אז ארבעה לילות ברציפות החתולה העירה את גיל בדיוק בשלוש בלילה. הוא נעל את הדלת, התעצבן, חיפש באינטרנט טיפות הרגעה לחתולים. והוא לא הבין – כל מה שהוא היה צריך לעשות זה פשוט לקום וללכת אחריה למטבח.
בלילה הראשון גיל כמעט זרק לעברה כרית.
השעה הייתה שלוש. השעה הכי כבדה, הכי שנואה בלילה, כשאדם עוד לא הספיק לישון כמו שצריך, אבל כבר נזרק החוצה מהשינה. וזה תמיד עושה בפנים תחושה כזו – יבש, כועס וקוצני.
הוא התעורר מזה שמישהו נגע לו בלחי ברכות, אבל בעקשנות. לא בטפרים – דווקא בכף. כאילו לא חתולה מעירה אותו, אלא מישהו חוזר על זה בסבלנות: קום. בבקשה, קום.
גיל פתח את העיניים וראה את שושי.
היא עמדה ליד הכרית – תלת-צבעית, עם אוזן שמאל קרועה – והביטה בו כמו שרק חיות יודעות להביט: ישר, בלי מבוכה, בלי הסברים. אחרי שנייה הכפה שוב נחתה על הפנים שלו.
– את משוגעת?… – גמגם גיל בצרידות.
שושי מיאה בשקט.
לא חזק.
לא מתחנן.
אבל כזה, שנדמה שמהצליל הקצר הזה באמת משהו תלוי.
גיל התיישב על המיטה – כועס, כבד, עם אותה שנאה מיידית לכל מה שחי ומפריע לישון. בחדר היה חשוך. רק פנס הרחוב חתך את התקרה בפס צהוב ומעורפל. בחוץ עמד נובמבר – רטוב, חשוף, ער. הרדיאטורים התחממו והתקררו לסירוגין. הרצפה הייתה קפואה.
הוא הלך למטבח, מזג אוכל לקערה וגער בעצבנות:
– הנה, תאכלי. ותני לי לפחות בלילה לחיות בשקט.
שושי ניגשה לקערה, הריחה את האוכל – אבל לא אכלה.
במקום זה היא התחככה ברגל שלו, הסתובבה והלכה לעומק המטבח. עצרה. הסתכלה לאחור.
גיל כבר לא ראה את זה.
הוא חזר למיטה, התעטף בשמיכה וכמעט מיד צנח לתוך שינה, והחליט שהחתולה פשוט מתנהגת מוזר. לחיות יש כזה דבר: לפעמים האוכל לא מתאים, לפעמים מצב הרוח לא כזה, ולפעמים בטח הירח לא בצד הנכון.
בבוקר שושי הייתה כרגיל.
ישבה על הכיסא, רגליים מקופלות יפה. אחר כך עברה לאדן החלון. אחר כך נשכבה ליד הרדיאטור. שקטה, רגועה, אפילו רגועה מדי בשביל מי שבלילה התעקשה להעיר אותו.
בכלל, שושי לא הייתה מהחתולות שמתעללות בבעלים.
בשנתיים שהיא גרה עם גיל היא אף פעם לא הפילה דברים מהשיש, לא צרחה בלילות, לא גנבה אוכל מהכיריים ולא נתלתה על וילונות. אכלה יפה. השתמשה בארגז החול בלי פספוסים. ישנה בכיסא שלה. אם הייתה צריכה משהו, היא ביקשה במתינות, כאילו הבינה: לאדם יש מספיק דאגות בלי זה.
כנראה בגלל זה גיל התחבר אליה.
הוא מצא אותה בסתיו, כמעט במקרה. יצא בערב לזרוק זבל וראה ליד הכניסה חתולה תלת-צבעית עם אוזן קרועה. היא ישבה על בטון רטוב. לא רצה, לא התחככה, לא ביקשה כלום. פשוט ישבה והביטה מעבר לאנשים, כאילו הבינה מזמן: לבקש זה חסר תועלת.
גיל עמד עם שקית זבל ביד, הביט בה, ולפתע הרגיש משהו מוכר. היא נראתה בדיוק כמוהו בחודשים האחרונים אחרי הגירושים: כבר לא מצפה לכלום, אבל משום מה עדיין לא הולכת.
הוא החזיר את השקית לדירה – ולקח את החתולה איתו.
