל כף, ויוצא לפיני: “יא וואראד!”
לחץ נשבר. מדברים על החיים, על בית, על עמית.
סיון לקחה אותו לסייר בחדר. ישב, דפדף באלבום. תמונות של ילדות, ים, חגים, פורים.
בסוף הביטה בו סיון:
תגיד, אם נוציא אותך לאימוץ, תרצה?
פיני שתק, מצמץ.
אני לא יודע. אתם אנשים טובים. נשמע לי מוזר…
טוב מאוד, אמרה בחום. לא במקום עמית, איתנו, כחבר שלו.
פיני שקשה לו רגשות, הרגיש, לראשונה, שמישהו מחבק, ולא בריב. נפתחו הדמעות, בכי שקט. סיון ליטפה, ניגבה עיניים.
גבר קטן, אל תתבייש, גם לגברים מותר לדמוע לפעמים…
החלון פתוח, האוויר נעים, העצים מנופפים. ומעל הכל דיוקן של עמית, כמו אומר: “הכל בסדר, אחי”.
ופיני שואל:
סיון, את יודעת שיר ערש כמו ששרו לי פעם?
כן… רוצה שאלמד?
והוא הנהן. מה כבר אפשר לבקש יותר מזה? אולי משפחה. ואולי רק עוד פעם ששרו לו שיר ערש.
