ארבעה לילות רצופים שגית העירה את איתי בדיוק בשלוש. הוא נעל את הדלת, כעס, חיפש באינטרנט טיפות הרגעה לבעלי חיים. ובעצם כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקום וללכת אחריה למטבח.
בלילה הראשון איתי כמעט זרק עליה כרית.
השעה הייתה שלוש. השעה הכי כבדה, הכי שנואה בלילה, כשאדם עוד לא הספיק לישון כמו שצריך וכבר נעקרו לו מתוך השינה. ופתאום בפנים נעשה יבש, כועס וקוצני.
הוא התעורר מזה שמשהו נגע בלחי שלו ברכות אבל בעקשנות. לא בטפרים – בכף רגל ממש. כאילו לא חתולה מנסה להעיר אותו, אלא מישהו חוזר על זה בסבלנות: קום. בבקשה, קום.
איתי פקח עיניים וראה את שגית.
היא עמדה ליד הכרית – חתולה בשלושה צבעים, עם אוזן שמאל קרועה – והביטה בו כמו שרק חיות יודעות להביט: ישר, בלי מבוכה, בלי הסברים מיותרים. כעבור שנייה הכפה נגעה שוב בפניו.
– מה, השתגעת?.. – גמגם בצרידות.
שגית מיאונה בשקט.
לא בקול רם.
לא בבכי.
אלא ככה, כאילו משהו באמת תלוי בצליל הקצר הזה.
איתי התיישב על המיטה – כועס, כבד, עם אותה שנאה מיידית של לילה לכל מה שחי ומפריע לישון. בחדר היה חשוך. רק פנס הרחוב חתך את התקרה בפס צהוב עמום. מחוץ לחלון עמד נובמבר – רטוב, חשוף, נטול שינה. הרדיאטור התחמם והתקרר לסירוגין. הרצפה הייתה קרה כקרח.
הוא הלך למטבח, מזג אוכל לקערה וגנח בכעס:
– הנה, תאכלי. ותני לי לפחות בלילה לחיות בשקט.
שגית ניגשה לקערה, הריחה את האוכל, אבל לא אכלה. במקום זה היא התחככה ברגלו, הסתובבה והלכה אל עומק המטבח. עצרה. הסתכלה לאחור.
איתי כבר לא שם לב.
הוא חזר למיטה, התעטף בשמיכה וכמעט מייד שקע בשינה, והחליט שהחתולה פשוט מתנהגת מוזר. יש כאלה דברים לחיות: לפעמים האוכל לא מתאים, לפעמים מצב הרוח לא טוב, ולפעמים הירח, כנראה, לא זורח כמו שצריך.
בבוקר שגית הייתה כרגיל.
ישבה על הכיסא, רגליים מקופלות. אחר כך עברה לאדן החלון. אחר כך נשכבה ליד הרדיאטור. שקטה, רגועה, אפילו רגועה מדי בשביל מי שכל כך בעקשנות העירה אותו בלילה.
בדרך כלל שגית לא הייתה מהחתולות שמטריפות את הבעלים.
בשנתיים שהיא גרה אצל איתי היא אף פעם לא הפילה עציץ, לא צרחה בלילות, לא גנבה אוכל מהשולחן ולא טיפסה על הווילונות. אכלה בצורה מסודרת. עשתה צרכים בארגז החול בלי החטאות. ישנה בכיסא שלה. אם הייתה צריכה משהו, ביקשה באיפוק, כאילו הבינה: לבן אדם יש מספיק דאגות גם בלעדיה.
בגלל זה, כנראה, איתי התחבר אליה.
הוא אסף אותה בסתיו, כמעט במקרה. יצא בערב להוריד זבל וראה ליד כניסת הבניין חתולה בשלושה צבעים עם אוזן קרועה. היא ישבה על בטון רטוב. לא התרוצצה, לא התחנחנה, לא ביקשה. פשוט ישבה והביטה על האנשים כאילו הבינה מזמן: לבקש זה חסר תועלת.
איתי עמד אז עם שקית זבל ביד, הביט בה ופתאום הרגיש משהו מוכר, לא נעים. היא נראתה בדיוק כמוהו בחודשים האחרונים מאז הגירושים: כבר לא מצפים לכלום, אבל משום מה עדיין לא עוזבים.
הוא החזיר את השקית לדירה, ואת החתולה לקח איתו.