השם “שושי” לא הגיע מיד. בהתחלה היא הייתה פשוט “החתולה”. אחר כך – “היי”. אחר כך – “מה את”. ויום אחד הוא מזג לה אוכל ופתאום אמר:
– שושי, בואי.
היא באה.
אז זה נשאר.
אחרי הגירושים, השתיקה הפכה בעיניו של גיל כמעט לערך הכי חשוב.
הוא לא הבין את זה מיד. בהתחלה הדירה הריקה הפחידה אותו. אחר כך היא התחילה לרפא. אף אחד לא התווכח. אף אחד לא ניהל ריבים. אף אחד לא טרק דלתות ולא אמר בקול עצבני:
– שוב אתה לא מקשיב לי.
לא היה צריך להתנצל, להסביר, להבטיח שהכל ישתנה. אפשר היה פשוט לחזור הביתה, להוריד מעיל, לשים מים על חשמל – ולשתוק.
שושי השתלבה בחיים האלה בצורה מושלמת.
ולכן כשבשני בלילה היא שוב באה להעיר אותו, גיל כבר לא היה מבולבל. הוא כעס.
הפעם הוא בדק מראש את הכל. האוכל בקערה היה. מים היו. החול נקי. החלון היה כמעט סגור. שושי אכלה, התרחצה והתמקמה בכיסא. שום דבר לא בישר על מופע לילי.
אבל אחרי זמן מה גיל התעורר מגירוד.
הוא אפילו לא הבין קודם מה זה. שכב, הביט בחושך, הקשיב. ואז הבין: דלת חדר השינה.
שושי גירדה מבחוץ.
הטפרים שרטו את העץ הישן בשיטתיות, בקצב אחיד, בעקשנות. כאילו היא לא רק מבקשת להיכנס, אלא מנסה לדפוק ולהישמע. הצליל היה יבש, לא נעים, מעצבן. אחרי כמה שניות הצטרף אליו מיאו.
לא חזק.
לא מתחנן.
מוזר.
כאילו החתולה רוצה להגיד משהו – רק לא יודעת איך.
גיל קילל בשקט, קם, פתח את הדלת, הוציא את שושי למסדרון, נשכב שוב – אבל כמעט מיד הבין שהוא לא יירדם. אז הוא סגר את הדלת עם הבריח.
הבריח היה ישן, עוד מהימים שהוריו גרו בדירה. בריח קטן, ברזל, על שני ברגים, קצת רופף אבל חזק. גיל כמעט לא השתמש בו. רק כשהרגיש צורך ענק להתנתק מהעולם.
הוא נשכב שוב.
אור פנס הרחוב צייר על התקרה פס צהוב באלכסון. איפשהו בצנרת רשרש אוויר. במטבח המקרר שיעל כמו זקן. הצלילים הרגילים של בניין ישן.
ופתאום – שוב גירוד.
עכשיו מאחורי הדלת.
שושי גירדה את העץ באותה עקשנות. אחר כך מיאה. שתקה. שוב מיאה. וכך כמעט עד ארבע בבוקר.
גיל שכב, שם כרית על האוזן, וכל דקה כעס יותר. נדמה לו שהחתולה סתם מתעללת. שכל השלווה הלילית השברירית שלו מתנפצת בגלל איזו קפריזה של חיה שהוא גם ככה לא מבין – וגם לא מחויב להבין.
הבוקר התחיל רע.
השעון המעורר צלצל בשבע, וגיל הרגיש שהוא בכלל לא ישן. בעבודה הוא שתה קפה אחד אחרי השני, פיהק, שפשף את הרקות, ובצהריים נכנס לאינטרנט לחפש תשובה.
“חתולה מעירה בלילה מה עושים.”
האינטרנט נתן בשמחה עצות. להתעלם. לקנות מאכיליה אוטומטית. לתת טיפות הרגעה. לשחק איתה לפני השינה. להסיר סטרס. להראות לווטרינר. פורום אחד אפילו הבטיח שחתולים ככה מזהירים מפני “עולם עדין”.
גיל נחר והזמין טיפות הרגעה.
בשלישי בלילה שושי שוב הגיעה בדיוק בשלוש.
כמו לפי שעון.
קודם – נגיעה רכה של כפה על הלחי.
אחר כך, אם הוא העמיד פנים שהוא ישן – מיאו שקט ליד המיטה.
