אלמא מגיעה עם החבר החדש שלה לכפר, והוא מציב לה תנאי…
עומריק רואה את האוטובוס מתקרב בשביל הכפרי המאובק, ומשליך את הכדור שלו רץ בכל הכוח לתחנת האוטובוס. החולצה המשובצת שלו פתוחה, השיער הבלונדיני שלו מתרומם מהרוח.
“אמא, אמא חוזרת,” זו המחשבה היחידה שעולה לו בראש תוך כדי ריצה. אבל אלמא לא יורדת מהאוטובוס לבד לצידה צועד גבר מלא גוף, בחליפה אפורה. הוא הולך לצידה של אמא, מנפנף בתיק העבודה ונראה כמו איזה מנהל חשוב. עומריק מזנק לאמא ותופס לה ביד, מביט לה בעיניים בשמחה.
“שָׁלוֹם, עומר שלי,” אלמא בת השלושים מתכופפת ומנשקת את ראשו.
“שָׁלוֹם, גבר!” שואג הגבר, ומעביר יד כבדה על ראשו של עומריק. היד שלו כבדה, ועומריק כמעט נוטה לאחור מה”ברוך הבא” הנלהב מדי.
“תיכנסו, השולחן ערוך,” מזמינה רותי, אמא של אלמא, בכבוד רב.
“תודה רבה, חברת הכנסת,” משיב חגי, בוחן את השולחן המלא כל טוב.
“איזה יופי זה הכפר,” הוא מצביע על השולחן, “בתל אביב הכול ביוקר, מחפשים איפה להשיג, וכאן אוכל מהמשק, הכול טבעי.”
“גם חלב, גם שמנת מהפרה שלנו,” מוסיפה רותי כמעט בלחן, “והירקות מגידול עצמי.”
“כל עוד יש כוח, אנחנו מחזיקים משק,” משתלב בשיחה ראובן, אבא של אלמא אדם רזה, שקט, כל חייו עבד בטרקטור במושב.
“וגם אנחנו מסתדרים פה ושם מצליח להבריח משהו מהסופר הגדול, משיג לאלמא דברים טובים,” מתפאר חגי, מחליק יד על ראשו המקריח, “את כל הדליקטסים לאלמא אני מביא.”
עומריק מתבונן בגבר הזר, ומחפש תרוץ להתקרב אליו. בעיר בה גר עם אמא, הולך לבית הספר, משחק עם חברות הרבה פעמים היה חושב איך היה יכול להיות לו אבא. הוא דמיין הליכות לגן החיות עם אבא, משחקי כדורגל. הוא העלה בדעתו שהאבא שלו אולי כמו אבא של נועם או של יותם, ואולי בכלל לא דומה.
ועכשיו, כשהגבר הזה ליד אמא, עומריק חושב אם הוא הגיע לכאן, אולי זה יהיה האבא שלו.
עומריק לוקח את המטוס מעץ שסבא ראובן בנה לו במו ידיו עבד עליו שעות, ניסר ושייף את הכנפיים מתקרב לחגי הסמוק מאוכל, ומגמגם: “תראה איזה מטוס!” ומושיט לו את הצעצוע.
“וואו,” חגי חוטף את המטוס, מסובב את המדחף שסבא עשה שיסתובב ומכה בו בחוזקה. המדחף לא מסתובב אלא מתנתק ונופל לצד. “צעצוע חלש,” אומר ומחזיר לעומריק את המטוס.
עומריק אוסף מהרצפה את המדחף, מביט בסבא.
“אל תדאג,” אומר סבא ראובן, “נתקן אותו.”
“חגי עובד אצלנו במפעל, מנהל מוסך,” אלמא מחליטה להחליף נושא.
חגי מנפח עוד את החזה, מביט לאלמא ביהירות: “מה שאמרת נכון מאוד.”
אלמא, בת שלושים, תופרת במפעל, עומדת להתחתן פעם ראשונה שמחה שהחתן שלה מכובד, במעמד, וגם מנוסה ממנה אולי ינהיג אותה בחוכמה. היא מקרבת אליו צלחות מציעה דג מטוגן, בלינצ’ס עם שמנת.
כשיוצאים למרפסת, חגי פורש ידיים: “איזה יופי! איזה אוויר!”
“חגי, אתה אוהב את הכפר?”
“ברור שכן!”
“אז תנשום, תירגע, ומחר ניסע לעיר, ניקנה לעומריק חולצה לבית הספר.”
“תגידי, אלמא, למה להביא את הילד לעיר? כאן אין בית ספר?”
“יש רק יסודי…”
“נו, שייתן שנה בכפר, אחר כך נחזיר אותו. אנחנו עוד נעשה שיפוץ, נחליף רהיטים אצלך הכול ישן.”
רותי שומעת את ההצעה ונלחצת, מביטה בראובן. ראובן מחכך שפם, לא מתלהב, מהרהר בהצעה של החתן העתידי.