השם “שגית” לא הופיע מיד. בהתחלה היא הייתה פשוט חתולה. אחר כך “היי”. אחר כך “מה את עושה”. ויום אחד הוא מזג אוכל לקערה ופתאום אמר: “שגית, בואי.” היא באה. ככה זה נשאר.
אחרי הגירושים השתיקה הפכה בשביל איתי לערך כמעט עליון.
הוא לא הבין את זה מיד. בהתחלה הדירה הריקה הפחידה. אחר כך היא התחילה לרפא. אף אחד לא התווכח. אף אחד לא ניהל שיחות בירור. אף אחד לא טרק דלתות ולא אמר בקול עצבני: “אתה שוב לא מקשיב לי.” לא היה צריך להתנצל, להסביר, להבטיח להשתנות. אפשר היה פשוט לחזור הביתה, להוריד מעיל, להרתיח מים ולשתוק.
שגית השתלבה בחיים האלה בצורה מושלמת.
לכן, כשבאותו לילה שני היא שוב באה להעיר אותו, איתי כבר לא התבלבל. הוא כעס.
הפעם הוא בדק הכול מראש. היה אוכל בקערה. היה מים. ארגז החול נקי. החלון כמעט סגור. שגית אכלה, התרחצה והתמקמה בכיסא. שום דבר לא רמז על מופע לילי.
אבל אחרי זמן מה איתי התעורר מגירוד.
הוא לא הבין מיד מה זה. שכב, הביט בחושך, הקשיב. אחר כך קלט: דלת חדר השינה. שגית גירדה מבחוץ.
הטפרים שרטו את העץ הישן בקצב קבוע, בעקשנות. כאילו היא לא רק ביקשה להיכנס, אלא ניסתה לפרוץ דרך. הצליל היה יבש, לא נעים, מעצבן. כעבור כמה שניות הצטרף אליו מיאון.
לא קולני.
לא מתחנן.
מוזר. כאילו החתולה רצתה לומר משהו אבל לא ידעה איך.
איתי קילל בשקט, קם, פתח את הדלת, הוציא את שגית למסדרון, נשכב שוב, אבל כמעט מיד הבין שלא יירדם ככה. אז הוא פשוט סגר את הדלת עם בריח.
הבריח היה ישן, מימים שהוריו גרו בדירה הזאת. קטן, מברזל, על שני ברגים, קצת רופף, אבל חזק. איתי כמעט לא השתמש בו. רק כשרצה להתנתק לגמרי מכל העולם.
הוא נשכב שוב. אור פנס הרחוב צייר על התקרה פס צהוב אלכסוני. אי שם בצנרת רשרש אוויר. במטבח המקרר שיעל בשקט כמו זקן. קולות לילה רגילים של בית ישן.
ופתאום – שוב גירוד. הפעם מאחורי הדלת.
שגית שרטה את העץ באותה עקשנות קצובה. אחר כך מיאונה. השתתקה. שוב מיאונה. וכך כמעט עד ארבע לפנות בוקר.
איתי שכב עם כרית על האוזן, וכל דקה כעס יותר. נדמה לו שהחתולה סתם מתעללת בו. שכל השקט הלילי השברירי שלו מתפרק בגלל איזו גחמה של חיה, שאותה הוא לא מבין ולא חייב להבין.
הבוקר התחיל רע. השעון המעורר צלצל בשבע, ואיתי הרגיש שלא ישן בכלל. בעבודה הוא שתה קפה אחד אחרי השני, פיהק, שפשף את הרקות, ובצהריים נכנס לאינטרנט לחפש תשובה.
“חתולה מעירה בלילה מה עושים.”
האינטרנט שמח לחלק עצות. להתעלם. לקנות מאכילה אוטומטית. לתת טיפות הרגעה. לשחק איתה לפני השינה. להוריד סטרס. להראות לוטרינר. פורום אחד בכלל טען שחתולים ככה מזהירים על “העולם העדין”.
איתי נחר והזמין טיפות הרגעה.
בלילה השלישי שגית שוב באה בדיוק בשלוש. כמו לפי שעון.
קודם – נגיעה רכה בכפה על הלחי. אחר כך, אם הוא העמיד פנים שהוא ישן, מיאון שקט ממש ליד המיטה. אחר כך, כשעדיין לא קם, גירוד מאחורי הדלת.
אבל עכשיו בקול שלה היה משהו שהטריד יותר מהשריטות. שני צלילים קצרים. הפוגה. שוב שניים. כאילו היא סופרת שניות. או משדרת אות.