אחר כך, כשהוא בכל זאת לא קם – גירוד מאחורי הדלת.
אבל עכשיו בקול שלה היה משהו שהפך אותו לאי-נוחות גדולה יותר מהגירוד. שני צלילים קצרים. הפסקה. שוב שניים.
כאילו היא סופרת שניות.
או משדרת אות.
גיל שכב ולא זז. במטבח תסמן השעון. בחוץ התנדנד עמוד תאורה. הלינוליאום במסדרון חרק בשקט תחת כפות חתול.
ואיפשהו בעומק הדירה – או שזה רק נדמה לו? – עבר עוד משהו. חלש מאוד. בקושי מורגש.
הוא קם בפתאומיות, פתח את הדלת במשיכה וכמעט צעק:
– די!
שושי השפילה אוזניים.
אבל היא לא זזה.
היא הביטה בו מלמטה במבט ארוך ורגוע. והמבט הזה פעל חזק יותר מכל מיאו מתחנן. לא היה בו שום קפריזה של חתול. הייתה שם סבלנות כמעט אנושית – כאילו היא חוזרת על אותו דבר כבר הרבה זמן, ועדיין לא מתכוונת לוותר.
אחר כך שושי הסתובבה והלכה למטבח.
גיל נשאר לעמוד בפתח.
דווקא אז, בפעם הראשונה, הוא הרגיש חרדה.
אבל הוא עדיין לא הלך.
חזר למיטה. עד הבוקר לא נרדם.
למחרת בחצר, ליד הכניסה, הוא נתקל בנוגה מהקומה השלישית. היא עמדה, כרגיל, בחלוק פוך מעל מכנסיים חמים, עם סיגריה ביד, ומבט של מי שכמעט שום דבר כבר לא מצליח להפתיע אותה.
– נוגה, – קרא לה גיל. – החתולה שלך אי פעם העירה אותך בלילה?
היא הביטה מעל המשקפיים, שאפה, ונשפה את העשן הצידה.
– העירה. למה?
– שלי לא נותנת לי לישון לילה שלישי. לפעמים כפה לפנים, לפעמים מגרדת, לפעמים מיאה. בדקתי הכל: יש אוכל, יש מים, החול נקי.
נוגה צמצמה עיניים קצת.
– אם חתולה עושה את אותו דבר שלושה לילות ברציפות, יש לזה סיבה.
– איזו סיבה?
– ואתה בדקת?
– אני אמרתי, בדקתי הכל.
– לא את הקערה בדקת, – קטעה נוגה. – הלכת אחריה?
גיל השתתק.
נוגה ניערה את האפר וחייכה:
– הן לא מטומטמות, גיל. אנחנו מטומטמים. אם היא קוראת – לא צריך לנחש, צריך ללכת.
כל היום המשפט הזה הסתובב לו בראש.
ללילה הרביעי הוא התכונן.
שם שעון מעורר לרבע לשלוש, אבל התעורר מוקדם יותר. שכב בחושך והקשיב לדירה. השעון במטבח. המקרר. פצפוץ קל ברדיאטור.
ועוד צליל.
חלש מאוד.
כזה שאפשר לטעות בו כחריקת צנרת, כרוח, או ככל מה שבא לך – אם מאוד לא בא לך להקשיב באמת.
בדיוק בשלוש קפצה שושי למיטה.
ניגשה לכרית.
נגעה בכפה על הלחי.
גיל התיישב מיד.
– בסדר, – אמר בשקט. – בואי.
שושי ירדה מהמיטה לרצפה והלכה לפניו בביטחון, אפילו בלי להביט לאחור. כאילו היא יודעת בדיוק: עכשיו הוא סוף סוף יבוא אחריה.
היא הובילה אותו במסדרון, אל המטבח, ליד השולחן, ליד השרפרף – אל הרדיאטור שמתחת לחלון.
בפינה הזאת היה הכי חשוך. האור הירקרק של המיקרוגל בקושי הגיע לשם, ולכן הצינורות נראו עבים יותר מאשר ביום, והחריץ שבין הקיר לרדיאטור הברזל הישן – עמוק ומפחיד יותר. מהחלון נשף קור: החלון הקטן שוב נשאר קצת פתוח.
