יומן אישי, 15 באפריל, תל אביב
אני כותבת הכל כי חייבת להוציא. בעבודה, כולם דיברו עליי בלי בושה, אפילו חברות טובות. “נועה הצליחה לתפוס גבר מצליח ומבוסס”, לחששו במשרד, כאילו כל מטרתי בחיים היא להידבק למנכ”ל. “רק הגיעה וכבר מתחתנת!”, “עלתה בסולם בלי להתאמץ”, כאלה שטויות… זה כאב אבל לא יכולתי להגיב או להסביר.
הכירתי עם אליעד קרתה הרבה לפני שהגעתי לחברה שלו. בכלל לא ידעתי שהוא המנהל כששלחתי קורות חיים. היה ראיון, ואף אחד לא הזכיר את שמו. גייסה אותי רכזת משאבי אנוש על בסיס ההישגים שלי. אחרי שהתקבלתי, גיליתי מי באמת עומד בראש. ביקשתי מאליעד לשמור על דסקרטיות גמורה, שלא נדעך לגמרי במשרד. אבל סוד? בתל אביב? לא באמת אפשר.
עד מהרה, כולם ידעו עלינו. פתאום כל דבר שעשיתי היה קשור ל”מזל שנפלה על מנכ”ל”, כאילו אני סתם פנים יפות בלי תחכום.
מרב, אשתו הראשונה, הייתה בעלת החברה לפניו, נהרגה בצורה טראגית וככה הוא ירש לא רק את הלב של כולם אלא גם נכסים מרשימים. היו כאלה שאמרו עליו שהוא נאמן כאבוי “כמו צבי ים שממתין”, התלחשו הנשים המבוגרות. אבל כולן הציצו עליו ברעב, בעיקר בגלל חשבון הבנק שלו.
אבל אני לא התאהבתי בגלל הכסף. הכל התחיל במקרה גמור בארומה בדיזנגוף סנטר. היה תור ארוך, הוא דחף בטעות עם קנייה ענקית על הרגל שלי וקרע לי את השמלה האהובה מאתמול. צעקתי עליו בחזרה בלי לחשוב פעמיים והוא, ברגע, יצא מהמסלול. הוא שילם על כל הקניות שלי, התנצל המון והציע אפילו לשאת לי את השקיות לאוטו. האמת? לא היה לי אוטו בכלל. חיכיתי עד שיעזוב והלכתי לתחנה של קו 5. במקרה, הוא עבר בדיוק כשהמתנתי שם. הוא לא הפסיק להתעקש שאיכנס לאוטו כי “לא עוזב אותך ברחוב ככה!”. אחר כך, התחיל לבקר מחוץ לבית שלי כמעט מדי ערב.
בהתחלה זה נראה קצת מוגזם, אבל גיליתי שהוא אדם מרתק, חכם, ובכלל לא דומה לדמות המפחידה והקשוחה מהעבודה. והנה, אחרי מספר פגישות, התחברנו, סוג של ‘חייבים לנסות’. די מהר התחלתי לעבוד אצלו, מה שנראה מבחוץ כמו קומבינה, אבל לא היה כך.
לאירוסים הגענו לפני שהספקתי לנשום. הדירה שלו ברחוב בלפור היתה מדהימה, הוא לא הציף במתנות יקרות, אבל היה קשוב ו… פשוט נעים.
קיבלתי בקלות גם את אמו, תמר דוד, שגרה איתו מאז שמרב נהרגה. היא הייתה אישה עדינה, הכינה אוכל ביתי, כביסה, גיהצה. מבחינתי נס, אני לא מתמודדת עם שירותים כאלה מאמצת בכיף.
אבל הלך ונבנה משהו מביך מתחת לפני השטח. עיניי קלטו שעדיין עונד את טבעת הנישואים הישנה. הוא אמר שנשארה לו תחושה של חיבור חזק למרב, ופשוט לא מסוגל להסיר אותה. ביקשתי אם ביני לבינו זה אמיתי, שיניח לעבר. הוא הסכים ברוב אדיבותו והוריד את הטבעת. לרגע חשבתי שהכל בסדר.
כשהציע נישואים, עשה מזה טקס: מסעדה יפה, מוזיקה לייב, כוס יין, וכשטעמתי גיליתי בתוכה טבעת לא סתם, המשפחתית המפוארת מהזמנים של מרב, עם יהלום ענקי. כמעט נחנקתי, פשוטו כמשמעו. “נועה, התינשאי לי?” שלף את הקופסה, ואני עצרתי את היד שלה בשנייה.
“לא,” עניתי.
“מה זאת אומרת לא?” נבהל.
“אני לא מוכנה לענוד את הטבעת של אשתך המנוחה,” הוספתי. הוא כמעט התפוצץ.
“זו טבעת ייחודית, עתיקת יומין! עלות שלא תתארי בכלל בשקלים!”
“לי זה לא משנה,” קטעתי. “אני לא לובשת תכשיטים של אחרות, לא משנה מה הערך הכלכלי. זה סימן רע בעיניי.”
נפל ויכוח, כמעט גולש לצעקות. הצעתי שיקנה משהו פשוט אחר, אפילו טבעת כסף הכי פשוטה מהמרכז. הוא, לא הסכים. הערך הסנטימנטלי מנצח.
מיד קמתי ואמרתי שאני צריכה זמן לשיקול דעת. הוא הסכים מייד ‘לצנן’ את הכל.
הימים עברו בכבדות. חזרתי להתגורר אצל ההורים בראשון לציון, והם מיד הציעו שאשאיר מאחורי את אליעד ואחפש לעצמי בחור מתאים לגילי. “את צעירה, יפה וחכמה מדי להסתבך עם אלמן ובוס מבוגר,” אמרה אמא.
אני לא שופטת אותו, באמת שלא, אבל היה בזה משהו מטריד התחושה שהוא עדיין איכשהו נשוי למרב, גם אם רק בליבו.
במשרד דיברו בלי סוף, כולם שמו לב לקור ולריחוק בינינו. אליעד נהיה קודר ומסוגר, כמעט ולא יצא מהחדר. אמא שלו, תמר, ניסתה לדבר איתו חטפה כעסים.
לכן, כשהתייצבה אצלי יום אחד ופתחה שיחה ישירה, לא הופתעתי.
“נועה שלי,” פתחה, “אל תשבי לבד. אליעד משתגע בלעדייך, הוא רק לא יודע לבקש סליחה…”
“אני לא יכולה להיות עם גבר שעונב טבעת מזיכרון לאשתו הקודמת. אני מאמינה שבלי לשחרר את העבר אי אפשר להתחיל עתיד,” סיפרתי לה.
“אני מסכימה איתך,” אמרה. “אליעד כנראה לא בשל להתחתן שוב, הוא נאחז במה שהוא מכיר.”
“אי אפשר לבנות חדש על ישן,” לחשתי.
אחרי שבוע נוסף של עבודה על פילטר וסיפורים, הגשתי מכתב פיטורין. כשבאתי לקחת חתימת מנהל, הוא אפילו לא הרים עיניים ענד שוב את טבעת הנישואים הישנה. עלתה לי דמעה בגרון, אבל יצאתי עם ראש מורם.
ברור לי היום: עשיתי את הצעד הנכון. מגיע לי מישהו שירצה להתחייב רק לי, בלי צללים מן העבר. ואולי, גם לאליעד מגיע ללמוד לשחרר בשביל לבחור נכון, אם ירצה אי פעם שוב לאהוב.
