למי אתה מדבר? קולט בחוסר שקט בחלק האחורי של הקבלה, מביט בטלפון החכם שלו בעיניים קודרות.
המראה שלו תספורת מודרנית, חולצת קפוצ’ון ממותגת קוראים לגאווה ולזנחת העולם סביב.
אליה וינה חורבנה, שמלה קלה ובת על הכתף, מתכוונת להיות בלתי נראית: חולצה צנועה, חצאית עד הקרסוליים, נעלי שטוח נוחים.
הדירקטור הקודם, יוסי, זקן עם שער צהבהב ועייפות מנקודות המאבק, שסיים מו”מ רכישה איתו, מחייך ברגישות כשאליה מציגה לו את התוכנית.
סוס טרויאני, אליה וינה, הוא אומר בכבוד. הם בולעים את הפיתיון בלי לראות את העגלה. הם לא יחשפו אותך עד שהזמן יסתיים.
אני עובדת החדשה במחלקת התיעוד, קולה שלווה ונשמע ללא רמז של שליטה.
הצעיר שבפינה סוף סוף מרים את העיניים אליה, סורק משקפיו עד קצות נעליו המנוקות ועד שיערו האפור המסודר, וחיוך מנופף בקו ישר עולה על פניו.
אה, כן. אמרו שמגיע חידוש. קיבלתם כרטיס כניסה לשומרי השער?
קיבלתי, הנה.
הוא מרמז באצבעו לעבר סורק הכרטיסים, כאילו מצביע על שביל חסר סימן לחיפוש.
מקומך נמצא שם, בקצה האולם. תמצאי את הדרך לבד.
אליה מהנהן. «אמצא», היא חושבת בפנים, והולכת אל מרחב העבודה הרועש כאשכול דבורים פתוח.
היא מתמודדת כבר ארבעים שנים עם האתגרים של חייה. היא מסדרת את העסק שהייתה כמעט בפשיטת רגל לאחר מות בעלו הפתאומי, והופכת אותו לחברה רווחית.
היא מנהלת השקעות מורכבות שהגדילו את ההון, מתמודדת עם בדידות בבית ענק ריק בגיל שישים וחמש.
קניית החברה הטכנולוגית המשגשגת, שלדעתה רק מתפוררת מבפנים, היא המשימה המשמעותית ביותר שדנה לאחרונה.
שולחן העבודה שלה נמצא בקצה, ליד דלת הארכיון. שולחן ישן, משוחת, עם כיסאות קראנצ’יים, מרגיש כמו אי זקן בים של טכנולוגיה זוהרת.
מתמקמת? קולה מתוק של קול עמוק חוצה את האוויר. לפניו עומדת רונית, מנהלת השיווק בלבוש אלביס מושלם בגוון שנהב.
היא מריחה בושם יקר והצלחה.
מנסה, אליה מחייכת בחמימות.
תצטרכי לעבור על חוזים של פרויקט אלטייר מהשנה שעברה. הם בארכיון. אין לי סיבה לחשוש, קולה מתרכך כאילו מדברת לאדם עם מוגבלות.
רונית מביטה בה כאילו היא תגלית ארכיאולוגית מדהימה. כשהיא הולכת, נעלי עקביה מצלצלות בקצב, ואליה שומעת מאחור צחוק עדין:
אפילו הHR שלנו משוגע היום. בקרוב יתחילו לשכור דינוזאורים.
אליה משאירה הרגשה שהיא לא שומעת, אך מבינה שהגיע זמן להסתכל סביב.
היא פונה למחלקת הפיתוח, עוצרת ליד חדר ישיבות מזכוכית שם כמה בחורים מדברים בהתלהבות.
גברת, אתם מחפשים משהו? פונה אליה בחור גבוה שיוצא משולחן העבודה.
זה טל, המפתח הראשי של הפיתוח. כוכב החברה העולה כפי שהכתיב לעצמו בתיאור המקצועי.
כן, אני מחפשת את הארכיון.
טל מחייך, מתרפק אל הקולגות הצופים כמו על הצגה חינמית.
סבתא, אתה כנראה שייך למחלקה אחרת. הארכיון נמצא שם, הוא מצביע בחוסר החלטה אל שולחן העבודה שלה. אנחנו כאן עושים משהו אמיתי שלא חלמת עליו.
הקהל מאחוריו מתרסק בשקט. אליה מרגישה שהקור מתגנב אל חזהה, כעס קר ורגוע עולה.
היא מביטה בפרצופי ההתרשמות של הקולגות, על השעון היקר של טל. הכול נרכש בכספיה.
תודה, משיבה בקול מדויק. עכשיו אני יודעת לאן ללכת.
הארכיון מתגלה כחדר קטן, חם, ללא חלונות. אליה מתחילה למיין את התיקייה אלטייר במהירות.
היא עוברת על ניירות, חוזים, נספחים, תעודות. במבט ראשון הכל נראה מושלם, אך עיניה המנוסות נוטות לפרטים הקטנים. הסכומים בחוזה של קבלן סייברסיסטם מעוגלים לאלפי שקלים שלמים סימן לחוסר זהירות או ניסיון להסתרת חישובים אמיתיים.
תיאור העבודה משולב במילים מעורפלות: שירותי ייעוץ, תמיכה אנליטית, אופטימיזציה של תהליכים. תבניות קלאסיות של העברת כספים שהכירה משנות התשעים.
פתאום, דלת מתרסקת ונכנסת בחישה בחורה עם עיניים מודאגות.
בוקר טוב, אני רוני מהמחלקה הכספית. רונית אמרה לי שאת כאן כנראה שאין לך גישה למערכת האלקטרונית? אשמח לעזור.