גיל נזף בעצמו. כבר שבוע הוא עמד ליד החלון ונושם אוויר, ובכל פעם השאיר פתח “לרגע” – ואז שכח. בלילה האוויר הקפוא נמתח לאורך הרצפה, והווילון הדק זז לאט.
שושי ישבה על הרצפה ונעצה מבט ישר ברדיאטור.
גיל כרע על ברכיו. בהתחלה הוא לא הבין מה הוא אמור לראות. אבק מתחת לאדן. ברגים חלודים. צינור ישן. לוח עוקף שהתקלף.
שום דבר מיוחד.
אבל אז, מאחורי הרדיאטור, נשמע ציוץ.
דק, כמעט לא חי. כל כך חלש, שבאור יום אי אפשר היה להבחין בו: בחוץ רעשו מכוניות, בכניסה נטרקו דלתות, אצל השכנים עבדה טלוויזיה, במטבח שריקה קומקום.
ובלילה כל הבניין שקע לתוך דממה – ואז אפילו הצליל הקטן הזה הצליח לחדור.
גיל הוציא טלפון, הדליק פנס והאיר לתוך החריץ.
קודם הוא ראה רק אבק וקורי עכביש ישנים. אחר כך – משהו קטן, שחור, דבוק.
חתלתול.
קטן בטירוף. אולי שלושה שבועות, לא יותר. העיניים כבר פקוחות, אבל המבט עכור, כאילו הוא לא ממש מבין איפה הוא נמצא. הצלעות רעדו בחולשה. הרגליים מכווצות לבטן. הוא שכב על הצד, תקוע בין צינור, קיר ורדיאטור כבד – בלי יכולת לזוז.
גיל האיר גבוה יותר, לעבר אדן החלון, ורק אז הבין הכול.
בחוץ, מתחת לחלון, עבר גגון פח צר ומתכתי מעל הכניסה למכולת. מהרחוב חתולה בוגרת יכלה לטפס עליו – דרך עץ, דרך מדרגה, דרך איזה מרזב.
ומעליו – החלון הפתוח.
הפער לא גדול, אבל מספיק בשביל גור קטן. חתולה אם העבירה גורים ממקום למקום, ניסתה להציל אותם מהקור או מהכלבים בחצר – ואת אחד היא הכניסה לכאן. או שהקטן בעצמו, שיצא מאיזה מסתור על הגגון, טיפס אל ריח החום.
מהרדיאטור נשף חום. בשביל רקיעה כזה, זה היה האות היחיד שהצליח להבין.
ואז קרה הדבר הפשוט והנורא.
הוא עבר דרך החלון, החליק מאדן החלון אל מאחורי הרדיאטור – למקום שמבוגר עוד היה מצליח איכשהו להסתובב, אבל כזה קטן – כבר לא. החריץ בין הקיר לרדיאטור היה צר, מאובק, עם קורת מתכת בולטת ולוח עוקף רופף.
להיכנס הוא הצליח – מפחד, מאינסטינקט, בעקבות ריח לא מוכר של דירה.
אבל לצאת חזרה – לא.
מלמטה הפריע לו לוח העוקף. מהצד – צינור. מלמעלה – צלעות ברזל כבדות. כל פעם שניסה להיחלץ, הוא רק שקע עמוק יותר לתוך הפינה.
גיל דמיין את זה כל כך ברור, שהבטן שלו התכווצה: גוש קטן וכמעט לא חי של חום נכנס למקום שהריח כמו הצלה – ונלכד במרחק שני צעדים מבני אדם.
עכשיו היה ברור גם למה החתלתול צייץ רק בלילה.
ביום הדירה הייתה רועשת. גיל הלך לעבודה, המקרר זמזם, מחוץ לחלון עברו מכוניות, השכנים מלמעלה הזיזו כיסאות, בחצר צעקו ילדים. והקטן היה חלש מדי, גווע ברעב, קפוא – הוא לא יכול היה לבכות בלי הפסקה. הוא נדם, ישן, שקע בחצי-הכרה. ורק בלילה, כשהבית נרגע והקור גבר, הוא התעורר מרעב ומפחד.
ואז התחיל להשמיע קול.
לא חזק – לכוח על צעקה כבר לא היה.
דק.
לעתים רחוקות.
כמעט בלתי נשמע.
ורק שושי יכלה לשמוע אותו.
היא בטח שמעה כבר בלילה הראשון.