איתי שכב ולא זז. במטבח תקנה השעון. בחוץ התנודד פנס הרחוב. הרצפה במסדרון חרקה בשקט מתחת לכפות של חתול. ואז, איפשהו במעמקי הדירה – או שאולי רק נדמה לו? – נשמע עוד קול. חלש מאוד. כמעט בלתי מורגש.
הוא קם בפתאומיות, פתח את הדלת בתנופה וכמעט צעק:
– די!
שגית צמצמה את האוזניים. אבל לא נסוגה.
היא הביטה בו מלמטה במבט ארוך ורגוע. והמבט הזה עשה יותר מכל מיאון מתחנן. לא היה בו שום גחמה של חתול. הייתה בו סבלנות מוזרה, כמעט אנושית. כאילו היא חזרה על אותו דבר כבר הרבה פעמים ועדיין לא מתכוונת לוותר.
אחר כך שגית הסתובבה והלכה למטבח.
איתי נשאר לעמוד בפתח.
דווקא אז, לראשונה, הוא הרגיש חשש.
אבל הוא בכל זאת לא הלך. חזר למיטה. עד הבוקר כבר לא ישן.
למחרת בחצר ליד הכניסה הוא נתקל בענת מקומה שלישית. היא, כרגיל, עמדה בחלוק חם מעל מכנסיים עבים, עם סיגריה ביד, ועם המראה הרגיל של אדם שכמעט שום דבר כבר לא מפתיע אותו.
– ענת, – קרא לה איתי. – החתול שלך העיר אותך פעם בלילה?
היא הביטה בו מעל המשקפיים, שאפה מהסיגריה ונשפה את העשן הצידה.
– העיר. למה?
– שלי כבר לילה שלישי לא נותנת לי לישון. פעם כפה בפנים, פעם גורדת, פעם מיאה. בדקתי הכול: יש אוכל, יש מים, ארגז החול נקי.
ענת צמצמה עיניים.
– אם חתולה עושה את אותו דבר שלושה לילות ברצף, יש לזה סיבה.
– איזו סיבה?
– ואתה בדקת?
– אמרתי לך, בדקתי הכול.
– לא את הקערה בדקת, – קטעה ענת. – נכנסת אחריה?
איתי השתתק.
ענת ניערה את האפר וחייכה.
– הן לא טיפשות, איתי. אנחנו טיפשים. אם היא קוראת – לא צריך לנחש, צריך ללכת.
כל היום המשפט הזה הסתובב לו בראש.
לקראת הלילה הרביעי הוא התכונן. כיוון את השעון המעורר לרבע לשלוש, אבל התעורר קודם. שכב בחושך והקשיב לדירה. השעון במטבח. המקרר. רשרוש קל של הרדיאטור. ועוד צליל אחד. חלש לגמרי. כזה שאפשר בקלות לטעות בו כחריקת צנרת, כרוח, או ככל דבר אחר, אם מאוד לא רוצים להקשיב.
בדיוק בשלוש שגית קפצה למיטה.
ניגשה לכרית.
נגעה בכפה על הלחי.
איתי התיישב מיד.
– בסדר, – אמר בשקט. – בואי.
שגית קפצה מהמיטה לרצפה והלכה קדימה בביטחון, אפילו לא הסתכלה לאחור. כאילו ידעה בדיוק: הפעם הוא סוף סוף יבוא אחריה.
היא הובילה אותו במסדרון, אל המטבח, ליד השולחן, ליד השרפרף – אל הרדיאטור מתחת לחלון.
בפינה הזאת היה הכי חשוך. הנורה הירקרקה של המיקרוגל בקושי הגיעה לשם, ולכן הצינורות נראו עבים יותר מאשר ביום, והחריץ בין הקיר למתכת הישנה נראה עמוק ומפחיד יותר. מהחלון נכנס קור: האשנב שוב נשאר קצת פתוח.
איתי קילל את עצמו. בשבוע האחרון הוא עישן ליד החלון וכל פעם השאיר פתח קטן “רק לרגע”, ואז שכח לסגור. בלילה התפשט אוויר קר על הרצפה, והווילון הדק נע כמעט בלי שהורגש.
שגית התיישבה על הרצפה ובהתה ישר ברדיאטור.
איתי כרע. בהתחלה הוא לא הבין מה הוא אמור לראות. אבק מתחת לאדן החלון. תושבות חלודות. צינור ישן. חתיכת פנל שהתרופפה. שום דבר מיוחד.