בקולה אין רמז של עליונות.
תודה, רונית, זה ממש נעים מצידך.
אין בעיה, אני רק הם לא תמיד מבינים שכולם לא נולדו עם טאבלט ביד, מתביישת רוני, אדומה.
בזמן שרוני מסבירה את הממשק, אליה מרגישה שגם בביצה יש מקור טהור.
לפני שרוני תצא, טל חוזר.
אני צריך את החוזה עם סייברסיסטם בדחיפות.
הוא מדבר כאילו נותן פקודה.
בוקר טוב, משיבה אליה בנעימות. אני עובדת על המסמכים. תני לי דקה.
דקה? אין לי דקה. יש לי שיחה בעוד חמש דקות. למה זה עדיין לא ממוחשב? מה אתם עושים כאן בכלל?
התגרותו של טל היא החולשה שלו. הוא בטוח שאף אחד, ובמיוחד היא, לא ייעלו את עבודתו.
היום היום הראשון שלי כאן, משיבה היא במדויק. ואני מנסה לתקן מה שלא נעשה לפני.
לי זה לא משנה! הוא מתקרב לשולחן וחטיט את התיקייה הרצויה ללא נימוס. תמיד אתם, המבוגרים, מביאים בעיות.
הוא יוצא, דלתו מתנפצת. אליה לא עוקבת אחרי צעדיו; היא רואה מספיק כדי להבין.
היא מוציאה את הטלפון ומתקשרת לעורך הדין האישי שלה.
ארקדי, בוקר טוב. תבדוק בבקשה חברה בשם סייברסיסטם. יש לי תחושה שיש שם בעלים מסקרנים.
בבוקר שלמחרת הטלפון מצלצל.
אליה, את צדקת. סייברסיסטם היא מבנה פיקטיבי, רשום על שם מר פטרוב, קרוב משפחה של המפתח שלנו, סטניסלב. זה תבנית קלאסית.
תודה, ארקדי. זה כל מה שרציתי לדעת.
הקול הקולנועי מגיע אחרי הצהריים. כל העובדים נקראים לישיבה שבועית. רונית זורחת, מספרת על הישגים חדשים.
אוי, שכחתי להדפיס את דוח ההמרה. אליה, קולה, עם מיקרופון, משדר קרירות מזיקה, בבקשה תביאי את תיקיית Q4 מהארכיון. אל תתבלבלי שם.
החדר מתמלא בצחוק רך. אליה קמה בעדינות. נקודת השבירה כבר חלפה. היא חוזרת אחרי כמה דקות, ומוצאת את טל רץ לצד רונית, משוחחים באופן מתלהב.
הנה הגיבורה שלנו! מגיב טל בחמימות מזויפת. צריך לעבוד מהר יותר. זמן הוא כסף. במיוחד הכסף שלנו.
המילה שלנו היא הכתם האחרון.
אליה מתיישרת, גביה נופל, מבטה קופא ונוצץ.
אתה צודק, סטניסלב. זמן הוא באמת כסף. במיוחד כסף שנשלח דרך סייברסיסטם. האם אינך מרגיש שהפרויקט הזה רווחי יותר עבורך מאשר לחברה?
פניו של טל מתקפלים, החיוך נעלם.
אני אני לא מבין למה אתה אומר
באמת? אז תסביר לכולם מי זה מר פטרוב, האזרח שמזמן את הכסף?
שתיקה כבדה נופלת על החדר. רונית מנסה להתערב.
סליחה, למה העובדת הזאת מתעסקת בענייני הכסף של החברה?
אליה לא מביטה בה. היא מסתובבת סביב השולחן, עולה למרכז הישיבה.
לי יש קשר ישיר. אני אליה וינה וורונובה, בעלת החברה החדשה.
אם פצצת גרנדה תתפוצץ כאן, האפקט היה פחות מרשים.
סטניסלב, היא ממשיכה בקול קרח, אתה מפוטר. העורכי דין שלי יצרו איתך ועם קרוביך קשר. ואני ממליצה לך לא לעזוב את העיר.
טל מתיישב, כאילו נשאף ממנו האוויר.
את, רונית, גם את מפוטרת. על חוסר מקצועיות ויצירת אווירה רעילה.
רונית מתפוצצת.
איך אתה מעז!
לי יש זכות מלאה, משיבה אליה בקצרה. יש לך שעה לאסוף את הדברים. השומרת תלווה אותך.
זה כולל גם את הצעירים במקבלה ועוד שניים ממחלקת הפיתוח כולם יוצאים.
החדר נפל לשקט מוחלט.
בימים הבאים תתחיל ביקורת מלאה בחברה.
מבטה נופל על רוני, שמציבה עצמה בקצה החדר.
רוני, בבקשה תבואי.
הנערה, רועדת, מתקרבת לשולחן.
בשני ימי עבודה את היחידה שגרמה לי לראות מקצועיות ואנושיות. אני מקימה מחלקת ביקורת פנימית ואני רוצה שתצטרפי לצוות שלי. מחר נדון בתפקיד החדש ובהכשרה.
רוני נדהמת, לא מצליחה להוציא מילה.
תצליחי, מבטיחה אליה בביטחון. ועכשיו, כולם חוץ מהמפוטרים, חזרו לעבודה. היום נמשך.
היא פונה ויוצאת, משאירה מאחורי עולם של שלטון הרוס.
היא איננה מרגישה ניצחון, אלא סיפוק קר כמו אחרי משימה שבוצעה היטב. כדי לבנות בית חזק, קודם יש לנקות את המגרש מהקלקול.
וזה רק תחילת הבדיקה הכללית שלה.