לחתולים יש שמיעה אחרת. מה שעבור אדם נשמע כמו רשרוש בצנרת או משחק של דמיון – עבורה היה יצור חי.
בהתחלה היא הביאה לו אוכל.
עכשיו גיל ראה את זה בעצמו: בפינה הכי רחוקה מונחים חתיכות עוף יבשות. היא גררה אותן מהקערה שלה. חתיכה אחרי חתיכה. אולי דחפה עם האף. אולי הכניסה עם הכף.
איכשהו היא הצליחה לדחוף אוכל למקום שהיא עצמה לא נכנסה אליו.
ורק כשהבינה שזה לא מספיק, כשהחתלתול נחלש עד כדי כך שכמעט הפסיק לצייץ – היא התחילה להעיר את גיל.
גיל נשכב בזהירות על הרצפה הקרה והכניס יד לתוך החריץ. בפעם הראשונה לא הצליח: הצינור הפריע, וקצה מתכתי חד שרט לו את פרק היד. הוא היה צריך להושיט יד מהצד, כמעט בעיוורון.
האצבעות סוף סוף נגעו בפרווה חמה ומלוכלכת – והחתלתול צייץ בקושי נשמע.
– שקט, שקט… – לחש גיל, בלי להבין למה הוא אומר את זה.
הוא הקיף את הקטן בכף היד. הוא היה כמעט חסר משקל, כמו כפפה מקומטת. רק חם. חי. ורועד.
כשהוציא אותו, החתלתול אפילו לא ניסה להימלט. רק הזיז את הרגל בחולשה, והצמיד את החוטם לאגודל.
שושי ניגשה מיד. הרחיחה את הקטן, ומיאה קצר, כמעט בלי קול.
כאילו אמרה:
– סוף סוף.
גיל התיישב על הרצפה, נשען עם הגב על ארון המטבח, והביט הרבה זמן בגוש השחור שבידיים שלו. שושי קפצה על הברכיים, הסתדרה ליד החתלתול, נגעה בו עם האף – ובפעם הראשונה בכל הלילות האלה היא נרגעה. אפילו עצמה עיניים.
וגיל ישב, ופתאום הבין בכאב צלול דבר מאוד פשוט:
הוא כל כך התרגל לשתיקה שלו, לחיים השקטים והנפרדים שבנה, עד ששכח להיענות כשמישהו קרוב אליו באמת קורא לעזרה.
בבוקר הוא לקח את החתלתול לווטרינר.
קנה תחליף חלב, טפטפת, כרית חימום, טיטולים. שמע את כל ההסברים בתשומת לב – והנהן ברצינות כמו שלא הנהן אף פעם מול הבוס.
בחזרה הביתה, הוא הכין לחתלתול קופסה עם מגבת רכה ליד הרדיאטור. שושי ישבה לידה בהתחלה במבט חשדן, ואז נשכבה קרוב – כאילו היא מעבירה לו את המשמרת, אבל לא מתרחקת.
בערב גיל הסתובב בדירה ולא מצא לעצמו מקום.
ואז, בלי שהתכוון, הוא לקח את הטלפון והתקשר לאמא שלו.
בפעם הראשונה משלושה חודשים.
כשהיא ענתה, הוא קפא לרגע. לא ציפה שבאמת יחייג.
– אמא, אני… – התחיל ונדם.
שושי באותו רגע קפצה על השולחן והניחה כפה ליד הטלפון.
– מה קרה, גיל? – שאלה מיד אמא.
– כלום, – הוא אמר אחרי השתיקה. – רק רציתי לדעת מה את עושה.
בקו השני נפלה דממה.
לא נעלבת.
לא כבדה.
פשוט מופתעת.
– בסדר, – אמרה אמא בסוף. – ואתה?
גיל הביט בקופסה ליד הרדיאטור. בשושי. במטבח, שהשתנה בן לילה.
– גם… בסדר, – ענה.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ה”בסדר” הזה לא היה שקר.
את דלת חדר השינה הוא לא סגר יותר עם הבריח.
אחר כך הוא פירק את הבריח לגמרי, והניח אותו במגירה.
מאז הוא סגר את הדלת רק חצי.
כי עכשיו הוא ידע: אם מישהו בא אליך באמצע הלילה וקורא לך בעקשנות – זה לא תמיד עניין של אי-נוחות.