אבל אז, מאחורי הרדיאטור, נשמע קול.
צפצוף דק, כמעט דומם. כל כך חלש, שבמשך היום כנראה אי אפשר היה להבחין בו בכלל: מהרחוב נשמעים מכוניות, בכניסה נטרקות דלתות, אצל השכנים טלוויזיה דולקת, במטבח הקומקום שורק. ובלילה כל הבניין כאילו צולל לתוך דממה, ואפילו צליל כל כך קטן מצליח לחדור דרכה.
איתי שלף את הטלפון, הדליק פנס והאיר אל החריץ.
בהתחלה הוא ראה רק אבק וקורי עכביש ישנים. אחר כך – משהו קטן, שחור, מכווץ.
גור חתולים.
זעיר ממש. אולי בן שלושה שבועות, לא יותר. העיניים כבר היו פקוחות, אבל הביטו בערפל, כאילו הקטן כמעט לא מבין איפה הוא נמצא. הצדדים רעדו. הרגליים היו מקופלות אל הבטן. הוא שכב על הצד, לכוד בין הצינור, הקיר והרדיאטור הכבד, במצב כל כך משונה, כאילו נפל לשם ונתקע.
איתי האיר מעלה, לכיוון אדן החלון, ורק אז הבין הכול.
מחוץ לחלון, בדיוק מתחתיו, עבר גגון פח צר מעל הכניסה לחנות הסמוכה. מהרחוב, באופן עקרוני, חתולה בוגרת יכלה לטפס עליו – דרך עץ, דרך בליטה, דרך איזה כרכוב. ומשם היה אשנב פתוח למחצה. פתח קטן, אבל מספיק עבור גור חתולים קטן. ככל הנראה החתולה האם העבירה את הגורים ממקום למקום, כדי להציל אותם מהקור או מהכלבים בחצר, ואחד מהם הגיע לכאן. או שהקטן עצמו יצא מאיזו מסתור על הגגון וזחל אל ריח החום. מהרדיאטור נשב חום, ובשביל יצור כל כך קטן זה יכול היה להיות הכיוון היחיד שהיה ברור לו.
ואז הכול קרה פשוט ומפחיד.
הוא עבר דרך האשנב, החליק מאדן החלון למטה, אל מאחורי הרדיאטור – אל מקום שחיה בוגרת עוד הייתה מסוגלת איכשהו להסתובב בו, אבל גור כזה כבר לא. החריץ בין הקיר לרדיאטור היה צר, מאובק, עם תושבת מתכת בולטת ולוח עוקף שהתרופף. להיכנס לשם הוא הצליח – בבהלה, על אינסטינקט, כשהוא מריח ריח של דירה שלא הכיר. אבל לחזור החוצה כבר לא היה אפשר. מלמטה חסם לוח העוקף. מהצד צינור. מלמעלה כובדו הפלחים של הרדיאטור. כל פעם שהגור, כנראה, ניסה לצאת, הוא רק החליק עמוק יותר אל הפינה.
איתי דמיין את זה כל כך ברור, שמשהו כואב נצבט בפנים: גוש חום קטן, ספק חי, טיפס למקום שבו היה ריח של הצלה, ונפל למלכודת במרחק שני צעדים מבני אדם.
עכשיו הובן גם דבר אחר – למה הגור צייץ רק בלילה.
ביום היה בדירה רעש. איתי יצא לעבודה, המקרר זמזם, מחוץ לחלון עברו מכוניות, השכנים מלמעלה הזיזו כיסאות, וילדים שיחקו בחצר. והקטן היה חלש מדי, קפוא ורעב; הוא לא יכול היה לבכות בלי הפסקה. הוא נדם, נרדם, שקע בחצי תודעה. ורק לקראת הלילה, כשהבניין נרגע ונעשה מאוד קר, הוא התעורר מרעב ופחד. ואז התחיל להשמיע קול. לא בקול רם – לא היה לו כוח לזה. דק. לעיתים נדירות. כמעט בלתי נשמע.
ורק שגית הייתה יכולה לשמוע אותו.