“אבל חגי, זו פרוצדורה לדבר עם בית הספר, אריזות…”
“מה כבר יש לארוז לילד? תראי איזה מקום אוויר, חלב, ירקות, פירות הוא יגדל כאן! וגם אתם תשמרו עליו. בעיר אנחנו כל היום בעבודה, לא יהיה זמן אליו. אז שנה שיישאר כאן. אנחנו בינתיים מתחתנים, מסתדרים. אה? אלמא? מה דעתך?”
“איזה הצעה? זה תנאי, לא הצעה,” רוטן ראובן ומתחיל לרטוט את שפמו שוב.
למחרת, בזמן שאלמא מסבירה לעומריק למה לא לוקחת אותו לעיר, הוא מהנהן בשקט, לא אומר מילה. כשחגי ואלמא הולכים לאוטובוס, עומריק נעלם. רותי מחפשת אותו בעליית הגג, במוסך של סבא אין זכר לעומריק.
“איפה נעלם, רק לפני רגע היה כאן. גם האופניים שלו פה,” אומרת רותי בלחץ.
“יעלם, יחזור בטח רץ עם חברים,” מסיט חגי.
אלמא מביטה שוב בחצר, יוצאת מהשער. עומריק מסתתר כל הזמן הזה במקלט של הפחם, מציץ בנקיק. רצה לצאת ולרוץ לאמא, לחבק אותה, אך מתאפק בליבו הוא מרגיש עכשיו מיותר מאז שהגבר הזה כאן.
בידיו המטוס השבור, ודמעות זולגות על לחייו. עומריק לא היה בוכה גם כשסבא כעס עליו על שעזב את הסירה לבד. הוא ידע שסבא לא עניש ללא סיבה. אבל עכשיו, שאף אחד לא פגע בו, פתאום הוא בוכה, ומנגב את עיניו באגרופיו.
“מצאתי!” סבתא רותי קוראת אחרי שאלמא וחגי כבר נסעו. “אל תדאג, נכד שלי. אמא תחזור, כמו שהבטיחה, ובעיר נקנה לך מדים לבית הספר ככה אתה אוהב, נכון?”
עומריק מוריד ראש, שיערו הבלונדיני נופל למצחו. הוא זוכר את החברים בעיר, ורוצה כל כך לחזור אליהם. יש לו כאן אמנם חברים, אבל בקיץ חי אצל סבא וסבתא, בסתיו חוזר לעיר שהוא אוהב.
השבוע עובר מהר. עומריק משתעשע עם הבנים, שוכח מהכל, וכמעט לא חושב על כך שאמא השאירה אותו כאן.
יום אחד, רותי כמעט מפילה את הדלי מהיד כשרואה את אלמא בשער. “אלמא, לא ציפינו לך!”
אלמא מתיישבת עייפה: “הבטחתי חודש, באתי אחרי שבועיים. באתי לקחת את עומריק.”
“למה? סיכמנו שיישאר. חגי התחרט?”
“אני, אימא, התחרטתי. לא אפרד יותר מהבן שלי. חגי? הוא התחיל להסתובב אצל סימה מהנהלת חשבונות, מביא לה אוכל מסופר לה אין ילדים. לי, כמו שהוא אומר, ‘נדוניה’ בדמות עומריק, והוא קבע תנאי לא להביא את עומריק לעיר.”
רותי מביטה בבתה בעצב רוצה בטובתה, אבל לא כזו. “אולי זה לטובה, אלמא.”
“לטובה, אימא, לטובה. אקנה לעומריק תלבושת חדשה, תיק, ארשום אותו לכיתה ב’, ויהיה כמו שהיה. חיינו שנים שנינו, ונמשיך ככה. לא הייתי צריכה את האוכל של חגי, רציתי משפחה שאבא יהיה לעומריק, לי בעל.”
עומריק מופיע בחצר, עוצר כשהוא רואה את אמא. זה כל כך מפתיע, שהוא רץ אליה ושוכח את כל העלבון. “אמא!”
“בן שלי! איך התגעגעתי!” אלמא מחבקת אותו, נוגעת בפניו השחומים. “באתי לקחת אותך, בקרוב בית ספר.”
עומריק מביט בה בהשתוממות.
“כמו פעם נחיה יחד, תתמיד בלימודים, אבדוק שיעורים, נרשום אותך לחוג ולכדורגל, כמו שרצית.”
עומריק רוצה להכניס כמה שיותר לתיק שלו, כדי שהמזוודה של אמא תהיה קלה יותר.
“מספיק, ילד, זה כבד.”
“לא כבד! אני חזק!”
סבא וסבתא מלווים את אלמא ועומריק עד לתחנה. האוטובוס, נוצץ באורותיו, נעצר על שפת הכביש, ודלתו נפתחת. עומריק מתיישב ליד החלון ומנופף עד שסבא וסבתא נעלמים מהעין.
ביד שלו המטוס שסבא תיקן, והוא מסתכל על אמא. עומריק חוזר הביתה, וזה ממלא את לבו בשמחה אמא איתו, הכי קרובה אליו בעולם.