היא כנראה שמעה אותו כבר בלילה הראשון. לחתולים יש שמיעה אחרת לגמרי. מה שנראה לאדם כרשרוש בצנרת או משחק דמיון, עבורה היה יצור חי. בהתחלה שגית נשאה לו אוכל. עכשיו איתי ראה את זה בעצמו: בפינה הרחוקה ביותר היו מונחים חתיכות עוף מיובשות. כלומר, היא סחבה לשם אוכל מהקערה שלה. אולי חתיכה אחת בכל פעם. אולי דחפה עם האף. אולי הכניסה עם הכפה. איכשהו היא הצליחה להחדיר אוכל למקום שהיא עצמה לא יכלה להיכנס לתוכו. ורק כשהבינה שזה לא מספיק, כשהגור נחלש עד שכמעט הפסיק לצייץ, היא התחילה להעיר את איתי.
איתי נשכב בזהירות על הבטן על הרצפה הקרה והושיט יד אל החריץ. בפעם הראשונה זה לא הצליח: צינור הפריע, וקצה חד של תושבת שרט את פרק כף היד. הוא נאלץ להושיט יד מהצד, כמעט בלי לראות.
האצבעות סוף סוף נגעו בפרווה חמה ומלוכלכת, והגור צייץ בקול כמעט לא נשמע.
– שקט, שקט… – לחש איתי, בלי להבין למה.
הוא אחז את הקטן בכף ידו. הוא היה כמעט חסר משקל, כמו כפפה מקומטת. רק חם. חי. ורועד.
כשאיתי סוף סוף הוציא אותו מאחורי הרדיאטור, הגור אפילו לא ניסה להיחלץ. רק הניע קלות את הכפה ונדם, כשהפרצוף הקטן שלו תחוב באגודל.
שגית ניגשה מיד, הריחה את הקטן ומיאונה קצר, כמעט ללא קול. כאילו אמרה: סוף סוף.
איתי התיישב על הרצפה, נשען בגב על ארון המטבח, והביט זמן רב בגוש השחור הקטן שבידיו. שגית קפצה על ברכיו, התמקמה ליד הגור, נגעה בו באף – ובפעם הראשונה בכל הלילות האלה נרגעה. אפילו עצמה עיניים.
ואיתי ישב, ופתאום הבין בבהירות כואבת דבר פשוט מאוד: הוא כל כך התרגל לחיות בתוך השתיקה שלו, בתוך השקט הפרטי שבנה לעצמו בקפידה, עד ששכח לענות במהירות כשמישהו לידו באמת קורא לעזרה.
בבוקר הוא לקח את הגור לווטרינר. קנה פורמולה, פיפטה, כרית חימום ומשטחי ספיגה. הקשיב לכל ההנחיות. הנהן בריכוז כזה, שכנראה מעולם לא הנהן כך, אפילו לא מול הבוס.
כשחזר הביתה, הוא סידר לגור קופסה עם מגבת רכה ליד הרדיאטור. שגית בהתחלה ישבה ליד בזהירות, אחר כך נשכבה קרוב יותר, כאילו מסרה לאיתי את המשמרת, אבל בכל זאת לא התרחקה.
בערב איתי הסתובב בדירה זמן רב ולא מצא לעצמו מקום. ואז, פתאום, הוא לקח את הטלפון והתקשר לאמא שלו. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים.
כשהיא ענתה, הוא התבלבל לרגע. הוא עצמו לא ציפה שבאמת יחייג אליה.
– אמא, אני פה… – הוא התחיל ונדם.
באותו רגע שגית קפצה על השולחן והניחה כפה ליד הטלפון.
– מה קרה, איתי? – שאלה אמא מיד.
– שום דבר, – הוא אמר אחרי הפסקה. – רק רציתי לדעת מה שלומך.
בקצה השני של הקו נפלה דממה. לא נעלבת. לא כבדה. פשוט מופתעת.
– בסדר, – אמרה לבסוף אמא. – ואתה?
איתי הביט בקופסה ליד הרדיאטור. בשגית. במטבח, שמשום מה, אחרי לילה אחד, נעשה שונה לגמרי.
– גם אצלי… בסדר, – הוא ענה. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ה”בסדר” הזה לא היה שקר.
את דלת חדר השינה הוא כבר לא סגר עם בריח. אחר כך הוא בכלל הוציא את הברגים ושם את הבריח במגירה.
מאז, אם בכלל סגר את הדלת, הוא סגר אותה רק קצת. כי עכשיו הוא ידע בוודאות: אם מישהו בא אליך באמצע הלילה וקורא לך בעקשנות כזאת, זה לא תמיד עניין של אי-נוחות. לפעמים זה הדבר היחיד שנשאר לו.
